עריכת הדף "שפת אמת/פרשת תצוה/תרלא" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרל"א'''}}}}===

תצוה ופ' זכור איני כראוי. בקיצור ולא נכתב כסדר

במדרש וכי לאורה צריך כו'. אבל עכ"פ מבואר שבנ"י מאירין. ואין הקושיא איך יכולין להאיר כי כן רצונו ית' שבני ישראל יוסיפו אור במעשיהם הטובים. רק שצריכין לידע שאין האור על ידי כח עצמות שלהם. רק ע"י שכן צוה השי"ת. וזהו שהקדים ואתה תצוה למצות הנרות להודיע כי כח תורה ומצות שנתן השי"ת לבנ"י. וכ' נר מצוה. ובמדרש ובזוה"ק שתרי"ג מצות נגד רמ"ח איברי אדם. ועל ידי מצוה נעשה האבר כלי לאור החכמה שיש במוח כל אחד מישראל ע"י האור תורה. ורמ"ח מצות עם אהבה ויראה עולין נ"ר כ"כ בזוה"ק. ונק' מצוה מלשון צוותא שע"י מעשה המצוה תמשך עשיות האדם לאור המצוה וניתקן העשיה ג"כ. וז"ש ואתה תצוה ע"י שבנ"י יהיו מחוברין אליו שהוא דעת והתורה שבישראל. כמ"ש במדרש תנחומא מלך אסור ברהטים זה משה שהוא דעת התורה שנתן הקב"ה לבנ"י. כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו ע"ש במדרש ראשך עליך ככרמל כו' הרש והדל שבישראל כי' ע"ש. והוא כנ"ל ע"י שיודע האדם כי אין אור המצוה על ידו רק ע"י רצון השי"ת א"כ כל בנ"י שוין. וזה ראשך שכח ישראל והראשית וההתחלה שלהם מהשי"ת והתורה. שע"י המצות מחוברין ודבוקים בו ית'. ועי"ז יכול כל אדם להתחזק לידע כי כל אחד מישראל ראוי לקיים המצוה כרצונו ית'. אף שאין בכח האדם רק ע"י שהשי"ת עוזר ונותן כח לקיים. וכן פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה מ"ש אשר קדשנו במצותיו שע"י הציווי נתן כח שנוכל לקיים המצוה. וכן אמר על חודש אדר שהוא התחזקות ע"י שיודעין שהכל ממנו ית'. כמ"ש רז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'. הפי' ג"כ שידע שהכל מכחו ית' וזהו הקיום והחיזוק. וכן חודש אדר מרמז על דלות ורשות ע"כ. וצירוף האל"ף שהוא כח ההתחלה מהשי"ת כנ"ל במדרש ראשך כו' ככרמל. [כן נ"ל לפרש דבריו]. כי חיזוק של כל דבר הוא פנימיותו. כח הפועל בנפעל. וכפי מה שיודעין זה כן יש התחזקות. וזהו ג"כ ענין זכור להיות הדביקות בהשי"ת בכח פנימיות הלב במקום שאין שם שכחה. ואז אין שליטה לעמלק כלל רק ברפידים ג"כ הפירוש רפיון ידים מתורה ואמונה. והוא הפסק הדביקות להפנימיות כנ"ל. וזה קלקול הברית כמ"ש אשר קרך כו'. כי ברית הוא התקשרות להפנימיות כמ"ש במ"א. שזה ענין זכור כו' יום השבת כו'. וכמו כן לשנוא עמלק בעומק הלב במקום שאין שכחה. גורם מחיותו. וכן שקלים הוא הנדבה שבא מעומק הלב כמ"ש ידבנו לבו. והוא הרצון הטמון בכל איש מישראל והוא עיקר חיותו כי לב הוא עיקר הדבר כמ"ש עד לב השמים. [וז"ש זוה"ק כמ"ש צור לבבי ע"ש והבן מאוד]. ולכך הקדים הקב"ה שקלים כו' כי המן אמר אשקול כו' להראות שיש נדיבות גם בחיצוניות. והקב"ה הקדים כו'. שנדיבות ישראל בא מפנימיות רצונם. שיש בכל איש ישראל רצון פנימי רק ע"י יגיעה מתעורר הפנימיות. וכן בכל מצוה כנ"ל. לכך אחר שקלים זכור שיכולין למחות שם עמלק על ידי התעוררות פנימיות כח ישראל כנ"ל:

ובמדרש הובא ברש"י תצא לא יהיה לך כו' אבן ואבן כו' זכור כו'. אם לא נזהרת במדות ומשקלות הוי ירא מגירוי האויב כו'. וזהו סמיכות שקלים לזכור. כי פי' שקל להיות נשקל כל מעשי האדם אחר החכמה והדעת שבאדם. להיות כל מעשה נעשה בכח הפנימיות שהוא חיות השי"ת. ועכ"פ מחצית השקל. כי עשרים גרה השקל. שבכל בחי' יש עשר מדות. וכן בחיות השי"ת שבכל אדם. וכן עשיות האדם מעצמו. כענין שכתב בתניא שיש ב' נפשות בכל איש ישראל ובחי' בינוני להיות שליטות שניהם בשוה ע"ש. הפי' כנ"ל כי באדם שעושה הכל בדביקות חיות השי"ת שבפנימיות המעשה זה נפש הטובה כנ"ל. ועכ"פ מחצית השקל לה' שהוא בחי' בינוני כנ"ל. וזה ענין מדה ומשקל כי השי"ת אין סוף והי' הבריאה במדה שנמדד מחיותו ית' לכל נברא. ומדה זו צריך האדם לשמור. ואז אין לירא משום דבר. וז"ש במדרש רעך ורע אביך כו' זה הקב"ה כו' ואם עזבת תן דעתך ע"ש פרשת יתרו. וקאי ג"כ על ויבוא עמלק שבסוף פ' הקודמת ע"ש. והוא כשהאדם דבוק בכח השי"ת. פנימיות חיות שבכל דבר. אז אין שום הסתר לפניו. רק אם עזבת תן דעתך כו' ויבוא עמלק כו'. ולזאת אחר פרשת שקלים יכולין למחות שם עמלק. וכן כתיב ויהי ידיו אמונה שעיקר כח מחיית עמלק ע"י אמונה להיות בטל חיות האדם לכח השי"ת כנ"ל. וגם מה שחמל שאול על אגג. בודאי הי' נראה לו בעליל שאין אופן למחקו לגמרי אז. שהרי באמת נשאר. ואך אם הי' מתחזק באמונה לידע כי בודאי השי"ת יעזור שיוכל למחות שמו לגמרי כמ"ש לו שמואל. זה עצמו הי' הסיוע שיוכל למחקו לגמרי. [ז"ש דברי לא הקים כו'. כי ע"י מעשה האדם נותן כח וקימה לדבר ה' כמ"ש בפרשה הקודמת פי' ורעה אמונה ע"ש]. ואיתא אם הי' נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד כו' רק שהתורה אמרה כו'. ובודאי כי אין כוונת הקטורת לריח הנדמה לאדם. ורק שחז"ל ידעו שהי' ממנו ריח המרוצה לפני השי"ת כריח הקטורת. ואעפ"כ ע"י אמונה שמבטלין רצון עצמו למאמר ה'. נותן אמונה זו ריח יותר. וז"ש שמואל הנה כו' טוב. להקשיב כו'. אבל בוודאי בדעת שאול הי' לרצון השי"ת ומסר נפשו ע"ז לשנות מציווי שמואל. וזה חסרון אמונה לאיש כמוהו. וכן יש מזה בכל אדם להשגיח שיהי' בטל דעתו ורצונו למאמר ה':

אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מ"ש תמחה כו' זכר עמלק. ומאין יש לעמלק זכר. כי ענין זכר הוא ענין גבוה ופנימי ורק שגונב מישראל ע"כ. והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה בני ישראל נק' שיש לו זכר. וביותר ביאור כי החסרון שיש במעשה ישראל נוגע במקום שנוגע עשיית בנ"י. ונמצא שיש לו ממילא זכר. וז"ש זכור כו' וממילא יהי' נמחה שמו. ובודאי יש בכל אדם מישראל התערבות כח עמלק. ופי' זכור. למי שכבר נקי. וע"י הזכירה יכול לנקום בו ולמחות שמו. אבל גם מי שעדיין אין מעשיו רצויין. אעפ"כ אשר עשה לך כתיב. שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצה"ר בכל דבר חטא. אם יזכור תמיד שוב לא יחטא כמ"ש אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. והוא ענין השכחה שהוא הפסקות חיות הפנימיות. אבל כשאדם דבוק במקור החיות ושונא הרע. ממילא לא ישנה לחטוא. וזה עצה פשוטה ע"י שזוכר אדם תמיד רעת עמלק. ממילא והיה בהניח. כשיש עת רצון. כי אין לך אדם שאין לו שעה כו'. יכול לגבור אז ולמחקו. רק שע"י הזכירה יזכור גם בעת הטובה שנאתו:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>