עריכת הדף "הכתב והקבלה/דברים/כב" (פסקה)

== יג ==

'''כי יקח. ''' לשון קיחה פירשוהו רבותינו (ריש קדושין) לשון קנין שע"י כסף שנותן לה נקנית אליו (אנאייגנען) וכבר מצאנו לשון קיחה על הקנין משכו וקחו לכם צאן (בא י"ב כ"א) ובנחמי' (יו"ד ל"ב) המקחות שהוא לשון מקח וממכר וכן קחו לכם תבן (שמות ה' י"א) הוא לשון קנין כמש"ש ויש לצרף לזה עוד דמצאנו לשון קיחה על הקישור והאיסור פקח קוח (ישעי' ס"א) שהוא להריק"ם פתיחת המאסר ויש דומים לזה בלשון כמ"ש (חיי שרה כ"ד כ"ב) ויקח האיש נזם זהב, ולפי שע"י קדושין האשה נקשרת עם האיש להיות לו לבדו לבשר אחד, לכן נקרא לשון קיחה (עהעפערבינדונג): 

'''כי יקח איש אשה. ''' טעמו כאשר יקח האיש אשה בלקוחי תורה שהם הקדושין בכסף היא המאורסה, ואחרי ימים בא אלי' ושנאה שלא היתה ערבה עליו בביאתה, והשכים בבקר ובא לב"ד וטען שלא מצאה בתולה, הנה זה נתכוון להוציאה בלי מהר הבתולות שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני שבחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עלי' שזינתה תחתיו (רמב"ן). הנה מה שטען עלי' שלא מצא לה בתולים אין טענתו עלי' בדברים בעלמא בלא ראי', אבל הביא עדים שנבעלה תחתיו בעודה ארוסה, דאל"כ אין בדבריו ממש כמבואר בתלמוד, א"כ הדבר מתמי' שיהי' עיקרי הדברים חסרים בתורה, ולא ראיתי לאחד מהמפרשים שהתעורר ע"ז. ונ"ל שכל זה יובן בלשון. ושם לה עלילות דברים. כי שם עלילות הוא מלשון ומעלה בו מעל שנאמר בסוטה (במדבר ה') שענינו בגידה באמינת זולתו (אונטרייע), כי אשה נשואה או ארוסה לאיש המוסרת עצמה לאחרים היא בוגדת באמונת בעלה, כי הוא מסר לה אמונתו שתהי' רק ברשותו, והמכוון ושם לה עלילות, יאשים אותה שבגדה ומעלה באמונתו (ער לעגט איהר טרייאלאָזיגקייט אויף), שמסרה עצמה לביאה לאיש זולתו, וכבר מצאנו שרש עלל על מעשה הזנות כמו (שפטים י"ט) ויתעללו בה. ושימת עלילה זו היא ע"י הגדת עדים, שהעמיד עדים עלי' המגידים בב"ד עלילתה, ובגידתה בו, וזהו המכוון במלת דברים שאמר קרא, שענינו דבור העדים (אויסזאגע) וכמ"ש ע"ז לקמן (כ"ד א') כי מצא בה ערות דבר, וכמו הנה אמת נכון הדבר, שמלת דבר הוא דבור והגדת עדים, הנה מבואר בלשון המקרא עצמו שהוציא עלי' ש"ר ע"י עדים המעידים עלי' שזינתה תחתיו בעודה ארוסה; וז"ל הספרי ושם לה עלילות דברים יכול אפי' אמר הקדחת לי את התבשיל והיא לא הקדיחה, ת"ל עלילות דברים עלילות דברים לג"ש מה עלילות דברים האמור להלן טענת בתולים אף עלילות דברים האמור כאן טענת בתולים. ע"כ. והוא נכון לדברינו ע"ד הפשט. ונ"ל להוסיף עוד שבמלת ושם לה המובן בו הבאת עדים כי מהוראת מלת שם בשי"ן שמאלית, אות וסימן כמבואר (וילך ל"א י"ט שימה בפיהם) וממילא יובן כי כל אות וסימן הוא עד וראי' על דבר המכוון באותו סימן, סימן האבדה הוא מעיד ליודע אותו שהוא בעל האבדה, אות שבת אות ברית הוא המעיד למשמרו היותו מיוחד לקדוש ה', ולזה תמצא לפעמים שם עדות בא במקום אות, וכן בא אות במקום עדות וראיי', אמר (יהושע כ"ב כ"ח) עד הוא בינינו, המזבח אינו בר הגדה רק סימן ואות, וכן הגל הזה עד אינו אלא אות וסימן לדבר המותנה ביניהם, (צייכען, מערקמאל, בעווייז) אותותם לא תנכרו (איוב כ"א) מה אות כי ירפה (מ"ב כ') הם ענין עדות וראיי' (בעווייז) קדוש ישראל התוו (תהלים ע"ח) כ' רש"י לשון סימן כמו והתוית תו, וסימן הוא לשון מופת בקשו אות וסימן היש ה' בקרבנו, ע"כ. ויש דומים בלשון יון, (עמ"ש באותות מצרים וארא זיי"ן ג' והרביתי אותותי) לפי"ז טעם "שם לה" מביא ראיי' בעדים נגדה (בעווייזע געגען זיא) לה כמו נגדה, כמו אנשי סדום רעים וחטאים לה'. נגד ה' שלא לרצונו, כי ידור נדר לה' (רי"ש מטות) הוא לרבותינו נגד רצון ה' כמש"ש, התבאר מזה כי הקבלה הולכת מישרים בדרך לשון המקרא: