עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/כא" (פסקה)

== כ ==

'''ומבמות הגיא. ''' הגיא הוא ערבות מואב, כי כל אלו המסעות עבר עמהם הבאר עד מסע האחרון ושם נשאר הבאר: 

'''ונשקפה. ''' כי שם נטמן הבאר, ומראש הפסגה היה נראה הבאר ע"פ הישימון, הוא בית הישימות, שכתוב בפ' מסעי. ועי' בהגר"א בפי' ליהושע ט"ו א'. ובכת"י הגר"א כתב, ע"כ יאמר בספר, שהיה להם ספר לזה, את והב, שכתוב שם מה שנטלו מסיחון ועוג וכתב גם זה שנטלו את עיר והב במקום סופה שגדילים קנים שם, ולקחו הנחלים של ארנון, ואשד הנחלים אשר נטה גם כן לקחו. וזה כתב לראייה כי ארנון עצמו לא לקחו וכמ"ש בספר שופטים. ומשם בארה, חוזר למעלה למסעות ונקרא ע"ש מ"ש הכתוב היא הבאר, וכן וממדבר מתנה, שכל מסעות האלה היה במדבר, ואחר כך נסעו ממדבר למתנה וממתנה וגו'. והרנ"ו אמר בכוונת שירת הבאר, הבאר שהיה להם במדבר לא הוציא מימיו תמיד דאם כן כשהיו נוסעים ממקום למקום היה מטשטש הדרכים בנהרותיו וביאוריו כי נהרות רבות נמשכו ממנו ככתוב (תהילים ע״ח:ט״ו-ט״ז) יבקע צורים במדבר וישק כתהומות רבה ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ונאמר פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר, (וממקרא זה יש כדמות ראי' למ"ש רז"ל לשון פי הבאר, שהיה פה ממש לבאר לפתוח ולסתום, מדאמר פתח צור, שאין לשון זה נופל רק על פתיחת פה, כמו ותפתח הארץ את פיה, ואלו היה בקיעה לבדה ה"ל לומר בקע צור, כבכתוב השני יבקע צורים וכמו בצורות יאורים בקע, אמנם הכתוב הראשון מלמד על חברו שתחלה נבקע הצור ונגלה פיו (שהיה נברא בו מששת י"ב) לדעת רז"ל, ואחר שנגלה פתח פיו והוציא מימיו), ונעשה נס זה לפרסם כי יש אלהים בישראל המפליא לעשות למעלה מדרך הטבע הנהוגה, שאם היה מוציא מימיו בלי הפסק משעה שנפתח עד סוף מ' שנה כדרך הצורים הנבקעים, ומוציאים מים מדרך בקיעתן בלי פה, היו סבורים שהדבר דומה לצורים הנבראים בטבע, עכשיו שהיה לו צורת פה וכל פעם פתח פיו והוציא מימיו לצורך שעה וחוזר וסותמו, ידעו כולם שהיא בריאה נפלאה לפרסם יכולת הש"י, והנה בסוף מ' שנה כשחסרו מים אחרי מות מרים, ורבו עם משה וצוהו ה' שידבר אל הסלע, ובשגגה הכהו, אבל אחר המעשה הזה שוב לא הכהו אלא דיבר אליו שיתן מימיו ונתן, וכשראו ישראל הנס הגדול הזה שבדברו אל הסלע נותן מימיו, שרו שירה חדשה לה', וזהו שגלה הכתוב ואמר. ומשם בארה היא הבאר אשר אמר וגו' למשה אסף את העם ואתנה להם מים, ואם כן בארה בסוף מ' שנה היה, וע"כ מפרש היא הבאר אשר אמר וגו' כלומר זהו עצמו הסלע שאמר ה' למשה שידבר אליו ויתן מימיו, ועל זה אמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת. עלי באר ענו לה, מלת ענו כמו וענית ואמרת, וכאלו אמר בצחות השיר. ענו לה עלי באר, כלומר אין לכם לעשות דבר אלא לענות ולדבר אל הבאר ולאמר אלי' עלי באר, כי כדברכם אליה תעלה הבאר לתוך הסלע ותתן מימיה: 

'''באר חפרוה שרים. ''' זהו מרוממת השיר, כי מדרך העולם שהעבדים יחפרו בארות מים כי היא עבודה קשה, וכאמור ויחפרו עבדי יצחק, ואיננו מעשה השרים והנדיבים, וכן החפירה תהיה בכלי ברזל ובמקבות לא במקל יד, לא כן הבאר אשר נתן ה' לנו, לא חלו בה ידים, כ"א משה ואהרן צוו עליו שיתן מימיו, ולכן אמרו בשיריהם באר חפרוה שרים כלומר הבאר הזאת חופרים אותה השרים עצמם, וזהו ע"ד משל, שהמשילו דברי פי משה לחפירה, שכמו שעל ידי החפירה בארץ יעלו המים כן עלו בדברי משה, ונדיבי העם וגדוליו כרוה לא בכלי גרזן כדרך שחופרים באר אחרת, אלא במחוקק במשענותם, כלומר במטה האלהים ובמשענת אשר בידם, כי מחקק הוא המצוה כדרך ומחקק מבין רגליו, חלקת מחקק ספון, ומשענת הוא הכח כמו כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה. וממדבר מתנה, המתנה הזאת היתה לנו ממדבר קדש, עד בואנו אל נחל ארנון בגבול מואב, כי שם חנו על הנחל מקום יבלי מים ולא הוצרכו עוד לבאר. ויראה עוד כי המקום שפסקה שם הבאר הוא אשר קראה בארה, ואז שרו השירה על טוב ה' וחסדו, ושנו שמות המסעות המקומות שנתנה הבאר מימיה, להיות מוסבות שם לכבוד ה' כדרך השיר, כי בהר ההר הפעם הראשון שעלה הבאר בדברי משה ומשם נסעו לאובות, ומשם לעיי העברים, ומשם לנחל זרד, ומשם לעבר ארנון ואז פסק, ואלה קראו מדבר, להורות שבארץ ציה ושממה עלה הבאר, וכנגד המסע השניה קראוה מתנה שהוא מתת אלהים, וכנגד השלישית קראוה נחליאל שהוא נחלת אל לישראל, וכנגד הרביעית קראוה במות, כדרך והרכבתיך על במותי ארץ, וכנגד החמישית שחנו בארץ מואב אמרה שבאה הבאר אל הגיא אשר בשדי מואב, ומאותה הגיא שקפנו ע"פ הישימון שהוא בית הישימות קרוב לארץ ישראל, וכמ"ש (במדבר ל״ג:מ״ט) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב; והכל להודות לה' על חסדו ולהללו על טובותיו, שהולכים ומתגדלים תמיד ואינם פוסקים, ואינו צריך לדבר כי הוא עושה מאין יש, ולכן יוכל לתת מים בציה, ועל זה אמר וממדבר מתנה שהיה הבאר מתת אלהים במדבר בארץ ציה ושממה, ואחר שהיה מתנה הגדיל כחו והיה נחלה ולכן קראוה נחל אל, ואחר שהיה נחל הגדיל עוד עד תאות גבעות עולם, והכל משל בצחות השיר להורות שהדברים האלהיים נבדלים מן הדברים הטבעיים, כי אלה הולכים וחסרים, והאלהיים הולכים ומוסיפים: