עריכת הדף "העמק דבר/ויקרא/כז" (פסקה)

== טו ==

'''המקדיש יגאל.''' תיבת המקדיש מיותר שהרי לשון גאולה אינו אלא במי שהיה שלו מתחלה. ומש״ה אי׳ בב״מ דנ״ד א״ר המקדיש ולא המתפיס. ומזה למדנו דהקדש שני אינו מוסיף חומש. וכ״ה בבהמה טמאה למדין מבית כמש״כ הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז ה״ה. אבל עדיין ק׳ אמאי אינו כתוב הכי בבהמה הקודם. ותו למאי חזר וכתב הכי גם בשדה במקרא י״ט המקדיש אותו. הרי נלמוד מבית. אלא נראה דמזה למד רבא עוד בכ״מ דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. וא״כ משכחת שם גאולה במי שהיה משועבד לו והקדישה בעלים ופקע שעבודו של זה וס״ד שאם המלוה פודה מן הקדש בשוה דינר ה״ז חייב חומש. מש״ה כתיב המקדיש דיקא. אבל בבהמה לא חל עליה שעבוד כפרש״י ב״מ דט״ז משום דמתחלה לא סמך על דבר שיכול להבריח. אע״ג דמכ״מ משכחת שעבוד גם בבהמה כגון שעשה שורו וחמורו אפותיקי וכפרש״י בב״ק ד״צ לשיטתו דרבא מיירי דיקא בקדשי מזבח. מכ״מ זה אינו מצוי כמו בבית ושדה{{תוספת|ג|ולפי דברינו מבואר כשיטת הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז הי״ד דסתם הקדש מפקיע מידי שעבוד. ולא כפרש״י ותוס׳ וראב״ד שכתבו שדוקא בקדשי מזבח. ור״ת ג״כ שכ׳ דאפי׳ קדשי בה״ב מפקיע מ״ש פירש שדוקא במטלטלין כך הוא. כמבואר בתוס׳ ב״ק דל״ג ב׳ בד״ה משום. אבל הרמב״ם לא ס״ל הכי. והנה התוס׳ בב״ק שם הוכיחו דעתם מדאי׳ שם גבי שור המזיק הקדישו מוקדש משום דר״א גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. משמע שאינו אלא מדרבנן. והמה ז״ל בעצמם דחו שם ובגיטין ד״מ ב׳ בד״ה הקדש ראי׳ זו דשור המזיק שאני. ולכאורה תמוה אמאי לא הביאו אותה ראי׳ מעיקרה דמימרא זו בערכין דכ״ג דשם מיירי בשעבוד כתובה ובע״ח וקאמר משום דר״א. וכמש״כ התוס׳ בערכין שם. אבל באמת אין משם ראי׳ כלל. שהרי פרש״י התם דר׳ אבהו בפרק בתרא. מבואר דעיקר הא דר״א הוא בדל״ג לענין מקדיש בית בבתי החצרים וגאל אחר מיד הקדש ופגע בו יובל כו׳ ודוקא גאל אחר אבל בנ״ז אינו יוצא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. וקאמר התם מנלן מבן לוי כו׳ והתם מנלן דתניא ויצא ממכר בית כו׳ ממכרו יוצא בחנם ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון. הרי שהוא מה״ת ומכ״מ קאמר שלא יאמרו כו׳ אלא ע״כ הוא טעם על ד״ת וכמש״כ לעיל מקרא ט׳ בסוגי׳ דמנחות. מש״ה לא הביאו התוס׳ בב״ק אלא מסוגי׳ דשם דקאמר בזה״ל משום דר״א גזרה שלא יאמרו כו׳ מבואר מלשון גזירה שהוא מדרבנן. וע״ז יישבו שפיר דבשור המזיק שאני. שהוא עדיף משעבוד בעלמא. ורש״י הוכיח שיטתו ממשנתנו עצמה דתנן שפודה בדינר. ואמאי הא לכתחילה אין פודין אלא בשווי. אלא שאין הקדש מוציא משעבוד ואינו הקדש אלא מדרבנן. אבל הרמב״ם בהל׳ ערכין כ׳ דהא דהפודה פודה ע״מ ליתן לאשה בכתובתה כו׳ הוא מעומק הדין. והמשיל לשני לקוחות שכתבה לראשון דו״ד אין לי עמך. מכ״מ אם מכר הראשון לשני גובה משני. וה״נ אע״ג דהקדש מפקיע מ״ש מכ״מ כשיפדה יחזור השעבוד. מאחר שכן אין שוה להפודה אלא דינר שהרי יהא מוכרח לשלם לאשה ובע״ח. עוד הוכיחו התוס׳ מסוגיא דכתובות דנ״ו דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא כו׳ אלמא דקד״ד לא אמר רבא. אבל שיטת הרמב״ם בסוגיא דכתובות דהישוב שאני קונמות דקה״ג הוא קאי גם על קושית הש״ס הקודמת דמע״י הוי דבר שלא בא לעולם. ומשני דאמרה יקדשו ידי לעושיהם. ע״ז משני רב אשי דקונמות קה״ג הוא. ולא מיקרי בזה דבר שלא בא לעולם דהוי כעובר דאע״ג דבמקח הוי דבר שלא ב״ל מכ״מ בקדושת הגוף הוא קדוש. והכי פי׳ התוס׳ במ׳ קידושין דס״ג בד״ה וידים. ואחר שכן אפשר לפרש וכדרבא הוא ישוב בפ״ע. כמו א״נ דאפי׳ הוי קדושת דמים וצ״ל יקדשו ידי לעושיהם. מכ״מ על ק׳ דשיעבוד מיושב כדרבא. וכדעת הרמב״ם ז״ל דאפי׳ ק״ד מפקיע מ״ש: עוד למדנו מדיוקא דרבא מהאי קרא דשעבודא דאורייתא. והכי דעת רבא ר״פ א״נ כר׳ אושעיא ולא כר״ח ותלי׳ בשעבודא דאורייתא ע״ש. והנה בב״ק דק״ד איבעיא להו ישתלמו קאמר או יש תלמוד. ופרש״י דיש תלמוד היינו גזלה ופקדון דפרשה זו יתירא. וקשה לי דלא מצינו זה הלשון בכל ת״כ דע״ז הלמוד שמדבר יהא מסיק התנא יש תלמוד. אלא נראה דה״פ ישתלמו מדרבנן משום דשעבודא לד״א או יש תלמוד ממק״א דשעבודא דאורייתא. א״ל יש תלמוד ממק״א והיינו דיוק דקראי דילן:}}:

'''והיה לו.''' מיותר וכמו בבהמה טמאה במקרא י״ג. והוא דבהמה טמאה שהקדישה עומדת ברפתו כמו שהיה אלא שאינו משתמש בה משא״כ בית מיד שהקדישה מחויב לצאת ממנה באותו רגע עד שיגאל ושוב היה לו: