עריכת הדף "הכתב והקבלה/בראשית/כז" (פסקה)

== יט ==

'''אנכי עשו בכרך. ''' רב"ח אמר אנכי במקום עשו לבכורה, כי בשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשו לכן היו הברכות ראויות ליעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה והוא מכחו בא, כי הבא מכחו של חברו הרי הוא כמהו ועומד במקומו, שהרי המלאך כשהיה מדבר עם הנביא היה אומר אני ה', וכן הנביא כשהיה מדבר עם ישראל, ומפורש מצאנו שאמר המלאך ליעקב אנכי האל בית אל, כי ידבר בלשון שולחו, ולזה אמר יעקב אנכי עשו בכורך, שאילו אמר אנכי עשו בלבד היה דבור בלתי אמתי, ומפני זה הזכיר בכורך כי בסבת הבכורה הוא במקום עשו, וכן כשאמר לו יצחק האתה זה בני עשו השיב אני. לא אמר אני עשו אלא אני כלומר אני הוא שאתה ראוי לברך, עכ"ד. ול"נ מנועם סדור לשון בחיר האבות, שלא בלבד שלא הוציא שקר מפיו אף גם זאת עשה לעורר דעת אביו לשום אל לב שהוסרה הבכורה מעשו ובאה לגורלו. והוא זה, א' משאמר לשון אנכי ולא לשון אני, ב' משלא הזכיר מלת בנך, ג' משהקדים שם העצם לשם התאר, באור הדברים כי יש הבדל בין מלת אנכי למלת אני, מלת אני שוללת התואר ומלת אנכי שוללת גוף אחר (כמבואר לעיל לך לך ט"ו ז' ע"פ אני ה' אשר הוצאתיך), ואם היתה דעת יעקב להוציא שקר מפיו כדי לרמות אביו היה לו לומר מלת אני, כי בזה לא היה כ"א הודעה על שאלת מי אתה להודיע תארו, אבל חלילה לבחיר האבות להכשל ברשת השקר והרמיה, ופיו ולבו היה שוים באמרו אנכי עשו, כי במלת אנכי נתן מכשול לעצמו אשר עי"ז תעורר ספק בלב אביו על אמתת אמרי פיו, כי כל הרוצה לשקר ולרמות את חברו הלא ישמור מאד פיו ולשונו לבלי הוציא בסדור דבריו אף מלה אחת אשר ממנה יתעורר לב השומע להסתפק באמתות הדברים, כי במלת אנכי שהיא שלילת גוף אחר שלל בתחלת תשובתו לאמר, שהמדבר לפניו כעת הוא עשו ולא איש אחר, ובכוונה עשה כן והשכיל בדבריו, כדי לעורר דעת אביו ולהכניס בלבו ספק באיש המדבר לפניו; ואפשר שבאמת מזה נתעורר יצחק אל המשמוש; ולכוונה זו הקדים ג"כ שם העצם לשם התאר, כי מדרכי הלשון להקדים תמיד עיקר המכוון ולאחר הטפל (כמבואר לעיל ע"פ והנה בן לשרה אשתך), ואם היתה כוונת יעקב להכחיש ולרמות את אביו, ה"ל להקדים שם התואר ולומר בכורך עשו, לפי שהבכורה תכשירהו אל הברכה והיא סבה אל נחלתה, אמנם לא כן עשה בחיר האבות שמר פיו ולשונו והקדים שם העצם כי הוא העיקר לפי המכוון ממנו, להורות על עצם גופו שעומד במקום עשו, והבכורה נטפלת ממילא, לכן אחר מלת בכורך, ולזה השמיט יעקב ג"כ מלת בנך כמו שאמר עשו, כי אז היה משמעות דבריו היותו בכור התולדה ואין זה אמת; בינה זאת קורא משכיל בין לשון שאמר עשו אני בנך בכורך עשו ובין לשון שאמר יעקב אנכי עשו בכורך, ותראה איך השתמר יעקב בהשכל מלהוציא שקר, וסידר דבריו באופן שהיה אביו יוכל להסתפק באיש העומד לפניו, והתבונן עוד כי מאמר יעקב בזה יש להבינו באחד משתי פנים, כי מלת הגוף שבא במקום שם הנושא והנשוא אחריו תאר יובן תמיד בתוספת דבור המציאות (ווערבא זובסטאנטיווא) היה או הוא, המורה על הקשור והרכבה כמו, כי עפר אתה (שטויב [ביסט] דוא), אני יוסף (איך [בין] יוסף), ומצאנו שיבוא מלת הגוף הנסתר בין נושא שם לנשוא תאר (בדה"א) אברם הוא אברהם, (דברים ד') ה' הוא אלקים, הנה מלת הוא במקום דבור המציאות, ולזה אם נוסיף דבור המציאות אחר מלת אנכי, כאלו אמר אנכי (הוא) עשו בכורך, א"כ הוא מאמר אחד נושא ונשוא ויהיה עשו בכורך תאר למתאר אנכי (איך בין עשו), אמנם אם נשמיט מלת הוא אחר אנכי, ונוסיפנו אחר מלת עשו, כאלו אמר, עשו הוא בכורך, ומלת אנכי הקודמו אינו מחובר עם ויאמר עשו בכורך, (שבאמת הוא מופסק בטעם פשט, אבל הוא מתחבר עם מאמר עשיתי כל אשר דברת, וטעמו אחר שאלת מי אתה, אמר יעקב בלשון תימה ובדרך קריאה אנכי. כלומר מה שאתה רוצה לדעת מי אנכי, אשיבך: עשו (הוא) בכורך: משיא בזה את אביו לדרך אחר בהפסקת דברים אחר מלת אנכי, ואח"כ גומר ראשית דבריו להודיע מי הוא המדבר מלת אנכי, ואמר, עשיתי כאשר דברת אלי קיימתי זה כמה פעמים מה שציות עלי לעשות, ובחכמה סידד יעקב את דבריו אלה להיותם משתמעין לתרי אפי, כי היה ירא לאמר האמת לאמתו שהוא יעקב ומשתדל להשיג הברכה כי היה מצער את אביו להודיע שהבן שהוא משתדל לברכו אינו ראוי לברכה מצד מעשיו המקולקלים, הנה להנצל מזה היו מוכרח לסדר דבריו באופן שלהשומע יובנו בדרך המתחלף למדבר, ואין זה שקר רק דברים שאינם ברורים, וכמו שיהודה אמר על יוסף ואחיו מת, שלא הוציא בזה שקר מפיו כ"א דברים שאינם ברורים שמשתמעין לתרי אנפי, כמש"ש. (ולזה התכווין רש"י בפי', ומלת המביא שהוסיף לאו דוקא): 

'''עשיתי כאשר דברת אלי. ''' דבור זה הוא סתום, ובהשקפה ראשונה משמעותו כל אשר דיבר יצחק לעשו לצאת השדה לצוד ציד ולעשות המטעמים, ואמר קום נא שבה, הקימה הוא הפך הישיבה, ויאמרו המפרשים, דלשון קימה בזה אינו רק הכנה אל הישיבה לאכול לאט ובנחת, ול"נ דמאמר קום נא מוסב על מה שאמר תחלה עשיתי כל אשר דברת אלי, שנכלל בזה גם כל מה שאמר יצחק, גם מה שנוגע לעצמו, שהבטיח לאכול מן המטעמים, וכאילו אמר, אני קיימתי מה שצויתני, לכן אבקש, קיים גם אתה מה שאמרת לאכול, קום נא טעמו קיים נא דבריך (בעשטאֶטיגע דאך), דומה לזה פירש הרמב"ם במורה כל לשון קימה הנאמר בו ית', עתה אקום יאמר ה', טעמו עתה אקיים דברי ויעודי, אתה תקום תרחם ציון, לומר אתה תקיים מה שיעדת לרחם עלינו. - ואמר שבה ואכלה, להמפרשים הה"א אלו נוספות, ואינו כן, כי לשון שב אכול הוא לשון צווי מוחלטת, ולא יאמרנו כ"א האדון אל עבדו, אבל לשון שבה ואכלה בה"א לשון בקשה כראוי לבן אל אביו, וכמו שהוסיף מלת נא לשון בקשה במלת קום. - אמנם יש להתבונן עוד על מאמר עשיתי וגו' אם היתה באמת כוונת יעקב בזה להודיע מה שעשה בענין זה, היציאה לשדה, והצדי' ועשיית המטעמים, א"כ טימא יעקב אבינו את שפתותיו בטומאת השקר, ודובר שקרים לא יכוון בעיני השם. ואם נצדיק אותו, דלסבה זו אמר דבריו בלשון סתום כי היכי דלישתמע לתרי אנפי, יצחק יטעה להבין בו עשיית דברים הנאמרים לו בזה הענין, והוא יכווין בלבבו אמתת הדבר, עשיתי כמה דברים אחרים מה שצוני אבי, כמ"ש רש"י, מ"מ יש בזה גמגום, כי אף בלשון דמשתמע לתרי אנפי הותר לנו אף בדברים היותר חמורים כבאלילים ובעריות (כביו"ד סי' קנ"ז ס"ב) מ"מ אין לבחור בכמו אלה רק באי אפשר להמלט בדרך אחרת, אבל ליעקב לא היה כאן דבר המכריחו לדבר דבריו אלה, כי לא היה לו רק להשיב על שאלת אביו מי אתה בני, ואם היה משיב על זה, אנכי עשו בכורך הבאתי המטעמים, בלשון זה היתה תשובתו מספקת לגמרי, והיה יצחק יודע מה שהיה רוצה לדעת, ובדבריו אלה היה דובר אמת לאמתו ולמה נכנס יעקב בפרצה דחיקה כזו, לכווין בלבבו עשיית דברים אחרים שאין להם שייכות כלל בזה הענין שמתעסק בו כעת ובזה ישקר לאזני אביו להבין בם דברים שכולם שקר גמור. הכזה פועל חכם יחשב לעזוב לשון הבאתי המטעמים שכולו אמת, ויבחר בלשון עשיתי וגו' דמשתמע לחד אנפי דבר שהוא שקר מעיקרו, ואם הרשה יעקב לעצמו לומר, אנכי עשו בכורך. אף שבאמת אינו עשו, כבר הצדיקוהו המחברים, כיון שכבר מכר לו עשו את הבכורה, הוא בא מכחו והרי הוא כמוהו ועומד במקומו, כמו שהמלאך היה אומר לנביא אני ה', לכן היה יעקב יכול לומר באמת אנכי עשו, ולדבור זה היה מוכרח כדי להשיב על שאלת אביו, אבל לדבור עשיתי וגו' לא היה מוכרח, והרי הוא כמוסיף חטא על פשע, חלילה; - לכן אתה המשכיל ע"ד אמת הט אזנך ושמע, כי בכוונה מיוחדת הוסיף יעקב מאמר עשיתי וגו' וזה רגילות הוא לשנות שם התולדה לשם אחר שהוא לפי מעשיו, יתרו נקרא בשם פוטיאל (וארא ו' כ"ד) לפי שפיטם עגלים. עשו נקרא בשם אמורי (אשר לקחתי מיד האמורי, ויחי מ"ח כ"ב) לפי שבאמרי פיו רמה את אביו, ע"ש רש"י ודומים לזה הרבה בכ"ק, ואחרי שהדבר היה רגיל אין כאן תימה אם יעקב יכנה א"ע בשם עשו, דזיל בתר טעמא, למה נקרא אחיו בשם עשו, מלשון עשיה שהיה עשוי ונגמר מתולדה (בעהאארט) ככה יעקב להיותו עושה תמיד מצות אביו יכנה א"ע בשם עשו ג"כ לשון עשי' (טהאֶטיגער), ולזה אחרי שאמר יעקב אנכי עשו בכורך, הוסיף לאמר, עשיתי כאשר דברת אלי, יבאר בזה, מה שקראתי א"ע בשם עשו הוא לפי שעשיתי וגו' ולפי מעשי אני נקרא - יתבונן הקורא איך היה יעקב נוצר לשונו להשמר מן השקר, כי בלשון יצחק לעשו לא הזכיר קרא רק לשון אמירה ויעקב הזכיר כאשר דברת: כי הבדל גדול יש בין דבור ואמירה, דבור הוא בכלל, ואמירה הוא בפרט, (כמבואר ויקרא א' א' דבר ואמרת, ובואתחנן ד' י"ג עשרת הדברים) ולשון יצחק לעשו הוא דבר פרטי מפורש באר היטב מה שיש לו לעשות, לכן כינהו הכתוב בלשון אמירה, ואם היתה כוונת יעקב לרמות את אביו להודיעו שעשה הדבר הפרטי, היה לו לבחור בלשון אמירה ולומר עשיתי כאשר אמרת אלי, אבל יעקב איש התמים בחר לשון ערומים, הזכיר לשון דבור שהוא בכלל, להורות שהיה עושה ומקיים בכל ענינים למלאות רצון אביו, ומלת כאשר האמור כאן איננו כברוב מקומות להורות על ההשתוות והדמיון כמו כאשר צוה ה' את משה, כאשר ידבר איש אל רעהו דתרגומם כמא, אבל כאן יורה מלת כאשר על העת והזמן, כמו כאשר הקריב לבוא מצרימה, כאשר תמו כל הגוי לעבור דתרגומם כד, וכן ישמש מלת כאשר, על פעמים שונים בחלופי זמנים, כמו כאשר ירים משה ידו וכאשר יניח, וזה טעמו כאן, כאשר דברת, כלומר כל פעם ופעם בכל עת ובכל שעה. (זאָ אפט, צו יעדער צייט, יעדעס מאל) - וכן להבדל שבין אמירה לדבור, שהדבור נופל על ענין הגשמי הנעשה בכלי הדבור, תנועת השפתים וחיתוך הלשון שבהם יוציא הדבור, והאמירה נופל על רוחניות הדבור כלומר הכונה המכוונת בו (כמ"ש רש"פ) גם לענין זה היה ראוי שיבחר יעקב לשון אמירה, להורות שקיים כוונת דבורו יציאה לשדה לצוד ציד ולעשות המטעמים, ולא כן עשה יעקב אבל הזכיר לשון דבור, להורות בו שקיים כל היוצא מפי אביו, אף שהוא דבר היותר קטן, כל היוצא מתנועות שפתיו ומחיתוך לשונו, אף שאין המכוון בו דבר גדול, בכלם היה נזהר לעשותם. - והא דאמר קרא ורבקה שומעת בדבר יצחק, כי באמת היא שמעה דברים הכוללים יותר ממה שהזכיר הכתוב בלשון יצחק לעשו, שמעה מה שהודיע יצחק שהעת היא מיוחדת להלל ולשיר, ומוכנת לברכת הטל, כמבואר בפרקי דר"א שהעתקתי למעלה, ולשון אמירה שבכתוב אינו רק הפרט נגד הכלל, לכן אמר בה לשון דבור: ועוד דלשמיעת אוזן לא שייך לשון אמירה שהוא המכוון, רק לשון דבור, שהוא גשמיות, התיבות היוצאות בחיתוך שפתים. ובהודיעה הענין ליעקב הזכירה, שמעתי מדבר לאמר כלומר שמעתי כלל הדברים, ודבור הגשמי, לאמר על הפרטי ועל המכוון. מה שאין כן בעשי', אם היתה כונת יעקב לבד קיום דבר הפרטי שנצטוה עליו כעת, היה לו להזכיר לשון אמירה, להורות על הפרט ועל רוחניות הדבור והמכוון שבצווי אבל הזכיר לשון דבור שיורה על הכלל, ר"ל כל מה ששמע מאביו מיום עמדו על דעתו, לא בלבד צווי דבר שיש בו ענין מכוון, כי אף גם דבור בעלמא כל מה שיצא מתנועות שפתי אביו קיים ועשה. הנה מבואר דמאמר עשיתי וגו' היה ליעקב דבור הכרחי לבאר בו טעם קריאת שמו עשו, שהוא שם לפי מעשיו וטעם אנכי עשו בכורך (איך בין דער טהאֶטיגע, דיין פאָרציגליכער) ולזה לא אמר אני עשו בכורך, דבלשון זה היה גוף המדבר נשוא של תואר שלו, והתואר הוא נושאו, והיה העמדת הטעם על עשו בכורך, והיה שולל בזה משיהיה לגוף המדבר שאר תוארים, ובזה היה מוציא שקר מפיו. אבל באומרו אנכי עשו בכורך, בלשון זה גוף המדבר הוא הנושא ובתאר הוא נשואו, והעמדת הטעם על מלת אנכי (לכן אנכי בטעם מפסיק כמו ברוב המקומות) וכשגוף המדבר הוא הנושא, שולל בזה גופים אחרים משיהיה להם תאר זה, ויבדיל א"ע מאיש אחר, וטעמו, אנכי (לא זולת) הוא עשו זולתי נקרא עשו מצד תולדתו, ואנכי עשו מצד מעשי, כי עשיתי וגו'. יצא לנו מזה, כי לשון יעקב בזה, אף דבהשקפה ראשונה נראה כשקר, המדייק היטב בלשונו כמו שראוי לדייק בלשון אדם גדול, יראה כי לשונו ברור ואמת מכל צד. וחלילה לזרע יעקב לחשדו בדבר שהוא תועבה לפני ה', ככתוב (משלי י״ב:כ״ב) תועבת ה' שפתי שקר. והנביא העיד עליו מפי ה' ואוהב את יעקב, והמתועב אינו אהוב. ומה שהוזכר בפירוש הראב"ע לחשבו למשקר ומכזב, איננו מלשון החכם הראב"ע, כי ידענו מכמה מקומות כי יד אחרים שלטה בפירושיו. ואיש האמת יבחר בדרך האמת ויתן האמת ליעקב. אחר כתבי את הדברים האלה הראני חד ממיודעי שבילקוט ראובני כתוב בזה הלשון: ויאמר לא יעקב יאמר וגו' בא מלאך בדמות עשו ליעקב ויאמר שקרן אתה למה אמרת אנכי עשו בכורך, א"ל שקניתי הבכורה ואמרתי עשיתי כאשר צויתני כמה פעמים. א"ל מה שמך א"ל יעקב א"ל לא יעקב לשון עוקבא יקרא שמך כ"א ישראל השר לאל וראוי לברכה שנאמר שארית ישראל לא יכזב ע"כ. מבואר מזה שבמאמר יעקב עשיתי כאשר דברת, הצדיק א"ע שלא הוציא שקר מפיו במה שקרא א"ע בשם עשו, כי עשו לשון עשיה הוא, והוא באמת עשה תמיד מצות אביו, ולשם עשי' זו יצדק לכנות א"ע בשם עשו (דער טהאֶטיגע): 

'''ואכלה מצדי. ''' חטף קמ"ץ לפי שהוא לשון צווי כמו אכול בשמחה לחמך, וכמו זכור ה' לדוד. ואמר זכרה לחסדי דוד (רשב"ם), ובאמת הבדל גדול ביניהם שאותן שבלא ה"א לבסוף הם לשון צווי, ושהן בה"א הם בקשה, כאשר הזכרנו בכמה מקומות: 

'''מצדי. ''' ענינו ממזוני כענין ויקחו האנשים מצידם (יהושע ט׳:י״ד) שפי' ממזונם, כי יעקב לא היה צד כלל ולא יוציא שקר מפיו (רב"ח). כבר נתבאר כי עיקר הנחת שם צידה הונח על מזון הציידים והולכי דרכים. אבל נעתק אח"כ לקרוא בשם צידה בדרך כלל גם למאכלי בית צידה ברך אברך, צידה שלח להם לשובע, ביום מכרם ציד (נחמיה י"ג ט"ו) כי כל מאכלי אדם לא יושגו כ"א ע"י השתדלות מרובה ותחבולות שונות, דומה למעשה ציד העושה תחבולות שונות עד השיגו את הנצוד. והנה רבקה בדברה אל יעקב לא הזכירה מיציאה לשדה ולצוד שם, רק אמרה הביאה לי ציד והתכוונה בו על מאכל ומזון כללי, ועל כוונה זו אמר יעקב מצידי: