עריכת הדף "שפת אמת/פרשת יתרו/תרמח" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרמ"ח'''}}}}===

במדרש עלית למרום שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת. יכול צריך ליתן דמים ת"ל מתנות. דהנה באמת התורה מיוחד לבנ"י מתחלת הבריאה. כמ"ש חז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. ולכן הי' התורה למעלה שבי. וכמ"ש ז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה והרשעים סלקוה למעלה. וע"ז כ' להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם כו'. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. והיא התורה שנק' טוב שזכו בנ"י להמשיך התורה והשכינה בעוה"ז. שבית שבי הוא כמו שדרשו ז"ל בפסוק וישב ממנו שבי ובפסוק ושבית שביו. ולכן הו"א שיטלנה חנם הואיל ושייכה לבנ"י. אך צריך לייגע עצמו למצוא מקום לקבל התורה. כמ"ש והתקן עצמך. וכ' והיו נכונים ליום השלישי. וזהו לקחת מתנות כמ"ש ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין. ואא"ז מו"ר ז"ל עמד ע"ז הלשון כי לא שייך מציאה רק בדבר הבא בהיסח הדעת. ובמה שבא ע"י יגיעה איך יתכן לומר לשון מציאה. והשיב כי אין בכח היגיעה לבוא למעלת התורה. רק ע"י היגיעה זוכין למצוא התורה בבחי' מתנה ומציאה. וזהו לקחת מתנות. ונ"ל עוד כי הוא לרמוז שהגם שאין אדם מרגיש התועלת בכמה יגיעות. אבל האמת כי בכל יגיעה זוכין לתורה בזמנים אחרים כמ"ש שלח לחמך ע"פ המים שהוא היגיעה בתורה שנק' מים וכמ"ש לכו לחמו בלחמי. וכל הכוחות שמניחין בלימוד התורה. הסוף ברוב הימים תמצאנו. כי התורה למעלה מן הטבע. אכן הקב"ה נתן זמנים ושעות שנפתחים שערי התורה. וכפי היגיעה בכל עת בתורה. זוכין לזו השעה שנפתח שער התורה. וכמו כן בשבתות וי"ט. לקחת הוא בימי המעשה שבא ע"י עבודה ויגיעה. וע"ז כ' ששת ימים תעבוד כו' מלאכתך. יגיעת האדם. ויום השביעי כו' לה' שהוא מתנות כמ"ש מתנה טובה יש לי שהארה המתגלה בש"ק א"א להשיג בכח יגיעת האדם. רק במתנה כנ"ל. וע"ז רמזו לא עליך המלאכה לגמור. כי מאדם הוא ההתחלה. כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט. הוא יגיעת האדם בימי המעשה. ואנכי אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם הוא בש"ק כמ"ש ביום השבת יפתח:

איתא בשם הרה"ק ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם. שמי לו מסילות בלבבו. אז התורה שלו יש לו דביקות בהבורא ית' וזה עוז לו בך. ע"ש בס' תהלות ישראל בשמו. וכמו כן יש לדרוש מרישא לסיפא שמי שלומד לשמה ויש לו דביקות בו ית' בתורה. אז התורה מניח בו רשימה וחקיקה בלב. כמ"ש במעלות העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומזדכך לבו לעבודת הש"י:

בפסוק זכור את יום השבת לקדשו כו'. כי מה זה הטעם כי ששת ימים עשה לכן צוה אותנו לנוח בשבת והוא באמת עדות לבנ"י כמ"ש רש"י בפסוק אות הוא ביני בהנחילו לנו יום מנוחתו למנוחה. וחז"ל אמרו בשבת ניתנה תורה דכ' זכור כו' בעצומו של יום. משמע שבכח קבלת התורה ניתן לנו השבת. דכ' אנכי ה' אלהיך וחל אלקותו ית' בנפשות בנ"י לכן כיון שהקב"ה נח בשבת צריך כל איש ישראל לנוח. והעושה מלאכה קראתו התורה מחללי'. והאיך צריך האדם לשמור כחו לידע ולהאמין כי יש בו כח אלקי. וזה עצמו הענין במן דכ' ראו כי ה' נתן לכם השבת ע"כ כו' נותן לכם כו' לחם יומים כו'. דהמפ' הקשו הלא כל הגשמים ומזונות יורדים אפי' בשבת ומ"ט פסק המן. אך הענין הוא שכל השפעות הם ע"י ממונים ושרים אחרים. לכן עכו"ם אסור לשבות בשבת. כי אין להשרים שלהם שייכות לשבת. אבל המן שבא ממקום גבוה וכ' הנני ממטיר כו'. לכן לא ירד בשבת שהוא מיוחד לבנ"י. והוא כביכול מהקב"ה בעצמו ובכבודו כמ"ש חז"ל תכין בטובתך לעני אלהים כמ"ש במ"א. ואף שהשבת ניתן קודם התורה. מ"מ הי' בכח התורה שמוכן לבנ"י. רק בקבלת התורה נגמר בפרטות ובפועל ממש. וכמו כן בכל שבת שיש בו הארה מקבלת התורה כמ"ש ז"ל שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים בש"ק. והיא הנשמה יתירה. לכן צריכין לשבות ממילא בה כנ"ל:

בפסוק אל תיראו כו' יראתו על פניכם. ולכאורה הוא תרתי דסתרי. אך הענין שהיראה צריך להיות כדי שלא יחטא כמ"ש שיראה היא ליזהר ממל"ת. אבל לא שיתרחק ע"י היראה מעבודת הבורא יתברך. כמ"ש וירא העם וינועו כו' מרחוק. וע"ז אמר להם מרע"ה אל תיראו:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>