עריכת הדף "מלאכת שלמה/פסחים/ז" (פסקה)

== י ==

'''העצמות וכו'.''' תוס' פ' בהמה המקשה ובגמ' פ' גיד הנשה {{ממ|חולין דף צ'}} ובפ"ק דתמורה דף ד' ובגמ' א"ר יצחק עצמות קדשים ששמשו נותר פי' שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו מטמאין כדין נותר נימא מסייעא ליה העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר והני עצמות פשיטא דאית בהו מוח דאי לית בהו מוח למה לי שריפה נישדינהו וש"מ שמוש נותר מילתא היא דאי לאו מילתא היא למה להו שריפה הא מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דהא כתיב ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וא"כ ניתברינהו ונחלצינהו למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו ומהדרי לעולם אימא לך שמוש נותר לאו מילתא היא וקסבר בו בכשר ואפי' בפסול ולאו מעוטו פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא ואף פסול במשמע בסיפא דקתני אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את המ' דמשמע דוקא בכשר ולא בפסול רישא איירי כשהיתה לו שעת הכושר כגון נותר יש בו משום שבירת העצם וסיפא כשלא היתה לו שעת הכושר כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת העצם ותנא דמתני' ר' יוסי היא דשאני ליה בהכי לגבי שבירת עצם דתניא וכו': 

'''והגידין.''' גמר' אמר רב כל הגידין הרי הן כבשר ונמנין עליהן בפסח חוץ מגידי צואר הוא אלל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא ומקשה עליה ממתני' דקתני גידין ופשיטא דבגידי צואר עסיקי' דאי גידי צואר נכלינהו ואי דאיתותר היינו נותר אא"ב בשר נינהו מש"ה בעו שריפה אלא אי אמרת וכו' למה להו שריפה ומשני רב חסדא לא נצרכא אלא לגיד הנשה לר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הלכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה. ורב אשי ורבינא אוקמו כדפי' רעז"ל. ובלשונו ז"ל המתחיל והגידין שהן אסורין באכילה ואין חייבי' עליהם מן התורה כך צ"ל שם אלא שישראל נהגו בו איסור. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל הלכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחך מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למתנייה באנפי נפשיה ולאשמועי' דאסור לאכלו ע"כ: 

בפי' רעז"ל וי"ט עשה. אמר המלקט דכתיב גבי י"ט שבתון דמשמע שבות. ורבא דריש ליה בגמ' מקרא אחרינא וכאן הביא רעז"ל דרשת רב אשי דדריש ליה משבתון וכו' דאית ביה עשה מלבד הלא תעשה אבל בר"פ במה מדליקין הביא דרשת דבי חזקיה דמייתי לה מקרא דלא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו שאין ת"ל בקר בתרא דהא כתיב בקר קמא אלא ללמד דעד בקר שני עמוד ותשרפנו והקשו תוס' ז"ל וא"ת חי אסור לשרפו בליל מוצאי י"ט עד בקר היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה את י"ט הא ע"כ גזרת הכתוב הוא דהא אפי בלילה שהוא חול אסור לשרפו וי"ל כיון דאסר לשרפו בבקר ראשון ילפי' שפיר דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דהא דאסר לשרפו בליל מוצאי י"ט אין תימא שכן מצינו בשלמים שאע"פ שאין נאכל לאור שלישי אפ"ה אין נשרף עד היום כדאמרי' בריש מכילתין ע"כ. אבל בפי"ט דהלכות פסולי המוקדשין לא הזכיר שם הרמב"ם ז"ל אלא שאין שורפין את הנותר ואת הפגול בלילה אלא ביום דוקא ושאין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את י"ט ואין צריך לומר את השבת ע"כ. ושמא דבעבור דוחק הקושיא שהקשו תוס' ז"ל נאדו רבא ורב אשי מההיא דרשא אע"פ שכבר יש לתרצה כמו שתרצו תוס' ז"ל. ורש"י ז"ל לפי מה שהגהתי לעיל בסמוך בשם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכמו שהוא בפי' רעז"ל אפשר דס"ל הכי דכיון דרב אשי שהוא בתרא נאד הוא ג"כ מדרשת תנא דבי חזקיה משמע דלא ס"ל דאסור לשורפו בלילה אלא אדרבה זריז מקדים לשורפו מיד במוצאי י"ט ורבינו עובדיה ז"ל כיון שכאן העתיק לשון רש"י ז"ל כאשר הוא מוגה כאשר כתבתי הוצרך למנקט הכא דרשת רב אשי אבל בפ' במה מדליקי' נקט דרשת תנא דבי חזקיה כנלע"ד. וביד פי"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ה':