עריכת הדף "קצות החושן/חושן משפט/רכב" (פסקה)

==סעיף א==
===א===
[א] '''נאמן בעל המקח.''' בפרק עשרה יוחסין {{ממ|[[בבלי/קידושין/עג/ב#סוף|סוף דף עג:]]}} נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, במה־דברים־אמורים בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. ופריך {{ממ|[[בבלי/קידושין/עד/א|דף עד.]]}} ונחזי זוזי ממאן נקט, לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל־כרחי ולא ידיע הי מדעתיה והי בעל־כרחיה. ושיטת רש"י {{ממ|[[רש"י/קידושין/עג/ב#בזמן|שם עג:]]}} בזמן שמקחו בידו, דרמי עליה למידק שלא לחזור מזה וליתן לזה שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק. אבל באין מקחו בידו ושניהם אוחזין בו אינו נאמן כיון דלאו עליה רמיא תו לא דייק. ופריך {{ממ|[[רש"י/קידושין/עד/א#וניחזי|שם עד.]]}} ונחזי זוזי, כיון דלא קיבל אלא מחד הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קיבל. ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ע"ש.

הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/בבא מציעא/א/ב|בבא מציעא פרק א סימן ד]]}} הקשה מה בכך דדכיר אכתי אינו אלא עד אחד. והר"ן {{ממ|קידושין שם. [[ר"ן על הרי"ף/קידושין/לא/א|דף לא.]] בדפי הרי"ף}} כתב ז"ל: אבל היכא דלא שקיל זוזי אלא מחד הכי־נמי דמהימן אף־על־פי שאין מקחו בידו. ומיהו מסתברא דוקא כשהלוקחין עמדו לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרינן בדיין בסמוך זו היא שיטת רש"י ז"ל [ויש כאן שיטות אחרות וכתבתים בריש בבא מציעא. עכ"ד דברי הר"ן]. וכן כתב הרב המגיד פ"כ ממכירה {{ממ|[[מגיד משנה/מכירה/כ#ד|הלכה ד]]}} טעמא דרש"י דנאמן המוכר משום דהוה ליה כנאמנות בדיין והיינו דוקא בזמן שהלוקחין עומדין לפניו.

וקשה דאם כן מאי פריך ריש בבא מציעא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ב/ב|ב:]]}} וליחזי זוזי ממאן וכתב שם רש"י {{ממ|[[רש"י/בבא מציעא/ב/ב#ולחזי|ד"ה ולחזי]]}} אף־על־גב דאין המוכר נאמן בזמן שאין מקחו בידו כיון דנקט זוזי מחד נאמן אפילו אין מקחו בידו. וע"ש ונימא דשנים אוחזין מיירי שכבר נסתלקו מלפניו ותו לא מהימן מוכר יותר מאחר. ומלשון רש"י נראה דהיכא דנקט זוזי מחד נאמן המוכר אפילו אחר שנסתלקו מלפניו ע"ש ריש מציעא ז"ל ולחזי זוזי ממאן נקט כו' ואף־על־גב דמסיים במה־דברים־אמורים שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור כו' הא אוקימנא התם בנקט זוזי מתרווייהו כו' כיון דלא עליה רמיא לאסהודי לא דק [כולי האי] להיות נזכר משהלכו לפניו הי מדעתו והי בעל־כרחו. אבל היכא דלא קבל דמים אלא מחד, מדכר דכיר [ליה] ע"ש. ומדכתב רש"י בנקט זוזי מתרווייהו כו' לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו, ממילא משמע דהיכא דנקיט זוזי מחד נאמן אפילו משהלכו לפניו וצ"ע.

ושיטת ר"ח דכי נקט זוזי מחד תו אינו נאמן המוכר לומר שנתרצה לשני ואפילו מקחו בידו דאית ליה מגו דהוה ליה כמו מגו במקום חזקה דודאי נתרצה לזה שנתן המעות והיינו דפריך פרק עשרה יוחסין {{ממ|שם}} וליחזי זוזי כו' וארישא דמקחו בידו נאמן דבנקט זוזי מחד מסתמא נתרצה לבעל המעות ואפילו במגו אינו נאמן. וכן האי דריש בבא מציעא {{ממ|שם}} וליחזי זוזי וכו' משום דמסתמא לא מכחשו אהדדי בנתינת המעות ואם כן אפילו על־פי הודאות הלוקחין אמרינן דנתרצה לבעל המעות. והלוקח נמי אינו נאמן במגו משום דהוה ליה מגו במקום חזקה.

ובש"ך {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/רכב#א|סק"א]]}} העלה דהיכא דמקחו בידו נאמן המוכר במגו דאי בעי לא הודה שקיבל המעות מזה וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות {{ממ|}} והיכא דידוע נתינת המעות על־פי עדים או אפילו על־פי לוקחין אמרינן מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה. ולא אתברר לנא מאי שנא האי מגו מהאי מגו, דכי היכא דהמוכר נאמן במגו דלא הודה בקבלת המעות הכי נמי להימן הלוקח כשהודה שהשני נתן המעות במגו דלא הודה:

===ב===
[ב] '''הרי הוא עד אחד.''' הרב המגיד {{ממ|[[מגיד משנה/מכירה/כ#ד|שם]]}} כתב בדעת הרמב"ם דכי איתא עד אחד, היה המכחישו צריך שבועת התורה, וזה שמסייעו היה פטור משבועה כיון דאינו אלא שבועה דרבנן. ובכסף משנה {{ממ|[[כסף משנה/מכירה/כ#ד|שם]]}} כתב שלא מצא גילוי בדברי רבינו שיסבור כן. ובפירוש המשניות {{ממ|[[פירוש המשנה לרמב"ם/בבא מציעא/א#א|ב"מ שם פ"א מ"א]]}} כתב הרמב"ם ז"ל ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי והיה נאמן בעדותו ואף על פי שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתי ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאורייתא מפני העד ולא מתקנת חכמים ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד ע"ש ריש פרק קמא דמציעא ומדלא כתב שיפטור את השני משמע דאינו פוטרו כלל ואפילו משבועה דרבנן ולא מהני עדותו דמוכר אלא להיות עד אחד לחייבו שבועת התורה.

ומ"ש בכסף משנה משטת הרמב"ם דס"ל כשטת רש"י דמוכר לעולם נאמן היכא דנקט זוזי מחד, גם זה אינו נראה מסתימת דברי הרמב"ם. ונראה דהרמב"ם מפרש הא דפריך פרק עשרה יוחסין {{ממ|[[בבלי/קידושין/עד/א|שם עד.]]}} וליחזי זוזי ממאן נקט כפי' ר"י דמסתמא עדים ידעי למי מכרו אלא דקושיות הש"ס פ"ק דמציעא אינו מוכח בהא דפריך וליחזי זוזי דמ"ש הרמב"ם דהיה צריך המכחישו לישבע שבועת התורה אימא אין הכי נמי דנשבע שבועה דאורייתא כיון דאידי ואידי חדא תכסיסא, דשבועת המשנה נמי בנקיטת חפץ.

והנראה לענ"ד בזה כיון דזה אמר כולו שלי וזה אמר חציו שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה רביע וזה ודאי דהוא־הדין זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי ועדים מעידים שחציו של זה, בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע דלעולם חולקין במה שנסתפקנו. וכיון דאין הספק אלא בחציו, חולקין בחציו וזה נוטל רביע. וא"כ אם היה המוכר עד אחד שמכר כולו לזה ואם זה שמכחישו נשבע שחציו שלו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים וא"כ כשנשבע כדתנן במתני' שאין לו פחות מחציו לא הי' ראוי ליטול אלא רביע. וכהאי־גוונא כתב הרא"ש פרק אלו מציאות גבי סימנין וסימנין ועד אחד יניח דלא אמרינן יניח עד שישבע מתחלה להכחיש העד ואחר כך יניח וכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים ע"ש והכי נמי כל זמן שלא נשבע שכולו שלו להכחיש העד לגמרי ולא נשבע להכחישו אלא בחציו הרי העד בחציו השני כשנים ואין לו אלא רביע. ואפי' לדעת הש"ע בסי' רס"ז דסימנין וסימנין ועד אחד יניח דאין צריך לישבע נגד העד היינו מטעמא שכתב שם ב[[בית יוסף/חושן משפט/רסז#|ב"י]] דכיון דאחר השבועה יניח למה ישבע בחנם ע"ש. אבל הכא אם ישבע שכולו שלו נגד העד יטול חציו ואם אינו נשבע אלא בחציו אינו נוטל אלא רביע ותו לא הוי שבועת חנם וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי כו' כיון דהמוכר הרי הוא עד א' היכי תני זה ישבע שאין לו פחות מחציו כו' ויחלוקו הא כל זמן שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע וכמ"ש:

===ג===
[ג] '''שהרי אינו נוגע בעדותו.''' כ' בהגהת אשר"י רפ"ק דמציעא דהאידנ' דאיכ' שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד הצריך שבועה לא הוי עד וע"ש. ועמ"ש אא"ז בס' מעד"מ ומ"ש בש"ך דאכתי מצי טען שמשך מן המוכר והניחו שם והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וע"ש דמפרש לה שפטר משבועה אלא דמסתימת הפוסקים אינו כן דכל כה"ג ה"ל לפרושי דמיירי שפטרו משבוע' ולכן נלפע"ד טעמא דפוסקים דלא חשבו ליה נוגע משום דאף ע"ג דטוען קניתי ממך באחד מדרכי הקני' ואתה נתת אותו לחבירו כיון דהשתא מיהא ליתי' בחזרה דהא השני אוחז בו אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודינו בכסף או במיטב וכיון דכאן אין הכחשה ביניהם אלא בגוף החפץ ולא בדמים א"כ אינו נוגע בעדות כיון דליתי' עכשיו בחזרה וכמ"ש ובהגהת אשר"י אפשר דמיירי שלקחו בזול ונ"מ בדמים אבל הש"ע מיירי היכא דליכא נ"מ ביוקרא וזולא אלא שתובעין זה את זה בגוף החפץ ובזה לא הוי נוגע מטעמא שכתבנו אמנם נרא' דאפי' היכא דאי' נ"מ בדמים וכגון שלקחו בזול נמי לא חשיב נוגע כיון דהמוכר כל זמן שמקחו בידו נאמן אפי' בלא מגו וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ע"ש. וא"כ ממ"נ נאמן אם טוען אני קניתי ממך ואתה נתתו לשני א"כ כדין עבד דהא כל זמן שמקחו בידו נאמן וכמו בשליש נאמן דאפי' הוציא השלישות מתחת ידו בלא עדים נאמן היכא שידוע שהשליש נתנו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' המקבל דשליש אע"פ שאין שלישותו יוצא מתחת ידו הוא נאמן לזכות למי שנתנו לידו דכיון שמסרו לידו ובשעת מסירתו הי' נאמן אע"פ שלא מסרו בעדים תפיסתו מוכחת עליו דאיהו יהיב ליה והוי כאלו אמר ענין שלישותו בעדים ע"ש וכ"כ במרדכי פ' התקבל ובתשו' מיימוני ס' משפטים סי' מ"ד דשליש נאמן אפי' במקום שאין שלישותו בידו עכשיו ואמרי' כדין עבד וע"ש וא"כ ה"נ כיון שמודה שהמוכר נתנו לו והרי המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו ואם טוען שלא בא לידו מיד המוכר אלא שחטפו מיד המוכר או מיני' א"כ פשיטא דאין המוכר נוגע כלל והרי הוא עד א' ודוק:

===ד===
[ד] '''לא שנא נקט זוזי מחד.''' ולדעת ר"ח דס"ל דהיכא דקיבל זוזי מחד אמרי' מסתמא לזה נתרצה שקיבל ממנו המעות ואם אומר שנתרצה לשני נראה דאכתי ה"ל עד אחד ואע"ג דאמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה עד אחד נאמן יותר מאלפי חזקות לחייבו שבועה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה ושני עדים נאמנים נגד חזקות טובא וה"ה עד א' לשבועה ועמ"ש ב[[קצות החושן/חושן משפט/פד#ד|סי' פ"ד סק"ד]] ור"ח לא קאמר אלא אריש' דבזמן שמקחו בידו נאמן כשנים דאם אומר שנתרצה לשני שלא נתן המעות דל"מ מיגו דמוכר דה"ל מגו במקום חזקה אבל ע"א נגד חזקה מהני והיינו דכת' רמ"א ל"ש נקט זוזי מחד והיינו לו' שנתרצה לשני שלא נתן מעות דה"ל נגד חזקה ואפ"ה עד א' מהימן נגד חזקה וכמ"ש: