עריכת הדף "תורה תמימה/בראשית/לב" (פסקה)

== לג ==

'''לא יאכלו.'''  א"ר אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל וגו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי גיד הנשה דרחמנא אמר לא יאכלו, ותנן, שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו, מפני שמקומו ניכר {{תוספת|טז|ר"ל ולא חיישינן שיקנה ישראל מהעובד כוכבים שיחשב שכשרה היא מדנשלחה מישראל ויאכלנה עם הגיד, יען כי מקומה ניכר אם הי' נחטט הגיד ממנה, ועכ"פ מבואר שמותר להנות מגה"נ, שהרי העובד כוכבים מחזיק לו טובה על שהירך שלמה ואינה חטוטה ממקום גה"נ.}}, קסבר ר' אבהו, כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו {{תוספת|יז|פירש"י ולפיכך כל גיד מותר בהנאה ואפילו של כשרה, עכ"ל, ולי הדבר אינו מובן, דמהיכן הוא ההכרח לומר שאפילו של כשרה מותר, וגם לשון הגמרא אינו סובל כן, אבל לדעתי נראה אמתת הפירוש כפי הגירסא שבירושלמי כאן פ"ב ה"א ובערלה פ"ג ה"א, אמר ר' אבהו, קיימתיה בגיד של נבלה, כלומר, קיימתיה למשנה דשולח אדם ירך לעובד כוכבים – בירך של נבלה, דגם הגיד הותר בה, כדמפרש, וכמו ברור בעיני שגם כונת הסוגיא בבבלי כן היא, ואע"פ שאין הלשון מבורר כל כך אבל כנגד זה הענין מבואר ומבורר בטוב טעם, ואולי צריך איזה תיקון בלשון, ודו"ק.  ואמגם לפי פירוש זה צריך לבאר הלשון שבמשנה מפני שמקומו ניכר, שמפני שניכר המקום לא יבא ישראל לקנותה, שיחשב אחרי שהניח בה הישראל את גה"נ בודאי של נבלה הוא, דאל"ה לא הניח כן כדי שלא יכשל ישראל בה. –  וע"פ פירוש זה ארווח לן לתרץ קושיית התוס' בסוגיא כאן ד"ה והרי דם, שדקדקו בקושית הגמרא לשיטת ר' אבהו מדם, דכתיב לא תאכל דם, וקיי"ל דדם מותר בהנאה, והקשו למה לא תרצו בדם כמי בגה"נ, כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו, ולפי מש"כ לא קשה מידי, דבאמת גם גה"נ לא הותר רק של נבלה, ודו"ק.}}. (פסחים כ"ב א').

'''לא יאכלו.'''  ת"ר, גיד הנשה בריה הוא, לפיכך אכלו אע"פ שאין בו כזית חייב, ואפילו הכי אי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית חייב, מאי טעמא, אכילה כתיב בי' ואכילה בכזית {{תוספת|יח|ומטעם זה דבריה הוא [כלומר, אבר שלם החשוב לעצמו] קיי"ל גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר, דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור, מפני שהוא בריה בפני עצמו וחשוב הוא ואוסר בכל שהוא.}}. (חולין צ"ו ב').

'''בני ישראל.'''  אמר רב הונא, גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח {{תוספת|יט|ר"ל חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח שהוא אפר צבור באמצע המזבח.}}, דכתיב לא יאכלו

'''בני ישראל את גיד הנשה, ''' וכתיב (יחזקאל מ"ה) ממשקה ישראל, מן המותר לישראל {{תוספת|כ|בענין קרבנות כתיב זה, ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים, ודרשינן שיקריבו מן המותר לסעודת ישראל, והוציא שם סעודה בלשון משקה, משום דעיקר סעודה נקראת על שם המשתה, וכמו שרגיל הכתוב בכ"מ לומר ויעש משתה. ונראה בטעם הדבר משום דעל הרוב שם משתה סמוך לענין שמחה, וכמש"כ משתה ושמחה, ועיקר שמחה בא ע"י משתה, וכמש"כ ויין ישמח לבב אנוש, והוא שאמר הכתוב (ישעיהו כ״ד:ט׳) בשיר לא ישתו יין (שם ה') והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ועיין בפירש"י לשה"ש בפסוק כי טובים דודיך מיין. –  וקודם לענין זה פריך בגמרא לרב הונא, מי כתיב לא יאכל המזבח, הא לא יאכלו בני ישראל כתיב, ונראה מכח קושיא זו ראי' לשיטת הרמב"ם דגיד הנשה מותר בהנאה, משום דאל"ה מה קשה לו, ודילמא משום דדבר האסור בהנאה אסור להקדש, ויש לפלפל בזה.}}. (חולין צ' ב').

'''בני ישראל.'''  ת"ר, גיד הנשה נוהג בטהורה ולא בטמאה, ואע"פ דמבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת, אפילו הכי בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר, ותדע, שהרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני {{תוספת|כא|ופריך בגמרא והכתיב (פ' ויגש) וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ומשני ההוא לאחר מעשה, כלומר, לאחר ששינה הקב"ה את שם יעקב לשם ישראל (ל"ה י'). ומה שאמר שלא נקראו בני ישראל עד סיני, היינו לענין מצות. ותמיהני שלא הביאו בגמרא מפסוקים הקודמים דכתיב בהו בני ישראל, ויבאו בני ישראל לשבור, ויעשו כן בני ישראל (פ' ויגש) וי"ל. –  ואיתא עוד בגמרא כאן, אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשי, אימא מההיא שעתא לתסר, ר"ל משעה דכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, אמר לי', וכי תורה פעמים פעמים נתנה, ופירש"י בעירובין כ"א ב' וז"ל בפי' לשון זה, ואיך אפשר לומר זו מצוה חדשה וזו ישנה, עכ"ל, ולכאורה צ"ע, דהא באמת מצינו דהרבה מצות נתנו בזמנים שונים, כמו שנצטוו בני נח על שבע מצות ואברהם על המילה ויעקב על גיד הנשה, ובצאת ישראל ממצרים נצטוו על הפסח ועל פדיון בכור ופטר חמור ומצות תפלין, ובמרה נצטוו על שבת ודינין וכבוד אב ואם.  אך הענין יתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בפיה"מ כאן בסוגיא, וז"ל, ושים לב אל העיקר הגדול הכלול במשנה זו, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שהראית לדעת שכל מה שאנו מרחוקים או עושים היום אין אנו עושין אלא ממצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, ולא שהקב"ה אמר זאת לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה רבינו אסרו עלינו, וכן מה שאנו מלין אינו מפני שנמול אברהם אלא מפני צווי ה' למשה שימול כמו שמל אברהם, וכן גיד הנשה אין אנו הולכין אחר האיסור מיעקב אבינו אלא אחר מצות משה רבינו, הלא תראה מה שאמרו חז"ל (מכות כ"ד א') תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני ואלו מכלל המצות, עכ"ל הרמב"ם, וע"ע באגרותיו למר יוסף בן גאבר (דפוס לפסיא ט"ו ב') מש"כ בזה.  מבואר מכל זה, שפרטי המצות אע"פ שנצטוו על כל אחת ביחוד, אפ"ה אינם נקראים תורה עד שצוה אותם הקב"ה למשה בכלל שארי מצות התורה, ולפי"ז יתבאר הענין בנדון שלפנינו, דאע"פ דמיעקב והלאה נהג איסור גיד הנשה אבל לא נקרא עלינו חובה ומצוה רק מצווי ה' אותה בכלל מצות התורה, ויש הרבה להאריך בפרט זה המסתעף לכמה שריגים וסעיפים וסניפים, וכאן לעניננו די בהערה זו.}}. (שם ק"א ב').

'''את גיד הגשה.'''  א"ר יהושע בן לוי. למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר (ירמי' ג"א) נשתה גבורתם היו לנשים {{תוספת|כב|קפצה גבורתם, ור"ל שגיד הנשה הוא הפנימי סמוך לעצם, ולפי שנשה ממקומו ועלה על גב הבשר לכך נאסר.}} [שם צ"א א']

'''את גיד הגשה.'''  ת"ר, האוכל מגיד הנשה של טמאה פטור, דאמר קרא לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה טמאה שגידה אסור ובשרה אסור {{תוספת|כג|ר"ל לאו משום דאין איסור חל על איסור, אלא דגזירת הכתוב הוא דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומכאן יש להעיר במש"כ המל"מ פ"ח ה"א ממאכלות בשם הרשב"א דאיסור גיד הנשה נוהג גם בבשר אדם [ר"ל בבשר הפורש מאדם חי] ולא העיר המל"מ על זה כלום, אבל באמת אין ראי' מהרשב"א, יען דהוא לשיטתי' דבשר אדם אין בו איסור כלל, לכן לדידי' ע"פ הכלל שבדרשא שלפנינו נוהג בו איסור גה"נ, משא"כ לדעת הרבה ראשונים דבשר אדם יש בו איסור אין נוהג בו איסור גה"נ, ויש עוד לפלפל בזה. ודין בשר אדם יתבאר לפנינו בפ' שמיני בפ' זאת החיה.}}. (חולין ק"א א').

'''אשר על כף הירך.'''  אמר שמואל, לא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד, שנאמר אשר על כף הירך {{תוספת|כד|ר"ל דאע"פ שהגיד ארוך אינו אסור אלא מה ששוכב על הכף [והוא כרוחב ד' אצבעות בשור הגדול ושתי אצבעות בכבש קטן], וכף נקרא בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד ארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר, ולאפוקי מה שלמעלה מן הכף ומה שלמטה ממנו. ופליאה גדולה בעיני שלא הביאו בטור ושו"ע הדין הפשוט הזה, דמתבאר בגמרא דרבנן ס"ל כן, ורק הרמ"א ביו"ד סי' ק' ס"א הביאו, וגם עליו קשה שלא הביאו במקומו בסי' ס"ה ששם פרטי דין גיד הנשה. –  ודע שכתב במעדני יו"ט כאן דאע"פ שמן התורה אינו אסור אלא מה שעל הכף, אבל מדרבנן אסור אפילו מה שחוץ לכף, וכמ"ש שמואל לא אסרה תורה, וכ"ה ברמ"א ביו"ד סי' ק', ותימא בעיני שלא העירו מדעת הרמב"ן בסה"מ ל"ת שנ"ג דבמקום שאמרו חז"ל הלשון לא אסרה תורה אינו אסור אפילו מדרבנן, יעו"ש בארוכה, וכ"מ מדעת התוס' שבת י"ג ב', ואף גם יש ראי' מכרחת לזה מר"ה כ"ד ב', דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן לא תעשון אתי דמות וכו', ומשני, לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בלבד, ואי ס"ד דמדרבנן אסורים כל הצורות, קשה הלא לא יתכן שיעבור ר"ג על איסור דרבנן, וצ"ע לדינא.}}. (שם צ"ו א').

'''כף הירך.'''  תניא, הכוי נוהג בו גיד הנשה, מאי טעמא, בכף הירך תלי רחמנא, והא אית לי' כף הירך {{תוספת|כה|אין הבאור כפשטות הלשון דיש לו כף, דהא גם עיף יש לו כף ובכ"ז אין נוהג בו גיד הנשה, כבדרשא הסמוכה, אלא הפי' דעגיל כף דידי',  ובעוף אין עגול הכף, כפי שיתבאר בסמוך.}}. (כריתות כ"א א').

'''הירך.'''  [מה ת"ל הירך, לומר] דפשיט איסורי' בכולא ירך, לאפוקי חיצון דלא אסור {{תוספת|כו|ר"ל להכי כתיב הירך בה' הידיעה להורות שאסור רק זה שהוא משוך בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך, דהוא וקנוקנתו נפשטין ונמשכין בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא נפשט בכולי' לא נאסר, והלשון דפשיט איסורי' לאו דוקא, דהא באמת אינו אסור אלא דוקא מה שעל הכף בלבד, כפי שנתבאר בדרשא למעלה, והכונה דפשיט הוא עצמו, כלומר שהגיד נתפשט בכל הירך, ויש ליישב הלשון דפשיט איסורי' כמו דפשיט גיד הנאסר, ודו"ק.}}. (חולין צ"א א').

'''כי נגע בכף.'''  תניא, [גיד הגשה של עוף מותר], מאי טעמא, בכף כתיב, למעוטי עוף דלית לי' כף {{תוספת|כז|אין ר"ל דלית לי' כף כלל, דהא חזינן דאית לי', אלא ר"ל דאית לי' ואינו עגול וכף נקרא רק עגול, וממילא אם נמצא בעוף כף עגול נוהג בו דין גיד הנשה, ואם נמצא בבהמה כף דלא עגול ג"כ נוהג בו דין גה"נ, משום דבעיא היא בגמרא בסוגיין צ"ב ב' ואזלינן לחומרא.  ומה שאמר הלשון דלית לי' כף ולא אמר בלשון מבורר דלית לי' כף עגול, נראה ע"פ מ"ש בנדה מ"ז ב', מאי כף, אמר רב הונא, מקום תפוח וכו', ומבואר שם דסתם לשון כף מורה על דבר עגול, וא"כ הלא א"צ שוב לפרש כף עגול, כיון דמובן כף היינו עגול, והוי מובן הלשון כף הירך, כמו עגול הירך, ודו"ק.}}. (שם צ"ו ב').


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{הערות תורה תמימה}}



{{שולי הגליון}}