עריכת הדף "ערך/מוקצה" (פסקה)

== טעם האיסור ==
הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שבת/כד#יב|שבת פכ"ד הי"ב]]}} כתב: ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר 'ודבר דבר', קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית אול הצניע אבנים וכיו"ב שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה 'למען ינוח'. ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתם ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת 'שביתה הניכרת'. לפיכך שביתה מדברים אלו היא השביתה השוה בכל אדם.

והראב"ד השיג עליו מדברי הגמרא בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קכד/ב|קכד:]]}} שם מבואר שטעם איסור מוקצה משום סרך הוצאה. וב[[אור שמח/שבת/כד#יב|אור שמח]] כתב שלדעת הראב"ד אתי שפיר מה שבכלי שמלאכתו לאיסור אם כבר מחזיק את המוקצה בהיתר יכול להוליכו למקום אחר, כי מאחר וכל טעם האיסור משום סרך הוצאה, לא נאסר אלא דומיא דהוצאה שאסורה רק בעקירה והנחה לשם הוצאה.

ב[[מגיד משנה/שבת/כד#יב|מגיד משנה]] ביאר שטעם סרך הוצאה הוא לעיקר התקנה בזמן נחמיה שזלזלו באיסור הוצאה, אך אחר שנתקן הדבר עדיין נשאר האיסור על מקומו מהטעמים המבוארים ברמב"ם. והפרי מגדים יישב שהטעם בגמרא הוא לדעת ב"ש שיש איסור הוצאה ביו"ט, אך לדעת ב"ה דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, שוב אין לפרש איסור מוקצה משום סרך הוצאה שהרי ביו"ט הוצאה מותרת [לדעת הרמב"ם לגמרי] ואעפ"כ יש בה איסור מוקצה, וע"כ טעם אחר יש לאיסור זה וכמש"כ הרמב"ם.

בשו"ת אז נדברו ביאר שג' סברות הרמב"ם הם בביאור ג' מיני המוקצה, מוקצה מחמת גופו - מטעם למען ינוח, שאסור לטלטלו לגמרי. כלי משלאכתו לאיסור - מחשש שיבוא לעשות בו מלאכה, והותר לצורך גופו ומקומו, כי אי אפשר בלא זה. כלי שמלאכתו להיתר בטלטול ללא צורך - משום הטיילים ויושבי קרנות שאינם מטלטלים אלא כלי שמלאכתו להיתר, ובעינן שעכ"פ יהיה בהם שביתה הניכרת.