עריכת הדף "העמק דבר/שמות/יב" (פסקה)

== יא ==

'''ואכלתם אותו בחפזון.''' לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג{{תוספת|ג|אבל במכילתא תניא בחפזון זה חפזון דמצרים או אינו אלא חפזון דישראל כשהוא אומר ולכל ב״י לא יחרץ כלב לשונו הרי חפזון ישראל אמור (פי׳ שלא היה אז חפזון כלל. וכ״ה בספרי פ׳ ראה) ר׳ יהושע א׳ זה חפזון דישראל או אינו אלא חפזון מצרים כשה״א כי גרשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור ומה ת״ל בחפזון חפזון דישראל. והוא פלא מה זה קשה הא דכתיב ואכלתם בחפזון. אלא טה״ד הוא וצ״ל ומה ת״ל ולא יכלו להתמהמה אלא חפזון ישראל. והכי יבואר עוד להלן באותו מקרא. ולא דפליגי התנאים אי הוי כלל חפזון ישראל. דאאל״כ שהרי בברכות ד״ט אי׳ ג״כ דפליגי תנאי עד שעת חפזון. אי עד שעת חפזון דמצרים והיינו בחצות. או עד שעת חפזון דישראל והיינו בבוקר. אלמא דלכ״ע היה חפזון דמצרים ודישראל. אלא לא היה בשעת אחת בחצות הלילה נחפזו מצרים כדכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. והיה רצונם חזק שיצאו תומ״י אבל לא שמעו ישראל. אבל בבקר לא היו מצרים נחפזים כלל שהרי ראו שלא מתו עוד מחצות ואילך ורק ישראל נחפזו משום ששאלו הרבה בחזקת שישובו. ואי היה מי מישראל מודיעם רצון ישראל לצאת לחלוטין. לא די שהיו מוציאים מהם מה שהשאילו. ואפשר היו חוזרים מדיבורם אחר שלא מתו יותר. וכבר תניא במכילתא שנשתבחו בזה ישראל שלא היו בהם דלטורין בזה שלא הודיע א׳ מהם למצרים הדבר הזה. אבל יראו הרבה מזה ונחפזו לצאת. והיינו דכתיב בפ׳ מסעי אחר וב״י יוצאים ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים וגו׳ שכל המקרא אינו ענין אלא לבאר היאך יצאו ביד רמה כמו בני חורין לעיני כל מצרים ולא הרגישו מאומה. הוא משום שהיו טרודין בקבורת מתיהם. הא מיהא לכ״ע היה בבקר חפזון דישראל אלא שנחלקו בפי׳ ואכלתם אותו בחפזון דמפרשי בשעת חפזון וסתמא דמכילתא ס״ל כר״א דזמן אכילה עד חצות כמבואר להלן ס״פ בא רא״א מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות כו׳ ולא כדתניא בתוספתא שלהי מס׳ פסחים כל הלילה. והוא משום שתלוי בזמן אכילת פסח. מש״ה מפרש ת״ק דמכילתא בחפזון דמצרים שהיה בחצות. ואז ודאי לא היה חפזון לישראל. ור׳ יהושע ס״ל בחפזון שהיה בבוקר וע״כ הוא חפזון דישראל. ותניא עוד במכילתא אבא חנן משום ר״א המודעי א׳ זה חפזון שכינה אע״פ שאין ראיה לדבר [שהיה חפזון שכינה] זכר לדבר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו וגו׳ יכול אף לעתיד לבא כן ת״ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה׳. ביאור הדבר שעיקר הראיה ממקרא דשה״ש הוא מובן ממקרא דישעיה שאמר דלע״ל לא בחפזון תצאו. וא״א לומר דפי׳ חפזון דישראל הרי כתיב ובמנוסה לא תלכון. גם א״א לפרש חפזון דאוה״ע דא״כ מה זה טעם כי הולך לפניכם ה׳. ומזה למדנו דלא כמו במצרים דאע״ג דכתיב וה׳ הולך לפניהם לא היה אלא בהגיעם לאיתם בקצה המדבר. אבל בעודם ברעמסס עד סכות לא היה כן והיינו משום שלא היה שורת הדין נותן ולא הקץ הגיע בברור. ומש״ה כתיב בשה״ש מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות היינו כמו שהאדם עושה בהסתר דבר שאינו כשורת הדין ומדלג על כמה מניעות שלפניו כך היה כ״י לפני הקב״ה. ובסיפא דקרא הנה זה עומד אתר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. גם זה ממשיל כמו שהאדם בוש להתראות בהשתדלותו בדבר שאינו כשורת הדין. וע״כ הוא משתדל מן החלונות ומן החרכים ואין רואים אותו. כך היה כ״י הקב״ה משתדל שיגיעו ישראל לכך בהסתר עד שכבר יצאו והגיעו לאיתם. אבל לע״ל יהיה מהחל הגאולה הולך לפניהם ה׳. זהו ביאור המכילתא. הא מיהא דכולהו תנאי במכילתא מפרשי ואכלתם אותו בחפזון. בשעת חפזון. ולפ״ז מתבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳ לת״ק דקאי על חפזון דמצרים או לר״י דקאי על ישראל שהוא דבר בפ״ע וכדתניא במכילתא פסח הוא לה׳ שיהא כל מעשיו לשם פסח [כצ״ל] אבל בתלמודין דברכות הנ״ל דמפרשי עד שעת חפזון. ודינא הוא. מפרשי פסח הוא לה׳. דמש״ה אינו כשאר שלמים שנאכל לשני ימים ולפ״ז ע״כ קאי על פסח דורות. וא״א למעט מלשון אותו דקאי רק על פסח מצרים. שהרי עיקר הטעם של פסח הוא לה׳ לא נצרכנו אלא לדורות שיש שלמים ונאכלים לשני ימים משא״כ בפ״מ שלא היו עדיין דיני שלמים:}}: