עריכת הדף "רמב"ן/ויקרא/כא" (פסקה)

==א==
'''אמר ואמרת''' להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י מדברי רבותינו {{ממ|יבמות קיד}} והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו {{ממ|שם}} בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/ה#ב|תהילים ה ב]]}} דברי וכן אמרים אמת {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כב#כא|משלי כב כא]]}} וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/כד#כז|יהושע כד כז]]}} וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ט#א|שמות ט א]]}} כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה {{ממ|לעיל י יב}} כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/לד#ב|ירמיה לד ב]]}} שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך {{ממ| יד ד}} כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ז#כו|שמות ז כו]]}} ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה {{ממ| ו ב}} בעלי גוים {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/טז#ח|ישעיה טז ח]]}} הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כב#יג|שמות כב יג]]}} בעל הבית {{ממ|שם פסוק ז}} כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת {{ממ|פסוק ט}} ולא יחלל זרעו {{ממ|פסוק טו}} וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ {{ממ|אמור פרשה א טו}} נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י: