עריכת הדף "שפת אמת/פרשת יתרו/תרלב" (פסקה)

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרל"ב'''}}}}===

בזוה"ק שבת כללא דכל אורייתא כולא כו'. וכן בגמ' הכופר בשבת הוי מומר לכל התורה. כי קבלת התורה ועשרת הדברות הי' קיום כל העולם כמ"ש חז"ל הששי כו' כמ"ש מו"ז ז"ל כי עשה"ד נגד עשרה מאמרות כו'. וכמו האדם שנכנס בו מקודם יצה"ר ואח"כ בא יצ"ט שהוא תיקונו. וכמו מקודם תהו ובהו כו' כן הי' עש"מ קרובים אל הטבע. עד שהי' עשרת הדברות להתחדש ולתקן חיות של העולם כנ"ל להיות נגלה ומבורר כי רק ממנו ית' בכח התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה כו'. ואיתא כי התורה החזירה נשמתן של ישראל שפרחו בשעת עשרת הדברות. וז"ש תורת ה' כו' משיבת נפש כו' ע"ש במדרש. והיינו שהתורה היא העצה להתלבש חיות הש"י תוך מעשים גשמיים ג"כ. שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעוה"ז. וזהו משיבת נפש לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו. כי נפש מדרגה תחתונה כמ"ש בזוה"ק שיש נר"נ כו'. והוא ממש בחי' השבת דכ' בי' וינפש. שיש עלי' לכל נפשות ישראל אליו ית'. והיינו שיש נ"ר להש"י מעבודת בנ"י. וממילא נמשך חיות מחדש לבחי' נפש כנ"ל. כי נודע שע"י שבת נמשך חיות לימות החול שיש להם קישור ודיבוק בשורשן ע"י השבת כמ"ש בפ' הקודמת. ונמצא כי השבת הוא שורש התורה להמשיך חיות התורה במעשה בראשית. וכ' וינח ביום השביעי ע"כ ברך כו'. ולכאורה אדרבא כיון שנח ביום הז' מסתמא הוא מבורך וראוי לכך. אך שאינו טעם על קדושת היום בלבד. רק כי הוא טעם איך יכולין בנ"י לשוב בשבת למקום מנוחתם ולהתבטל להתדבק בו ית'. כי וינח כו' ע"כ ניתן זה הכח להמשיך ממקור הברכות לכל העולם שזה פי' ברכה:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"ש יתרו עפמ"ש לשארית נחלתו דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים ועש"ז נק' יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות. כי הי' באמת מיותר. ורק נחלתו כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה:

גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצוה הש"י רק אשר יהי' בכחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע ע"י המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה'. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' כל צבאם. וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור. כמ"ש בזוה"ק. ומובן גם לכל אדם כי הקול בפנימיות מהדיבור. שמתחלק לפרטי דברים. והנה בנ"י זכו במעשיהם וקבלת מלכותו. לשמוע קול הש"י. וזה ג"כ זכור ושמור בדיבור אחד. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי שמירה צריך בבחי' דיבור הנ"ל שנעלם תוך מעשה בראשית. וכפי השמירה זוכין לזכירה הוא מקום שא"צ שמירה כנ"ל:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>