עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/יב" (פסקה)

== ב ==

'''דבר אל בני ישראל. ''' אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה מניין שמטמאין בלידה, ת"ל אשה כי תזריע {{תוספת|א|לכאורה אינו מבואר איפה מרומז רבוי בלשון אשה, דהא א"א לכתוב בענין אחר. ואפשר דמדייק מדלא כתיב איש כי תזריע אשתו וכמו דכתיב בסוטה. והנה אע"פ דבשפחה למותר לרבות דהא קיי"ל כל מצוה שהאשה חייבת שפחה חייבת, אך הו"א הני מילי במצות ששוה בגברים ובנשים, משא"כ מצות יולדת דאינה אלא בנשים הו"א דאין השפחה חייבת בהן, קמ"ל.}}. (כריתות ז' ב').

'''דבר אל בני ישראל. ''' בני ישראל מטמאין בלידה ואין עובדת כוכבים מטמאין בלידה {{תוספת|ב|ונ"מ בזה לדידן לפי מה דקיי"ל בשבת קל"ה א' כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נמול לשמונה אלא ביום שנולד [וכגון יוצא דופן, כבסמוך] ולכן כותית שילדה ולמחרת נתגיירה שאינה טמאה לידה מלין את בנה מיד, ויש עוד נ"מ.}}. (תו"כ).

'''כי תזריע וילדה. ''' [הפילה שליא טמאה לידה], דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה, מלמד שאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה {{תוספת|ג|ר"ל אפילו נמחה כזרע. וצ"ל דאיירי שנמחה לאחר שנברא ולד, דאי מתחלת ברייתו נמחה הלא דרשינן בפסוק הסמוך מי שאינו ראוי לברית שמונה [או לבריית נשמה] אין אמו טמאה לידה, כפי שיתבאר שם. וטעם הדיוק משום דלשון תזריע מיותר הוא, דהיה אפשר לכתוב כי תלד. ועיין בתוס' נדה י"ח א' דאע"פ שמלשון תזריע דרשינן בסמוך לענין יוצא דופן, אפ"ה תרתי ש"מ, יעו"ש.}}. (נדה כ"ז ב').

'''כי תזריע וילדה. ''' יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן, מאי טעמא, דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת {{תוספת|ד|דהיה אפשר לכתוב כי תלד. וענין יוצא דופן פירש"י בכ"מ שהוציאו העובר ע"י חתך בדופן האשה או ע"י פתיחת מעיה, ונתרפאית. אבל הרמב"ם בפיה"מ לבכורות פ"ח מ"ב כתב דיוצא דופן בהכרח שתמות האם ע"י זה, וכ"כ התוי"ט שם משמו, ולא ידעתי איך יתכן לפי"ז הדין שלפנינו שתשב האם עליו ימי טומאה וימי טהרה ותביא קרבן, אחרי שבהכרח שתמות ע"י לידה זו, וצריך לפרש כונתו שאע"פ שבהכרח הוא שתמות, אבל לא מיד אלא לאחר זמן, או אפשר כונתו רק שאינה יכולם לחיות ולהתעבר עוד אח"כ, אבל לחיות לבד אפשר, עיין בלשונו ודוק בו.}}. (שם מ' א').

'''וילדה זכר. ''' א"ר יצחק א"ר אמי, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר {{תוספת|ה|נראה פשוט דעיקר הענין היה ידוע להם שכן הוא ע"פ הטבע, משום דהכל הולך אחר הכח האחרון, ולכן אם האיש מזריע תחלה נגמר כחו מקודם, והיצירה הולכת אחר כח האחרון שהוא זרע שלה ולכן יולדת נקבה, וכן להיפך, ורק ע"ד רמז וסימן סמכו על לשון פסוק זה. וראיה מכרחת לזה שלא למדו עיקר הענין מהפ', שהרי בגמרא כאן סמכו ענין זה עוד על לשון פסוק אחד בפ' ויגש אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב ואת דינה בתו, תלה הזכרים בלאה והנקבות ביעקב, ואם למוד עקרי הוא, קשה שהרי בברכות ס' א' מבואר שדינה היתה בעבורה זכר וע"י תפלת לאה על רחל שתלד בן נהפך הולד לנקבה, ולפי"ז שוב אין ראיה לזה ממה שכתב הכתוב ואת דינה בתו, אחרי דבעבורה היתה זכר, אלא ודאי דרק רמז בעלמא הוא לדבר הנודע בטבע, כמש"כ. ובסוגיא כאן יש עוד דרשות על מלת זכר והובאו בפ' בראשית (א' כ"ז).}}. (שם ל"א א').

'''וילדה זכר. ''' זכר – לרבות את המת {{תוספת|ו|וכ"ה בתו"כ כאן. ופי' בס' התוה"מ דטעם הדיוק מדלא כתיב וילדה בן, כמו דכתיב בכ"מ ויולד בנים ובנות, והחילוק שבין שם בן לשם זכר הוא דשם בן הוא מלשון בנין ומורה על בנין העולם, וזה שייך רק בילד חי, שהמת אינו בונה את העולם, משא"כ שם זכר מורה גם על ולד מת.}}. (ירושלמי פסחים פ"ב ה"א).

'''וטמאה. ''' תנא תנא קמיה דרב, המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך, יכול תהא אמו טמאה לידה, ת"ל אשה כי תזריע וטמאה וביום השמיני ימול, מי שראוי לברית שמונה, יצא זה שאינו ראוי לברית שמונה {{תוספת|ז|יתכן דמדייק סמיכות הלשונות, כי אחרי שעניני הטומאה והמילה הם שני ענינים נפרדים שאינם שייכים זל"ז, ועיקר פרשת מילה אין מקומה כאן, א"כ מאי שייך בהמשך לכל ענין הפרשה דאיירי בטומאה הענין מן ביום השמיני ימול, לכן דריש שבא לרמז שרק אז אמו טמאה לידה אם הולד ראוי להגיע לברית שמונה, יצאו אלו שאין ראויים לזה מפני שאין חיים, ובגמרא סיימו עוד יצאו מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות.

ובתוס' הביאו גירסא אחרת מי שראוי לבריית נשמה, ונראה ראיה לגירסתם, משום דאי כגרסתנו והטעם מפני שאינם חיים קשה מי גרעו אלה מולד הנולד מת דמרבינן לעיל בדרשה הקודמת דאמו עמאה לידה, משא"כ לגירסא לבריית נשמה ניחא, דולד מת היה ראוי עכ"פ לחיות מתחלת בריאתו, משא"כ הני דחשיב, אכן יש לכוין זה גם בלשון הגירסא שלפנינו, ואין להאריך.}}. (נדה כ"ד ב').

'''וטמאה. ''' היא טמאה ואין הולד טמא {{תוספת|ח|אצטריך לאשמעינן דהו"א כיון דמחמתו טמאה האם, א"כ כש"כ הוא בעצמו, קמ"ל.}}. (תו"כ).

'''וטמאה שבעת ימים. ''' שאלו התלמידים את ר' שמעון בן יוחאי, מפני מה אמרה תורה לזכר טמאה שבעת ימים ולנקבה ארבעה עשר, אמר להם [בשעה שהאשה כורעת לילד נשבעה שלא תזקק לבעלה], וכשיולדת זכר שהכל שמחין בו מתחרטת לשבעה וכשיולדת נקבה שהכל עצבין בה מתחרטת לארבעה עשר {{תוספת|ט|ענין השמחה והעצבון פי' מהרש"א, כיון שמקללת האשה הוא צער הלידה, לכן בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער, ובנולדה נקבה עצבון שיהיה גם לה צער לידה, עכ"ל. ולדעתי הלשון הכל אין מדוקדק לפי"ז, דשמחה ועצבון זה שייך יותר להאבות ולא לכל האנשים, ולדעתי נראה שכונו חז"ל בזה למ"ש בסוגיא כאן כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם, ובב"ב ט"ז ב' אמרו נקבה באה לעולם מריבה באה לעולם, וטעם הדבר שהנשים נוחות יותר לגרות ריב ומדון, כמ"ש בכ"מ באגדות, ולפי"ז תכונת טבע הזכר והנקבה באמת נוגע לכל העולם, ולכן זה שמביא שלום לעולם הכל שמחין בו וזו שמביאה מריבה הכל עצבין בה.}}. (נדה ל"א ב').

'''וטמאה שבעת ימים. ''' יכול שבעת ימים בין סמוכים בין מפוזרים, ת"ל כימי נדת דותה תטמא, מה ימי נדתה סמוכים אף ימי לידתה סמוכים {{תוספת|י|ר"ל רצופין ולא לסירוגין, ובנדה ילפינן זה מדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה הויה אחת לכל השבעת ימים.}}. (תו"כ).

'''כימי נדת דותה. ''' מקיש יולדת לנדה, מה נדה טובלת בלילה אף יולדת טובלת בלילה {{תוספת|יא|בגמרא איתא בסתם כל חייבי טבילות טובלין ביום אבל נדה ויולדת טובלות בלילה דכתיב בנדה (פ' מצורע) שבעת ימים תהיה בנדתה ואתקש יולדת לנדה, ועל זה סיים רש"י דכתיב כימי נדת דותה תטמא, עכ"ל, וכפי הנראה כתב כן ע"פ ההיקשים בשאר ענינים יולדת לנדה דסמכינן אלשון זה כפי שיבא בדרשות הבאות, ולכן מקשינן גם לענין זה.}}. (פסחים צ' ב' ברש"י).

'''כימי נדת דותה. ''' מקיש ימי לידתה לימי נדתה, מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן {{תוספת|יב|ימי זיבה נקראים הימים שרואה בהם לאחר שבעת ימי נדה, והם מספר י"א יום שאחר ז' ימי נדה, בכולן אם רואה בהם דם הוי זבה וצריכה לישב ז' נקיים, ואחר הי"א יום אם ראתה דם חוזרת לתחלת ימי נדה, וכן לעולם. וענין זה מימי זבה ונדה פרט ועיקר גדול הוא ויבואר אי"ה בפ' מצורע, ועכ"פ זה מבואר מ"ש ימי נדתה אין ראוין לזיבה, דכפי שבארנו אין זיבה במציאות כלל בימי נדה אלא לאחר ימי נדה, ואין ספירת שבעה עולה מהן, דהא מכי הוי זבה לא חיילו ימי נדה לעולם עד שתשב שבעה נקיים לזיבתה, ולכן לא משכחת לא ימי נדה בימי ספירה ולא ימי ספירה בימי נדה, וגם ימי לידתה אין ראויין לימי זיבה, דדרשינן על הפ' (פ' מצורע) כי יזוב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ולכן אין ימי לידה משלימין ימי ספירת זיבה, והיינו אם ילדה בימי ספירה.}}. (נדה ל"ז ב').

'''כימי נדת דותה תטמא. ''' דותה תטמא – לרבות את בועלה, לרבות הלילות, לרבות את היולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים {{תוספת|יג|הלשון דותה מיותר, דדי היה לכתוב כימי נדה תטמא, ולכן מדייק דבא לרבות שמטמאה ממש כנדה לכל דבר, דכמו שהנדה מטמאה את בועלה שיהיה אב הטומאה כפי שיתבאר בפ' אחרי, כך הבועל יולדת מטמאה אותו כזה, וכמו נדה מטמאה ביום ובלילה כך יולדת אע"פ דכתיב שבעת ימים, וכן בא לרבות היולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים, ודם זיבה נקראת הדם שרואה לאחר ימי נדה כמש"כ באות הקודם, ולכן אם ילדה באותן הימים שראתה בהן דם זיבה, אע"פ שנעצרו הדמים מחמת לידה, צריכה בכ"ז לישב שבעה נקיים. ונ"מ בזה שימי לידתה אין עולין לה עם ימי זיבתה אלא צריכה לישב ז' נקיים אחרים.

ונראה דסמיך דרשות אלו על הלשון דותה שפירושו חולי ומדוה, וכמו דם נדה בא ע"י מחלת וכבידת האברים וכמ"ש חז"ל דאשה בשעת וסתה ראשה ואבריה כבדין עליה, כך דם יולדת, שבשעת לידתה חולה היא.

ועל מה שפירש"י בפסוק זה דותה לשון דבר הזב כתב רמב"ן בנמוקיו וז"ל, ולא ידעתי מאיזה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקודש, עכ"ל. ואפשר לומר דהמוצא בזה הוא ע"פ חלוף אות ד' בז' ואות ו' בב', שכן מצינו כ"פ שמתחלפות אותיות אלו זב"ז, כמו זכר – דוכרא, זה – דא, זבורא – דבורא, זנח – דנח, וכן ו' בב', כמו תאוה – תאבה, פרור – פרבר, על גבי חרשו חורשים – גוי נתתי למכים, זבד – זוד, ועוד כהנה.}}. (שם ל"ה ב').