עריכת הדף "
דבר אברהם/ב/לב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
==ענף ב== ===י=== י) '''{{עוגן1|ומדי}}''' דברי ארשום לכתר"ה איזה דברים שנתעוררו לי בסוגיין דרך עיוני. לפי ההו"א דלא הוה מוקמינן לה בדתפישא מטלטלי ופריך ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשמע דאי משביע עדי קרקע חייב הוה ניחא כבר ואמאי הרי אין אלמנה גובה כתובתה מיתומים אלא בשבועה ולימא לה מי יימר דמשתבעת, כדאמרינן לעיל חינה בסוגיין בשכנגדו חשוד על השבועה ולימא לי' מי יימר דמשתבעת, ואפי' למ"ש האב"מ שהזכרנו לעיל {{ממ|[[#ג|אות ג']]}} דדינה כגרושה מחיים מ"מ שלא בפניו מיהא הוי ומחויבת ג"כ שבועה. ואף שנמנעו מלהשביעה מ"מ חוץ לב"ד משביעין אותה ובכל אופן מדירין אותה ואכתי לימא מי יימר דנדרת, ומכש"כ לפי דרכו של האב"מ דדינה כגרושה ומשביעין אותה גם בב"ד, יעויי' באה"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/צו#|סי' צ"ו]]}}. ולפמ"ש הרשב"א דכל דמהני תפיסה חשוב כממון וחייב העד א"ש, דה"נ אם תפסה בלא שבועה לא מפקינן מינה כמ"ש הרי"ף בסוגיא דפוגמת ונפסק בשו"ע אה"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/צו#יא|שם סי"א]]}}. אולם לפ"ז יקשה על הרשב"א מהא דשכנגדו חשוד דא"ל מי יימר דמשתבעת והרי אכתי מהני תפיסה גם בלא שבועה, יעוי' בחו"מ {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/פז#י|סי' פ"ז ס"י]]}}. איברא דהרשב"א הקשה התם לעצמו מהא דמי יימר דמשתבעת כדמסיים ועדיין אינו מתיישב כו', אבל המעיין יראה דלאו מכת דמהני תפיסה בשכנגדו חשוד פריך. ואפשר דעדיפא מינה פריך ולא אצטריך לזה. וראיתי להאחרונים ז"ל שהעירו עוד על סברת הרשב"א ממתני' {{ממ|[[בבלי/שבועות/לג/ב|דף ל"ג ע"ב]]}}, משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו כו' שהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין משום דקלבד"מ ואין כאן ממון, ולפמ"ש רש"י בב"מ {{ממ|[[רש"י/בבא מציעא/צא/א|צ"א.]]}} דבקלבד"מ מהני תפיסה ליחייבו לסברת הרשב"א. ולפום רהיטא עלה ברעיוני דמאי דמהני תפיסה לא עדיף מגורם לממון, דכיון דחיובי לא מחייבינן ותפיסה נמי עדיין אין כאן אלא שיכול לתפוס אם יזדמן לידו אין זה אלא כגורם לממון, ולדידן דקיי"ל כרבנן דראב"ש דמשביע ע"א פטור דגול"מ לאו כממון דמי ה"נ פטורין, והרשב"א ז"ל לא אמר לה אלא בתפוס ועומד דהשתא הוי ממון גמור ולא גול"מ ובכה"ג הוא דמשכחת לה עדות משחק בקוביא, ומיושב כל הקושיות הנ"ל על הרשב"א והדרא קושייתנו לדוכתא לההו"א דאכתי לא ידעינן דמיירי בדתפישא אמאי חייב עד מיתה לימא לה מי יימר דמשתבעת או דנדרת. אולם אין לשון הרשב"א סובל זה ומדבריו משמע דאפילו באינו תפוס ועומד נמי חייב כיון דמהניא תפיסה אח"כ, וכ"נ ממה שהק' מהא דמי יימר דמשתבעת יעו"ש, וגם יקשה איך יפרנס ההיא דיומא האי לאו בר הגדה הוא כלל כמש"ל [וזה יש ליישב קצת]. וכן יש להעיר ממ"ש הכ"מ דכל היכא דמהני תפיסה עדים זוממין חייבין ע"ז, ויש לחלק בין הנושאים ולענין קושייתם מהדליק גדישי בשבת י"ל בפשיטות, דאף דמהני תפיסה ויש כאן כפירת ממון פטורין לפי שאין העדים מחויבים בהגדה בכדי שילך זה ויתפוס והרשב"א לטעמי' דכל שאין חיוב הגדה אין דין שבוה"ע כמש"ל, ומשחק בקוביא דחייב לר"פ שאני משום דמדאורייתא יש עליו חיוב הגדה כנראה מדברי הרשב"א וכמש"ל {{ממ|[[#ו|אות ו']]}}. אולם בעיקר הדבר נראה דלמסקנא שהשיב הרשב"א לעצמו מחשוד חזר בו מתירוצו דתפיסה וס"ל דזה לא חשיב כפירת ממון כמבואר למעיין ושוב קושייתנו במקומה עומדת. [ונראה דמעיקר הדין דבפסולי עדות דדבריהם מהני תפיסה נמי הדר בי' למסקנא, דכל יסודו הוא רק מההיא סוגיא מכח קושייתו כמו שכתב ומההיא שמעינן לההיא ולמסקנתו אין ראי' מזה, ודלא כמ"ש לעיל ותפסו כן האחרונים דהרשב"א ס"ל הכי בהחלט]. ועוד דאפילו לפי סברת הרשב"א דהא דמהני תפיסה חשיב כבר כפירת שן אכתי יש לפקפק אי דמי נ"ד לזה, דהתם בנידון של הרשב"א הוא תופס ופטור מכלום משא"כ במחויב שבועה דרבנן דאי תפיס ולא משתבע משמתינן לי' ואכתי לימא מי יימר דמקבלת שמתא. ולכאורה הי' אפשר בדחוק ליישוב קושייתנו דגם לההו"א הוה מוקמינן בדתפישא אלא דלמסקנא אוקמינן דתפישא מטלטלין ולההו"א דתפישא מקרקעי ובכה"ג הוי כפירת ממון גמורה. וכ"ת במסקנתו שחזר בו הרשב"א מסברא דתפיסה ונשאר בצ"ע אמאי לא מוקי לה הרשב"א דפליגי במשחק בקוביא בתפוס ועומד, י"ל דסוגיא דיומא דחיקתי' דא"כ למה פטור לראב"י אליבא דר"ל דעל אינו ראוי מדרבנן קא חיילא שבועה דהשתא הגדתו מועלת ממש ודו"ק. אבל ז"א חדא דנראה פשוט דבקרקע לא שייכא תפיסה, ועוד דבר"ן בסוגיא דפוגמת מבואר בשם הרמב"ן דדוקא אי תפסה מעות לא מינה אבל תפסה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנין לה מפקינן מינה ולא גביא אלא בשבועה, ומשמע דזהו גם לבתר תקנת הגאונים דגביא ממטלטלין ואפ"ה לא מהניא בהו תפיסה, דהא בשו"ע נמי העתיק הלשון שתפסה מעות וכתב הט"ז שהוא ע"פ דברי הר"ן הרי דגם השתא נמי לא מהניא תפיסה במטלטלין משום דגופייהו לא מקנין לה. וא"כ ה"ה בקרקע לדינא דגמ' לא מהניא תפיסה מה"ט, ועיי' בס' בית מאיר שם. וכ"ת דמיירי בייחד לה קרקע לכתובתה, א"כ מעיקרא ליתא כלל לקושיית הש"ס ש"מ משביע עדי קרקע חייב, דכיון דע"כ בייחד מיירי ה"נ אפשר לייחד גם מטלטלין. לכן צ"ל דמיירי שפטרה משבועה וכתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי. אבל אכתי נאחזנו בסבך פלוגתא דרבוותא אי מועיל פטור דידי' לגבי יורשים או לא והובאו שתי הדעות בשו"ע אה"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/צח#ז|סי' צ"ח ס"ז]]}}. [אמנם למ"ש האב"מ דדינה כמיני' ניחא, אבל כבר כתבנו דדברים דחוים הם]. ולמאי דמבואר התם ברמ"א בשם הריב"ש שאם מחה או אינה יכולה לישבע יורשיה או היא נוטלים כתובתה כך בלא שבועה גם מן היורשים אתי שפיר. אך גם בזה אכתי לא יונח לן דמ"מ ידירוה. ובמתה נמי ליכא לאוקמי דמ"מ חייבין יורשיה בשבועת היורשים שלא פקדתנו כו', ואי פטר גם את יורשיה שוב נאחזנו בפלוגתא אי מהני פטורו לגבי יורשיו, ועוד דאי מתה הרי לא בא העד להתירה אלא לכתובה לחוד ואין ע"א נאמן, ועוד יש לפקפק ע"ז טובא ואין להאריך ובר חן כל דין הנה המעיין בריב"ש {{ממ|[[שו"ת הריב"ש/קסט|סי' קס"ט]]}} יראה דלאו אליבא דכו"ע קאמר לה אלא הכרעת עצמו היא וא"כ אכתי יקשה על החולקין יעו"ש והי' אפשר לומר שהיורשים עצמם פטרוה משבועה, אבל גם בזה יש מקום להסתפק קצת. דנראה לכאורה פשוט שאם פטרוה היורשים בחיי הבעל אינה כלום כיון דעדיין לא היו הנכסים ברשותם ולא חל עליהם חיוב תשלומי כתובתה, ואם פטרוה לאחר מיתתו יש להסתפק קצת לפי"מ שהבאנו למעלה {{ממ|[[#ז|אות ז']]}} מירושלמי סנהדרין בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל ראה או ידע את שכשר להעיד עדות תורה כו' וכתבנו דלפ"ז נראה דבעינן שיהא עד המחייב ממון משעת ראיי' וידיעה אפשר דה"נ בשעת מיתה קודם שפטרוה לא הי' עד המחייב ממון ודאי דאכתי מחויבת שבועה ומי יימר כו', וכן יש להסתפק בע"א שראה ואח"כ נעשו שניהם חשודים דעכשיו הוא מחייב ממון בהגדתו אבל בשעת ראיי' לא הי' יכול לחייב ממון אלא שבועה לחוד, או דהכא שאני דהתם בא השינוי בנאמנות העד גופי' אבל הכא נאמנותו היא כשעת ראיי' ורק המעשה נשתנה ובשעת ראיי' נמי הי' ראוי לחייב ממון אם ישתנה המעשה דהיינו שיעשו חשודים. ומכש"כ בעד מיתה י"ל דגם בשעת ראייתו הי' יכול לחייב ממון היינו כתובתה והשבועה היא ענין צדדי, משא"כ בע"א בממון דקודם שקבלוהו לא הי' מחייב כלום, והכי מסתברא. ועוד אפשר לאוקמי דלעולם פטרוה אחר מיתתו, היינו אחר זמן מיתה לפי הגדת העד, והוא ראהו אחר זמן זה מת ולא רק בשעת מיתה דיש בעדותו להתירה והיתה ראייתו אחר שפטרוה וראוי הי' אז לחייב ממון בכל אופן ויש לפלפל עוד בכ"ז וכן יש לאוקמי באופנים אחרים שהיא פטורה משבועה, אבל כל או דברים רחוקים הם ומן התימה שלא עמדו על קושייתנו כלל. וכן יש להתעורר לפ"ז דהרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שבועות/י#יא|פ"י משבועות הי"א]]}} פסק סתמא האשה שהשביעה ע"א שיעיד ה במיתת בעלה וכפר חייב בשבוה"ע שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובה, ואילו אין דין זה אלא כשהיא פטורה מן השבועה הו"ל לפרושי ואף שדרכו ז"ל רק להעתיק כלשון הש"ס, בכ"ז לא מיחוור לי שיסתום עיקר כזה ושלא נתעורר חד מקמאי ובתראי לפרש את הסתום בש"ס ובר"מ: ===יא=== יא) '''{{עוגן1|לכן}}''' סבור הייתי לומר דאפשר דענין מי יימר דמשתבעת לא שייך אלא בההיא דחשוד ולא בעד מיתה ודכוותי'. דהנה כמו"כ יש לחקור גם בשני עדים שמשביעם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני תשומת יד שחייבין אם הוא רק כשטען הלוה פרעתי באותו זמן והן יודעין שלא פרע שאז נתחייב לשלם, ואם היו רק עדי הלואה אינן חייבין אלא כשטוען הלוה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ולכן כשיעידוהו שלוה יתחייב לשלם ודאי, אבל אם לא ידוע מה טוען הלוה אין העדים חייבין דאפילו לכי יעידו שלוה יכול לפטור א"ע ולומר פרעתי ונמצא שאין בעדותן בכדי חיוב ממון דמי יימר שלא יטעון פרעתי, או דילמא גם בכה"ג חייבין לפי שעדות ההלואה הויא עדות המחייבת ודאי דהיינו שע"י ההלואה הוטל על הלוה חיוב לשלם וזה מיקרי כבר עדות המחייבת ממון ומה שהלוה יכול לפטור עצמו ע"י טענת פרעון אינו מגרע כח העדות כיון דחיוב תשלומין מיהא הטילו עליו. ואל תשיבני ממשביע עדי קנס דפטורין לפי שהנתבע מצי למיפטר ע"י הודאה ולאו ממונא קא כפר לי', דשאני התם שחיוב הקנס בא בגמר דין וכל שהודה קודם גמר דין אין זה נחשב כאלו הוטל החיוב ונעשה פרעון אלא שנעקר החיוב מתחלתו ולא הוטל עליו מעולם ונמצא שלא הי' בעדותו מעולם שום חיוב, משא"כ בעדי הלואה שהוטל עליו ע"י עדותן חיוב ודאי והפרעון בא רק לקיום החיוב שהוטל עליו. ונראה לכאורה יותר כדרך האחרון דזה מיקרי עדות המחייבת ושניא היא מההיא דחשוד, דהתם מיירי בע"א שבאמת אין בעדותו בכדי לחייב ממון ורק שבועה בלחוד הוא דמחייב וזה אינו בשבוה"ע וכל עיקר אתה בא לחייבו בשבוה"ע ולדונו כמחייב ממון משום שהחשוד שא"י לישבע יצטרך לשלם ע"ז שפיר אמרינן דאכתי אינו ברור שישלם החשוד דשכנגדו צריך לישבע תחלה ומי יימר דמשתבע וכל דלא משתבע נמצא שלא הי' כח בעדותו אלא לחיוב שבועה ולא לממון, משא"כ בשני עדי הלואה שע"י עדותם הטילו חיוב פרעון ודאי לא שייך לומר מי יימר דלא יטעון פרעתי דאפילו יטעון אינו מגרע כח העדות במה שהטילו עליו חיוב פרעון. דאל"כ בטלת כמעט שבועת העדות בכ"מ שיכול לטעון פרעתי והחזרתי, ואפילו במחייבים ממש לשלם כשאינו יכול לטעון פרעתי למה לא יאמרו לו העדים מי יימר שיהי' לו במה לשלם ושלא יבריח נכסיו, אלא ודאי דבהטלת חיוב ע"י עדותן סגי ואם לא ימצא ממה לגבות לא איכפת לן. קצורן של דברים דהתם בחשוד ענין המי יימר מבטל עיקר העדות ועוקרה שלא תהא עדות של ממון והכא אין המי יימר עוקר חיוב הממון של גוף העדות אלא שאומר שקיים את החיוב שהוטל עליו ע"פ העדות. ולפ"ז בע"א במיתה שהוא כשנים לחייב לה כתובה ודאי והשבועה באה רק בכדי לסלק טענת פרעון דילמא צררי אתפסה אין המי יימר דמשתבעת מגרע כח העדות כלל דמ"מ עדותו הטילה בודאי חיוב פרעון הכתובה. והוא לכאורה דבר נכון אלא לפי שכמדומני ראיתי באיזה מקום דעדי הלואה פטורין משום שיכול לטעון פרעתי עדיין צריך להתיישב בדבר ותן לחכם כו': ===יב=== יב) '''{{עוגן|עוד2|עוד}}''' לא ברירא לי קצת בסוגיין להראשונים דסברי דע"א במיתה נאמן מה"ת משום חזקה דדייקא ומינסבא וכולנו עדים א"כ באמת אין הגדת העד מצד עצמה מועלת אלא משום דדייקא ומינסבא ואנן סהדי ודמי כקבלו עליי' אחד כשנים וקא"פ דפטורין כיון שהגדתם מצד עצמה לא היתה מועלת אי לאו דקיבלו שיהיו נאמנין. דבשלמא אי נאמן מדרבנן הרי האמינוהו כאן כשנים ונמצא דהגדתו עצמה מועלת והכשירא דרבנן לא דמי לקיבלוהו מעצמן, אבל למאי דסבר דנאמן מה"ת משום דאנן סהדי דדייקא ומינסבא הרי אין הגדתו מועלת מדינא בפני עצמה ודמי לקבלוהו שאחר קבלתן נמי הגדתו מחייבת. ולמאן דמפרש דמשו"ה נאמן מה"ת משום מילתא דעבידא לגלויי ניחא אבל למ"ד משום חזקה דדייקא ואנן סהדי קשה קצת. וצריך לחלק דהכא מ"מ אחרי שיש חזקה ע"י הגדתו ניתרת ונוטלת כתובה דהיינו שהחיוב בא מצד שאנו תופסין שהגדתו אמת שמת, משא"כ בקיבלוהו גם אחר קבלה אין אנו מחייבין בשביל שהגדתו אמת והמעשה הוא כמו שמעיד אלא בשביל שהתחייב הבע"ד ואע"פ שאין המעשה אמת ודחי כאלו התנה והתחייב לשלם אם ירדו גשמים שאין זה נוגע לאמיתת החיוב, אבל עדיין אינו מחוור לי כל צרכו. ולפמ"ש הנו"ב שהזכרנו לעיל {{ממ|[[#ז|אות ז']]}} דמה"ת לא נאמן אלא עד כשר אבל פסולין נאמנין רק מדרבנן שבזה כבר נאמן העד מצד הגדתו כמש"ל, הי' אפשר לכאורה לומר דגם עד כשר לא גרע בזה מפסול והשתא דהימנוהו רבנן לפסולין יש בעדות הכשר תרתי, נאמנות דאורייתא בשביל חזקה כו' ונאמנות דרבנן מצד גוף ההגדה, וא"כ שפיר חייב בשבוה"ע מצד הנאמנות דרבנן שבגוף הגדתו, אבל ז"א דדבר פשוט הוא דדוקא בפסול שאינו נאמן מה"ת הוצרכו לתקן לו נאמנות והפקעת הקידושין לרש"י וממילא הגדת עצמו גורמת, משא"כ בעד כשר שנאמן מה"ת לא הוצרכו לתקן לו נאמנות והפקעת הקידושין וממילא נשאר נאמנותו רק מצד חזקה ואנן סהדי: '''{{עוגן1|וראיתי}}''' דבר חידוש בס' דברי משפט להגאון מהר"ח אויערבאך ז"ל {{ממ|[[דברי משפט/חושן משפט/כח#|סי' כ"ח]]}}. דהשבות יעקב {{ממ|}} כתב שאם קבלו עליהן בע"ד קא"פ חייבין להעיד וישנן בכלל נשיאת עון אם לא יגיד, והביא ראי' מדלא קאמר הש"ס אינן ראוין להעיד לאפוקי קיבלו עליהם קא"פ, ובתומים {{ממ|}} השיג עליו מהראשונים בשם הירושלמי דקיבלו עליהן קא"פ אינן בקשה"ע ואינן בכלל נשיאת עון. וחידש בס' הנ"ל לחלק דהתם מיירי רק בקבלו עליהם בלא קנין דיכולין לחזור אח"כ ולכן אינן חייבין בק"ש דדמי למשביע עדי קנס דפטורין דאף דלאחר שהגידו בב"ד אינו יכול לפטור א"פ מ"מ כיון דבשעה שתובע את העדים יכול להודות וליפטר אינן בק"ש וה"ה קיבלו עליהם קא"פ בלא קנין כיון דיכולין היו לחזור מהקבלה, משא"כ אם קיבלו עליהם בקנין שאינן יכולין לחזור מהקבלה בשעת התביעה לעדים שפיר חייבין בק"ש וישנן בכלל נשיאת עון דעכשיו יש תועלת בעדותן ולפ"ז ניחא בעד חיתה דלא שייך לדונו כקיבלוהו. אבל אין דבריו נראין כלל דאי בלא קנו ויכולין לחזור מיירי לא איצטריך קרא למעוטי דבודאי פטורין שהרי גם הגדתן לא היתה מועלת כלום דגם אחר הגדה יכולין לחזור בהן עד גמ"ד כמבואר בשו"ע חו"מ {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/כב#|סי' כ"ב]]}}, אע"כ דאיצטריך לקרא גם באופן שהיתה הגדתן מועלת וכגון שקנו מידן ואפ"ה פטורין לפי שאין הגדתן מחייבת אלא התחייבות של הבע"ד עצמו כמ"ש: '''{{עוגן1|ולפמ"ש}}''' לעיל ע"פ הירושלמי סנהדרין דקיבלו עליהן ע"א וקא"פ נתמעטו מראה או ידע דהיינו שיהא ראוי לחייב משעת ראיי' וידיעה לאפוקי קבלוהו שבשעת ראיי' לא היו ראוין עדיין לחייב ממין, י"ל שאם קיבלו עליהם הבע"ד תחלה לדון ע"פ עדות קא"פ ואח"כ באה ראייתן של עדים ישנן בקשה"ע דהשתא משעת ראיי' היו ראוין לחייב ממון. ולפ"ז ניחא בפשיטות בעד מיתה דמשעת ראיי' הי' ראוי לחייב ממון אי משום דהימנוהו רבנן אי משום חזקה ואנן סהדי ולפ"ז בשניהם חשודים דע"א חייב יש להסתפק שמא הוא רק כשהיו חשודין גם בשעת ראיי' אבל נעשו חשודין אח"כ פטור דבשעת ראיי' לא הי' ראוי לחייב ממון:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף