עריכת הדף "תורה תמימה/בראשית/א" (פסקה)

== א ==

'''בראשית.''' בעשרה מאמרות נברא העולם {{תוספת|א|ר"ל בעשרה צוויים של הקב"ה נברא העולם וברואים שבו וכדמפרש.}}, הי נינהו – ויאמר שבפרשה בראשית {{תוספת|ב|וזה סדרן, ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר דיהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ דשא, נעשה אדם, אעשה לו עזר, ומפרש ואזיל דהא אין כאן רק תשעה.}}, [ואע"פ דהני] תשעה הוו, בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לג#ו|תהילים לג ו]]}} בדבר ה' שמים נעשו {{תוספת|ג|נראה דקצור לשון הוא, וצ"ל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ נמי במאמר הוא, ור"ל דשמים וארץ ג"כ נבראו עפ"י צווי מהקב"ה וכדכתיב מפורש בדבר ה' שמים נעשו. וצריך באור למה לא כתיב מפורש אמירה מהקב"ה לבריאת שמים וארץ כמו ליתר הנבראים, וע' במהרש"א {{ממ|}}. ויתכן לומר עפ"י מ"ד ב[[בבלי/יומא/נד/ב|יומא נ"ד ב']], אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות השמים משמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, ונראה הבאור עפ"י מש"כ הרמב"ן בפרשה זו דשמים וארץ הם היסוד והחומר לכל הנמצא בעולם ומהם נבראו הכל, אלה אשר בשמים ממעל – יסודם בשמים, ואשר בארץ מתחת – יסודם בארץ, ולכן נקראו השמים והארץ אבות בערך כל הנבראים שהם תולדותיהם. ולפי זה סדר כל הנבראים שבעולם הי', שצוה הקב"ה על השמים והארץ שהם היסודות שיוציאו תולדותיהם למיניהם, ולכן כתב בהו אמירה מפורשת, והיינו האמירה ליסודות שיוציאו תולדות, משא"כ בבריאת שמים וארץ גופייהו שלא קדם להם כל יסוד לא כתב בהו אמירה מפורשת, כיון שלא הי' עוד דבר בעולם שאליו יפנה הקב"ה כביכול במאמר וצווי, ואע"פ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אין זה רק הוראה על רצון נפשי, מלשון והלילה אמר {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ב#|איוב ב]]}}, אמרה יונה {{ממ|[[בבלי/עירובין/יח/ב|עירובין י"ח ב']]}}, ועי' תוס' [[תוספות/נזיר/י/א|נזיר י' א']].

ודע דמה שכנה הכתוב עשר הגדות של הקב"ה בבריאת העולם בפעל אמירה, כמש"כ ויאמר ה', ולא בפעל דבור, ואחרי הכתוב נמשכו חז"ל בלשון עשרה מאמרות, ולא כמו עשרת הדברות דמתן תורה דכתיב וידבר ה' וכן בלשון חז"ל – י"ל עפ"י מ"ד ב[[בבלי/ראש השנה/יא/א|ר"ה י"א א']] כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, ופירש"י ששאלן הקב"ה אם רצונם להברא ואמרו הן, וכנגד זה במת"ת ידוע שכפה על ישראל ההר כגיגית שיקבלו התורה, וידוע בכ"מ דאמירה מורה על לשון רכה ודבור על לשון קשה [ע"ל פ' מקץ [[תורה תמימה/בראשית/מב#ל|מ"ב ל']]], ולכן במעשה בראשית שנבראו לרצונם כתיב בפעל אמירה ובמת"ת שהי' בע"כ כתיב לשון דבור לשון קשה.

ומה שנוגע מכלל דרשא זו לדינא מבואר בסוגיא כאן דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין בתפלת מוסף דר"ה מעשרה פסוקים במלכיות זכרונות ושופרות, וב[[בבלי/מגילה/כא/ב|מגילה כ"א ב']] מבואר דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין מעשרה פסוקים בקריאת התורה בצבור, ולא נתבאר טעם ושייכות הענינים לזה. ונראה משום דבראש השנה נברא העולם [ע"ל [[#יא|פ' י"א]]] לכן עושין באותו היום זכר ורמז לקורות היום שמזכירים עשר עשר פסוקים זכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ולגבי קריאת התורה עפ"י המבואר בכ"מ בגמרא אי לאו תורה לא הוו מתקיימי שמים וארץ [ע"ל [[#לא|פ' ל"א]]], לכן קבעו מספר זה בקרה"ת לידע ולהודיע מתוקף תעודת התורה לקיום העולם, ואין להאריך עוד.}}. {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/לב/א|ר"ה ל"ב א']]}}

'''בראשית.''' תניא, למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף, מפני שהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה, אמר הקב"ה, אינני בורא אותו באל"ף שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה, אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ולואי יעמוד {{תוספת|ד|אם נפרש כפשוטו קשה הלא מצינו כמה תיבות שמתחילין בבי"ת והם לשון קללה, כמו בכיה, בגידה, בהלה, ביזה, בלע, בתה, ועוד. וכנגד זה מצינו כמה תיבות שמתחילין באל"ף והן לשון ברכה וחביבות, כמו אורה, אהבה, אחוה, אמונה, אילת אהבים, ועוד. ואף גם זאת קשה, שלא בארה לנו האגדה הזאת את סגנון הלשון איך היתה מתחלת התורה באל"ף.

ונראה דהכונה היא עפ"י המבואר בדרשא הבאה דבעת שהעתיקו הזקנים את התורה לתלמי המלך שינו בלשון פסוק זה וכתבו לו אלהים ברא בראשית, משום דכבוד הוא להתחיל התורה בשם ה', יעו"ש, וכונת דרשא זו לפרש למה באמת לא הותחלה התורה בלשון אלהים ברא בראשית, אחרי שמדרך הכבוד הוא [וגם אות ראשונה מא"ב היא], ואמר משום דלא רצה להתחיל בענין ארירה, והכונה עפ"י המבואר במדרש רבה פ' נח פ' ל"ג וידוע הוא בכ"מ דשם אלהים מורה על מדת הדין, ואמרו (ב"ר ס"פ י"ב) שאין העולם מתקיים במדת הדין וכמ"ש מי יעמד לפניך בדין, לכן לא התחיל בשם המורה על מדת הדין אשר על ידו אפשר להגרם הריסת העולם. ומדויק הלשון איך יעמוד העולם וכו' ולואי יעמוד, ודו"ק.

ומה שבאמת כתוב עתה בהמשך הפסוק השם אלהים ולא שם הויה המורה על מדת הרחמים כנודע [ע"ל פ' תשא ה' ה' אל רחום], מבואר במ"ר פרשה זו שהוא ע"ד הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט#קס|תהילים קיט קס]]}} ראש דברך אמת וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/י#י|ירמיה י י]]}} וה' אלהים אמת, ע"כ. והמפרשים טרחו בבאור הדברים, ולי נראה דהכונה היא שרצה לרמז מלת אמת בתחלת דברי התורה, לכן כתב השם אלהים שמורה על מדת הדין, ודין מורה על אמת, דאמתת דין בהכרח בא במדת האמת.}}. {{ממ|[[ירושלמי/חגיגה/ב/א|ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א]]}}

'''בראשית ברא אלהים.''' מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו אלהים ברא בראשית {{תוספת|ה|מפני שכבוד הוא להתחיל התורה בשם ה', ועיין מש"כ בדרשא הקודמת למה באמת לא הותחלה התורה כן. ותכלית ומטרת תלמי המלך בהעתקה זו אולי [כפי שמשמע מכל השנויים שעשו ומסדר האספה שעשה הוא], היתה למצוא עילה בתורת משה, ולכן הכניסם בע"ב בתים ולא גילה להם מקודם על מה כנסם כדי שלא ישוו דעותיהם בנוסח ההעתקה, והי' זה בהשגחה מאת ה' כי אע"פ שהיו מוכרחים לעשות איזו שנוים בהעתקה כדי שלא יתאנה להם, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בהמשך החבור בכל המקומות ששינו, בכ"ז יצאה העתקת כל אחד שוה ומכוונת זו לזו.

ומה שכנם ע"ב זקנים – פשוט הוא שכוון למספר הסנהדרין, ויתכן שכוון בזה להיות בטוח באמונת ההעתקה, ואע"פ דסתם סנהדרין הם במספר ע"א איש כמבואר במשנה ריש סנהדרין ב' א', אך זה נבאר אי"ה במק"א, דלבד הע"א איש הי' עוד אחד על גביהם והי' נקרא מופלא שבסנהדרין, ובס"ה היו ע"ב איש [ע' לפנינו בפ' בהעלתך י"א ט"ז], והנה גם ממעשה זה דתלמי שכנס ע"ב זקנים ראי' לזה, וכ"מ ממשנה זבחים י"א ב' מקובלני מפי שנים ושבעים זקן, ואין כאן המקום להאריך בזה.

וטעם השינוי כאן שכתבו לו אלהים ברא בראשית פירש"י שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני, עכ"ל, והתוס' הקשו שהרי בראשית אינו שם כלל אלא באורו בתחלה, ועוד הלא כתבו לו בלשון יונית בתחלה, ועיי"ש מש"כ בזה. ונראה לפרש דברי רש"י עפ"י דרכו, דהכונה היא כמש"כ למעלה דכבוד הוא להתחיל התורה בשם ה', ומדלא הותחלה כן יש לחוש שלא יאמר דהשם אלהים הוא מהנבראים כמו שמים וארץ, ויהי' שיעור הכתוב בראשית ברא [הסבה הראשונה] את אלהים ואת השמים ואת הארץ.}}. {{ממ|[[בבלי/מגילה/ט/א|מגילה ט' א']]}}

'''בראשית ברא אלהים.''' שאלו המינין את רבי שמלאי, כמה אלהות בראו את העולם {{תוספת|ו|באו לקנטרו במקראות שבהם נזכר שם ה' בלשון רבים, נעשה אדם בצלמנו, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כי שם נגלו אליו האלהים (פ' וישלח) ועוד כהנה, ורצו לקנטרו לאמר כי שתי רשויות הן, והתחילו בשאלה מענין ראשית הבריאה. ובאמת הטעם דכתיב שם ה' בלשון רבים הוא דרך כבוד, כמו אדוני הארץ, אלהים קרובים (פ' ואתחנן), אלהים קדושים {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/כד#|יהושע כד]]}}, האלהים האדירים, האלהים המכים {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/ד#|ש"א ד]]}}, הלכו אלהים {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/ז#|ש"ב ז]]}}, וכן הנהוג במלכותא דארעא לדבר בלשון רבים, כנודע.}}, אמר להם לכו ושאלו את אדם הראשון {{תוספת|ז|ר"ל לכו ולמדו מפסוק המדבר בבריאת אדם הראשון וכדמפרש.}}, שנאמר (פ' ואתחנן) כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, בראו אין כתיב אלא ברא, אמרו ליה, והכתיב בראשית ברא אלהים, אמר להו, וכי בראו כתיב – ברא כתיב {{תוספת|ח|ר"ל, הם שאלוהו למה כתיב אלהים בלשון רבים, דהיחיד מאלהים הוא אלוה, והשיב להם, דלפי טעותם הו"ל לכתוב בראו ג"כ בלשון רבים, ומדכתיב ברא ש"מ שרק רשות ורצון אחד היה בבריאת העולם, ומה דכתיב אלהים בלשון רבים מפני שכן דרך הכבוד וכמש"כ, ולכן לא קשה מה דכתיב לפעמים גם הפעל בלשון רבים שגם זה מדרך הכבוד, וכמש"כ לעיל אות ו'. אך אינו מבואר מה שגו באולתם לשאלו עוד מפסוק בראשית ברא אלהים, והלא כבר ידעו מתשובה הקודמת שגם כאן ישיב להם מי כתיב בראו – ברא כתיב. ונראה שהיה קשה להם הלשון בראשית, כמו שפירש"י כאן דלפי פשוטו הול"ל בראשונה, ופירש"י שאם באת לפרש הלשון כפשוטו צריך לפרש כמו בראשית ברוא, כלומר בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו, אז ויאמר אלהים וגו', ולפי"ז היה נשאר קושייתם מלשון אלהים דהוא לשון רבים, ולא יתכן עוד תירוצו מי כתיב בראו, כיון דהמלה ברא נקראת כמו ברוא, בחולם הר', ועל זה דחה אותם שאי אפשר לפרש כן, דמי כתיב ברוא בו"ו – ברא כתיב, וא"כ מבואר שענינו כהפסוק שהביא למן היום אשר ברא וכו'. ולפי"ז צריך להגיה בירושלמי במקום מי כתיב בראו – מי כתיב ברוא, דדו"ק.}}. {{ממ|[[ירושלמי/ברכות/ט/א|ירושלמי ברכות פ"ט ה"א]]}}

'''את השמים.''' מאי שמים, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שם מים, במתניתא תני, שמים – אש ומים, מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע {{תוספת|ט|בהמשך החבור נבאר אי"ה ע"פ ההרגש בכ"ע בתלמוד, בהלכה ואגדה, דכל מקום ששאלו בגמרא מאי דכתיב כך וכך או מאי זה וזה, כמו הכא ששואל מאי שמים, יש להדורש ההוא איזה דיוק באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשועו, וכך נוטה גם הסברא, עשום דאל"ה מה יכריחנו להדורש לדרוש, וביחוד כאן מוכרח דקשה ליה דבר מה במלת שמים, מדלא פריך גם מאי ארץ, מאי אור ומאי חושך וכדומה. ונראה הכונה כאן דמדייק משום דהפעל ברא יונח על דבר ממשי שיש בו תפיסה משא"כ שמים (שרשו שם והוראתו גובה בחלל הבריאה שיאמר עליו שם ביחס מצבנו וההפך כה, ובלשון חז"ל על דבר רחוק מן האדם, שמי קורה פסחים ח' ב', ב"מ מ"ב, א'), ואחרי דצבא השמים נבראו ביום ד' ולא שייך על ריקות לשון ברא לכן דרשוהו. ודרש ר' יוסי שמים – שם מים, כלומר שביחד עם השמים נברא גם המים. ואף כי לפי"ז חסר עוד מ', אך מצינו בשמות בחבור שתי אותיות שוות תחסר אות אחת, וכמו השם שרה – במקום שררה [רש"י פ' נח, י"א כ"ט], שנאב – במקום שנא אב [רש"י פ' לך, י"ד ב'], ירובעל – במקום יריב בבעל, ירבעם – במקום ירב בעם, ירובשת – במקום יריב בבשת [עיין רש"י ש"ב י"א כ"א], וביחזקאל ט"ז לא כרת שרך במקום שררך וכן השם דרום נגזר מן שני שמות – דר רום, על שם שהשמש ידור ברום הרוח ההוא [עיין מנחות פ"ה א'], וכן יש לפרש ע"פ זה טעם הדרשה בסנהדרין ק"ה א' בשם בלעם – בלע עם [בעי"ן ולא בלא עם כפירש"י, כמבואר בתרגום יונתן שם], וכן הלשון ונבלה שם שפתם במקום ונבלל, וכן השם בבל במקום בבלל. וגם כאן דריש כאלו חסר מ' אחד, אשר בהפרדו הוו כשתי תיבות, שם מים, ורומז להרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים כמבואר בקרא. ומה שראה לנכון לרמז ענין מים כאן, י"ל דקשה לי' מה דכתיב בפסוק הסמוך ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי אחרי אשר עוד לא הזכיר כלל מבריאת המים איך יזכור את השם מים שאינו ידוע לנו כלל מענינו ובריאתו, לכן דריש שמים – שם מים, שביחד עם השמים נברא גם המים, ודו"ק. ומתניתא תנא, שמים – אש ומים, מלמד שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהן רקיע, וגם המתניתא דייקא השם שמים כמש"כ, ודרשה אש ומים, ואע"פ דמשם אש אין כאן רק אות אחת – השי"ן, אך כמו כן מצינו לחז"ל שדרשו אות שי"ן לשם שלם אש, והוא בקדושין נ"ו ב' דרשו הפ' דפ' תצא פן תקדש – פן תוקד אש. וכן מצינו להם שדרשו השי"ן לשרש שלם ממלה שלמה אחרת, והוא ביומא י' א' דרשו השם ששי, ופירש"י וז"ל, ששי – לשון השאת והשבר, והשי"ן אחד לבדו שרש בתיבה, עכ"ל. ויתכן שיצא להם כלל זה ממה דמצינו במקרא פעמים אין מספר שהשי"ן בא למלא מלה שלמה, והוא כל שי"ן שמושי בתחלת התיבה שממלא המלה אשר, כמו שככה לו – במקום אשר ככה לו, עד שקמתי דבורה – במקום עד אשר קמתי, שככה השבעתנו – במקום אשר ככה, וכן אפשר לפרש עפ"י כלל זה המלה בשגם הוא בשר (ס"פ בראשית) שעמלו בה רבים, ויתפרש כמו באשר גם הוא בשר, ודו"ק וענין הבלילה מאש וממים, י"ל דרומז למ"ש באגדות דמדת הדין נמשלה לאש ומדת הרחמים למים, ואמרו באגדות [ב"ר ס"פ י"ב] ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף אליה מדת הרחמים, וזהו שאמר שהביאם הקב"ה לשתי אלה המדות ושתפם ביחד וברא העולם, ואין להאריך עוד. – וע' בפתיחה לבאור אברבנאל לפרשה זו ד"ה השמים שהאריך לבאר עפ"י דרכו דהמלאכים מכונים בשם שמים, ובנה יסוד על דרשת אחד האמוראים בחגיגה י"ד א', כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, ע"כ, וכבודו הגדול במקומו מונח, וכאן לא דק, יען שכונת הדורש לסוף הפסוק וברוח פיו כל צבאם, דהשם צבאם, צבא השמים, כנוי למלאכים, כנודע, ואשר על כן הביא הדורש את לשון כל הפסוק.}}. {{ממ|[[בבלי/חגיגה/יב/א|חגיגה יב.]]}}

'''את השמים ואת הארץ.''' מכאן דשמים וארץ ביום ראשון נבראו {{תוספת|י|אינו משמיענו זה לחדוש, דהא כן מבואר בפסוק, אלא חשיב זה בין עשרה דברים שנבראו ביום ראשון [שלא נזכרה בריאתן מפורש בפרשה] חשיב דרך אגב גם שמים וארץ.}}. (שם שם)

'''את השמים ואת הארץ.''' את ואת למה לי, דרש נחום איש גם זו, אלו נאמר שמים וארץ, הייתי אומר שמים שמו של הקב"ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ – שמים – שמים ממש, ארץ – ארץ ממש {{תוספת|יא|לכאורה אינו מבואר האיך הי' שייך לומר דשמים שמו של הקב"ה ואיך יהי' המשך הענין ושעור הכתוב, ונראה דהו"א דשם שמים הוא תואר לשם אלהים דסמיך ליה, וענינו אלהים שבשמים, וכמו אלהי השמים, והיינו מפרשים בראשית ברא אלהים שבשמים את הארץ.}}, ואת הארץ למה לי, להקדים שמים לארץ {{תוספת|יב|ר"ל שבריאת שמים קדמה לבריאת ארץ ולא שנבראו כאחת, וע"ע בדרשא הבאה.}} [שם שם]

'''את השמים ואת הארץ.''' וכתוב אחד אומר (ב' ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, קשי קראי אהדדי, אמר ר"ל, כשברא ברא שמים ואח"כ ארץ, וכשנטה נטה ארץ ואח"כ שמים {{תוספת|יג|ויתפרש לפי"ז עשות מענין גמר ותיקון, כמו ועשתה את צפרניה (ר"פ תצא), ולא עשה את שפמו {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/יט#|ש"ב יט]]}}, וה"נ ביום עשות – ביום גמרו ותקנו, והיינו כשנטה. – וע' לפנינו לקמן בפסוק המובא כאן הובאה דרשת מירושלמי בזה"ל, בכל מקום הוא אומר את השמים ואת הארץ וכאן אומר ביום עשות ה"א ארץ ושמים, מגיד ששניהם שקולים, ור"ל לא אמרי' שכל הקודם במקרא קודם לבריאה, אלא שנבראו שניהם כאחד, יעו"ש, והנה לפי זה יקשה מאי פריך הכא מסתירת הכתובים, אחרי שבאו במכוון להורות ששניהם שקולים, ונראה דהגמ' שלנו לשיטתה, דבאמת השמים נבראו תחלה, כמבואר בדרשא הקודמת, ואת הארץ להקדים שמים לארץ, ולכן שפיר מדייקים סתירת הכתובים, ודרשו לענין בריאה ונטיה כמבואר.}}. (שם שם)

'''את השמים ואת הארץ.''' שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב, שמים נבראו תחלה או ארץ, אמרו לו, שמים נבראו תחלה, דכתיב את השמים ואת הארץ {{תוספת|יד|פירש"י שכונת השאלה היתה אם השמים נבראו תחלה לארץ או השמים והארץ ביחד, עכ"ל, ונראה הא דלא פירש כפשוטו ששאל מי נברא תחלה, השמים או הארץ, וכמו דמצינו באמת שפעם הקדים הכתוב בריאת ארץ לשמים, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (ב' ד'), משום דאיתא במ"ר פ' בשלח (פ' כ"ה), בשר ודם שמבקש לבנות פלטין הוא בונה תחלה את התחתונים ואח"כ את העליונים, אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא את העליונים ברא את התחתונים שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ע"כ, וא"כ לא הי' מסופק בזה אם הארץ נבראה תחלה לשמים אלא חקר אולי נבראו ביחד, יען כי בו"ד אינו בונה ביחד משום דאי אפשר, משא"כ בהקב"ה דלא שייך ביה אי אפשרות, והשיבו לו הזקנים דהשמים נבראו תחלה דכתיב את השמים ואת הארץ, ואע"פ שאין חדוש בתשובה זו שהרי גם הוא ידע פסוק זה [דבכלל הי' יודע תורה], י"ל דסמכו על הדרשא בחגיגה י"ב א' ואת הארץ למה לי, ר"ל מה ת"ל ואת, להקדים שמים לארץ וכמובא לפנינו בדרשא לעיל.}}, שאלם עוד, אור נברא תחלה או חושך, אמרו לו, מילתא דא אין להפתר, ונימרו לי' חושך נברא תחלה דכתיב וחשך על פני תהום והדר יהי אור, סברי, דילמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה {{תוספת|טו|ר"ל בסודות הבריאה, ולא רצו להתוכח אתו הרבה, אבל בשאלה הראשונה השיבו מפני שחשבו דלמא באקראי שאל. – והנה מבואר מפורש מכאן דחושך נברא קודם לאור, וכ"מ מפשטות הכתובים ויהי ערב ויהי בקר, מקודם ערב ואח"כ בקר, ואפשר לפרש עפ"י זה דברי המ"ר כאן ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, מדלא כתיב ולחשך קרא אלהים לילה, מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, כלומר על החשך, וזה פלא, שהרי אין צריך כלל לכתוב אלהים בקריאת החשך, כיון דהשם אלהים דכתיב בקריאת האור קאי גם אקריאת החשך, וכדרך הלשון בעלמא. אך לפי המבואר דחשך נברא תחלה לאור י"ל כונת הדרשא מדלא כתיב כסדר הבריאה ויקרא אלהים לחשך לילה וליום אור, מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ולכן הפך סדר הלשון. וע' במ"ר שבהכרח צריך לפרש לשונו ע"ד שכתבנו כדי שלא יהא תמוה כ"כ.}}. (תמיד ל"ב א')