עריכת הדף "סדר משנה/שבת/ח" (פסקה)

== א ==

'''המנכש בעקרי האילנות וכו' הרי זה תולדת חורש וכו'.''' עכ"ל. ''' א) הנה''' רבינו ז"ל לקמן בהלכות כלאים פרק ראשון הלכה ב' פסק וז"ל. ''' ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו' בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה וכו'''' עכ"ל. ועוד לו שם הל' ג' פסק וז"ל ''' ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן. ואם קיימן אינו לוקה וכו'''' עכ"ל רבינו ז"ל.

''' ותמה ''' מרן ז"ל בכ"מ שם דדברי רבינו ז"ל שם עם דבריו פה נראים הם לכאורה כסותרים זה את זה. (יע"ש בכ"מ בד"ה ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים וכו'). והוא דהא פה פסק דמנכש הוא תולדת חורש לא דחייב עליו משום זורע. וא"כ ק' מאיזה טעם מחייב רבינו ז"ל לקמן בהל' כלאים שם במנכש כלאים דאטו חורש בכלאים חייב. זורע כלאים הוא דחייב לא חורש בכלאים. וע"כ צ"ל דהא דמחייב רבינו ז"ל במנכש משום כלאים היינו דמחייב משום מקיים בכלאים. ואעפ"י דאיהו ז"ל גופא הא פסק שם ה"ג דהמקיים כלאים אינו לוקה. וכדבר האמור לעיל מזה. צ"ל דרבינו ז"ל מחלק בין מקיים כלאים ע"י עשיית מעשה לבין מקיים כלאים שלא ע"י עשיית מעשה. והוא דבמקיים כלאים בלי עשיית שום מעשה הוא דפטור ממלקות אף דקעביד איסורא. והיינו דבמקיים כזה הוא דפליגי רבנן ור"ע דס"ל לרבנן דר"ע דבמקיים כלאים כהאי גוונא הוא דפטור ממלקות. אבל במקיים כלאים ע"י מעשה אז אפי' רבנן דר"ע מודים דהמקיים כלאים שחייב מלקות. וא"כ פסק רבינו ז"ל בכולהו כרבנן דפליגי עליה דר"ע.

''' אבל ''' הדבר הקשה בזה. חדא דמנא ליה לרבינו ז"ל לחלק בכך מצד סברתו הנקיה כיון דהחילוק הזה אינו לא מבואר ולא מוכח בגמ' בשום מקום לכאו' ולפחות היה לו לכתוב ויראה לי כדרכו בכל מקום שאומר דבר מצד סברת עצמו. אף זו קשה ביותר דמלבד שאין הכרח וראיה להחילוק הזה מן הגמרא. אלא אף זו נהפוך הוא. כי בגמרא מבואר ההיפוך מזה דאין חילוק בין המקיים כלאים על ידי מעשה לבין המקיים כלאים שלא ע"י מעשה אלא דתורה אחת ומשפט השוה לכולם או דבשניהם חייב או דבשניהם פטור ודלא כחילוקו של רבינו ז"ל וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

''' וביאור ''' דבר זה הוא. דבמועד קטן דף ב' ע"ב אמרינן וז"ל. איתמר המנכש וכו' משום מאי מתרינן ביה. רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע וכו' אותביה רב יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה. ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע וכו' היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. אמר ליה משום מקיים והא מדקתני סיפא ר' עקיבא אומר אף המקיים מכלל דהתנא קמא לאו משום מקיים הוא. (ונראה לענ"ד בס"ד דמהאי טעמא הביא רב יוסף בקושיתו הראשונה לרבה גם הסיפא דהיינו פלוגתא דר' עקיבא וכו' אף שלכאורה יראה שאין צורך לו לקושיתו על רבה להך פלוגתא דר' עקיבא והיה די לצורך קושיתו להביא רק הרישא דברי הת"ק ותו לא מידי. אבל ר"י ג"כ אסיק אדעתיה דרבה השיב ישיב לו על קושיתו כמו שהשיב לו באמת דהמנכש בכלאים לוקה לדעת הת"ק משו' מקיים בכלאים לזה הקדים רב יוסף ונקט בלשונו גם דברי ר' עקיבא דמוכח מזה דהת"ק לאו משום מקיים קאמר וכמו שהקשה רב יוסף באמת אחר כך וק"ל). כולה ר' עקיבא היא ומה טעם קאמר. ומ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה שר"ע אומר אף המקיים וכו' עכ"ל הסוגיא.

''' ומאחר ''' דרבינו ז"ל פסק פה כרבה דמנכש הוא חייב משום חורש. ע"כ צ"ל לדידיה ג"כ כשינויא דרבה הנ"ל דהך ברייתא כולה ר' עקיבא היא וכאמור וא"כ יאמר נא רבינו ז"ל איה איפו מצא דרבנן פליגי עליה דר"ע בהך דינא דלמא אודויי אודי ליה וא"כ אפילו מלקות נמי הוא דחייב יע"ש בכסף משנה. כי זהו כוונת קושית מרן ז"ל שם. אם כי שם בכ"מ לא באו הדברים מבוארים באר היטיב כ"כ. אבל לענ"ד נראה בס"ד כי הדבר הוא מוכרח שכך היא כוונת מרן ז"ל שם. ועיין בלחם משנה פה.

''' וראה ''' זה מה שרצה מרן ז"ל בכ"מ שם לתרץ וז"ל וי"ל דאף לפי מאי דאוקימנא כולה כר' עקיבא. משמע דר' עקיבא הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה. ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וכו' עכ"ל מרן ז"ל. והנה תירוצו זה הוא תמוה בעיני ובעיני יפלא מאד. חדא שהרי לפי המסקנא דמסיק שם דכולה ר"ע הוא ור"ע הוא דאמר המנכש והמחפה בכלאים דלוקה ורבנן פליגי עליה ממילא פליגי רבנן עליה במה דקאמר המנכש והמחפה דלוקה וס"ל לרבנן דאף המנכש והמחפה בכלאים דהוא פטור ממלקות. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה ותשב באיתן. והוא דהאיך פסק רבינו ז"ל דהמנכש והמחפה בכלאים דהוא לוקה והרי רבינו ז"ל פסק כרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא ולרבנן הא אפילו המקיים ע"י מעשה כגון המנכש והמחפה ג"כ פטור גבי כלאים וכאמור.

''' ושניות ''' לדברי סופרים קשה לענ"ד על תירוצו של מרן ז"ל הנ"ל. דאם נאמר כדברות קדשו הנ"ל דרבנן פליגי עליה דר' עקיבא אלא דלא נזכרו דבריהם רק דמוכח כן ממה שאמר ר"ע אומר וכו' דמשמע מזה דר"ע לחוד הוא שאומ' וסובר כך. אבל החכמים כולם הם פליגי עליה. וכעין זה כתב מרן ז"ל בכסף משנה לקמן בהלכות קרבן פסח פ"א הלכה ט"ז על מה שפסק רבינו ז"ל דאמרינן אין שבות במקדש אפילו מה שאינו לצורך עבודה אעפ"י דבגמרא דפסחים ד' ס"ה ע"א אמרינן וז"ל דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכו' יע"ש בגמרא. הנה כתב מרן ז"ל שם דטעמו ונמוקו של רבינו ז"ל הוא במה דלא פסק כוותיה דר' נתן אף דלא מצינו שום חולק עליו הואיל וקתני הברייתא הלשון ר' נתן אומר וכו' משמע מזה דר' נתן לחוד הוא דקאמר כן ויחידאי הוא כי רבים חולקים עליו יע"ש בכסף משנה.

''' ולדעתי ''' דעת פעוטות אומר אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אם כי מרן ז"ל אומר כן מצד סברתו הזכה והנקיה וטהורה היא. אני אביא לו ראיה בס"ד מגמרא ערוכה שדבר ה' אמת בפיו של מרן ז"ל. והוא דביבמות דף ס"א ע"א קרוב לריש ע"ב אמרינן וז"ל תניא ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה וכו' ושקיל וטרי טובא הגמרא התם ואמרינן התם אח"כ וז"ל אמר רבא מכלי לב אי דקדשא אביה וכו' ואי דקדשה נפשה הא רבי אליעזר היא ולא רבנן וכו' עכ"ל הגמרא. ופירש"י ז"ל שם בד"ה הא ר' אליעזר היא וכו' הא ר' אליעזר היא לא רבנן דקתני לעיל (והמרשים שם הראה המראה מקום בטעות) ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דרבנן פליגי עליה דר"א וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי מבואר כדברי מרן ז"ל הנ"ל דבכל מקום שנאמ' פלוני אומ' משמע דיחידאי הוא ורבים פליגי עליה. ועיין לקמן בהלכות יבום וחליצה פ"ד הלכה ח"י בד"ה או שהיה תפור בפשתן וכו' אות שני כי שמה הבאתי בס"ד עוד ראיות תלמודיות לזה קחנו משם.

''' ונחזור ''' לענינינו הנ"ל דאם נאמר כדברי מרן ז"ל הנ"ל דרבים פליגי עליה דר"ע א"כ יאמר נא מרן ז"ל מנא ליה לרבינו ז"ל להמציא כן מדעתו היפה דבמקיים כלאים ע"י מעשה דהוא חייב אפילו אליבא דרבנן דר' עקיבא דגם רבנן דר' עקיבא מודים להך דרשא דכלאים שדך לא דדריש ר"ע לענין מקיים בכלאים וכנזכר בסוגיא דמועד קטן התם רק דר"ע מחייב אפילו בלא עשה מעשה להקיום ורבנן לא מחייבי במקיים אלא דוקא בשהוא ע"י מעשה. דלמא רבנן פליגי לגמרי עליה דר"ע דגם בהך דרשא של כלאים שדך לא. פליגי רבנן ולא דרשי ליה להכי או לא דרשי ליה כלל וממילא אינו חייב אליבא דרבנן דר"ע גבי כלאים אלא רק בזריעה לחוד דהוא כתיב בקרא אבל לא כן במקיים בכלאים דזה לא נזכר איסורו בקרא כלל מהיכי תיתי לן להמציא מדעתינו לחייב גבי כלאים במקיים בכלאים אפילו ע"י מעשה. דבר שלא מצינו לו בקרא לא רמז ולא רמיזה גדולה או קטנה שהתורה אוסרתו גבי כלאים. ועוד דא"כ למה הוצרך רבה לדחוקי ולשנויי כולה ר"ע היא וכו' ולמה לא שני שנויא רויחא דהת"ק אינו מחייב משום מקיים אלא דוקא כשמנכש שאז הוא עושה מעשה להקיום הוא דמחייב הת"ק אבל במקיים סתם והיינו שאינו עושה מעשה בזה לא מחייב הת"ק ועל זה קתני הברייתא דר' עקיבא פליג וקתני הברייתא וז"ל ר' עקיבא אומר אף המקיים וכו' רצונו בזה דלאו דוקא המנכש שקיים ע"י מעשה שהוא חייב אלא אפילו מקיים סתם דהיינו שמקיים שלא ע"י מעשה ג"כ חייב וצ"ע כל זה.

''' ב) ברם ''' הנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת רבינו ז"ל הנאמר לעיל ריש אות הקודם. הוא בהקדים דראשון תחלה אומר אני בס"ד דמה שרבינו ז"ל לחלק יצא בין מקיים כלאים ע"י מעשה שחייב לבין מקיים כלאים שלא ע"י מעשה דהוא פטור ממלקות רק איסורא דאורייתא מיהא איכא לא מלבו ענה כן אלא מן מקדש מלך הוא יוצא מתלמוד ערוך בירושלמי דכלאים.

''' וחילא ''' דילי בס"ד הוא דבירושלמי שם פ"ז על משנה ד' וה'. אמרינן וז"ל משנה המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו וכו' כתיב לא תזרע כרמך כלאים. אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין. (ורצונו בזה כרם של עכו"ם מניין) תלמוד לומר כרם ולא כלאים. (ורצונו בזה מדלא הסמיך הקרא תיבת כלאים לתיבות לא תזרע דהיינו שלא אמר כרמך לא תזרע כלאים אלא הפסיק ביניהם בתיבת כרמך שמע מינה דה"ק קרא לא תזרע כרמך. שהתורה אסרה לתת זרע בתוך הכרם דהיינו כלאי כרם. ואח"כ קאמר קרא כלאים והוא שאפי' אם אי אתה זרעו שאינו כרמך אפי' הכי הוא כלאים כגון שהכרם הוא כרם של עכו"ם נמי אסור משום כלאים). אמר ר' אלעזר דר' מאיר היא דאמר אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל לפטור מן המעשרות. (ורצונו בזה דר' מאיר הוא דס"ל דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע ממנה קדושת הארץ לענין לפטרה מתרומות הוא הדין נמי דאין העכו"ם יכול להפקיע מן הארץ ע"י קנינו קדושת הארץ לענין איסור כלאים שלא יהיה נוהג בו. אלא עדיין הארץ לעולם עומדת בקדושתה לענין שיהיה נוהג בה איסור כלאים ככחה אז כשהיתה ביד ישראל כן כחה עתה כשהיא בידי עכו"ם). אמר ר' יוחנן דברי הכל היא תיפתר בעכו"ם שזרע כרמו כלאים ולקחו ממנו ישראל. ר' יונה ור' יוסי תרווייהון אמרין וכו' עכ"ל הירושלמי עם קצת הוספות ביאור לדבריו. (ועיין בספר בית שערים שער אחד עשר דלת י"ב וי"ז מש"כ בדבר הירושלמי הנ"ל).

''' לכאורה ''' דברי ר' יוחנן הנ"ל בירושלמי כל העובר עליהם ישתומם ויאמר מה זאת. ואם נאמר שהפירוש בדבריו הוא כמו שפירש מוהר"א פולדא ז"ל בפירושו שם. והוא דהא דמחייב ר' יוחנן בלקח כרם מעכו"ם שזרעו העכו"ם מקודם למכירתו כלאים היינו טעמא משום מקיים כלאים הוא דחייב. ואתיא כר"ע דמחייב במקיים כלאים יע"ש בפירוש מהרא"פ ז"ל. א"כ קשה לענ"ד טובא דהאיך אמר בירושלמי הנ"ל דר' יוחנן אמר דברי הכל היא וכנ"ל שהרי גם לפי שנויא דילי' לא אתיא הך ברייתא לא כדברי הכל ולא כהלכתא ג"כ. כד"ה לא אתיא דהא לא אתיא כרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא ופוטרים במקיים כלאים. וגם כהלכתא לא אתיא דהא אנן קיי"ל דלא כר' עקיבא לענין מקיים בכלאים. אלא אנן בדידן קיי"ל דהמקיים בכלאים פטור וכדבר האמור לעיל ריש אות הקודם.

''' ועוד ''' קשה דמה הועיל לן ר' יוחנן בשינויא דיליה יותר ממה שהועיל לן ר' אלעזר בשינויא דיליה דמוקי להך ברייתא כר' מאיר וכאמור לעיל. דמה לי אם מוקמ' להך ברייתא כר"מ או כר"ע תרווייהו יחידאי נינהו. ותרווייהו לית הלכתא כחד מנייהו. דלית הלכתא לא כר"מ ולא כר"ע אדרבא קצת משמע יותר דהלכתא כר"מ בהך מילתא שאמר דאין קנין לעכו"ם בא"י. עיין לקמן הלכות תרומות פ"א הלכה י' בכ"מ שם בד"ה עכו"ם שקנה קרקע בא"י וכו' שלפי התירוץ הראשון שתי' מרן ז"ל אנן פסקינן דאין קנין לעכו"ם בא"י. ויעיי' שם הלכה י"ג בכ"מ בד"ה וכתב הר"י קורקוס אבל אם לא מירח וכו' ולקמן בהלכו' בכורים פ"ב הלכה ט"ו בד"ה כתב הראב"ד המוכר שדה לגוי וכו' מש"כ בשם הר"י קורקוס ז"ל ועיין בספר בית שערים שער י"א דלת מ"ו מש"כ בס"ד בזה.

''' אלא ''' ודאי הוא הדבר אשר דברו רבינו ז"ל דהמקיים כלאים ע"י שעושה מעשה בקיו' הכלאים ההם ס"ל לר"י כי הוא חייב לכו"ע אפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"ע ופוטרים במקיים כלאים. דאינהו לא פליגי על ר"ע אלא במה שר"ע מחייב מקיים כלאים אפילו לא עשה מעשה ומטעם שנכתוב בס"ד לקמן אות ו' בזה הוא דפליגי רבנן עליה דר"ע ואמרו דפטור המקיים כלאים בלא מעשה אבל במקיים כלאים ע"י מעשה אפילו הנהו רבנן מודים דמחייב במקיים כלאים. וזה שקנה כבר שזרוע כלאים הרי עשה מעשה רב וכמו שנכתוב בס"ד לפנינו ראי' לדבר זה לפיכך אתיא הך ברייתא שפיר אפילו כרבנן דפליגי עליה דר"ע. דלדידהו ג"כ אתיא הך קרא דלא תזרע כרמך כלאים וכו' להורות דחייב במקיים כלאים אבל היינו דווקא כשעושה מעשה כדי לקיים את הכלאים הוא דגלי קרא דחייב. אבל עדיין מהיכי תיתי לן לומר שיהיה חייב המקיים כלאים אפילו בשלא עשה מעשה להקיום. דהאיך תסלק אדעתין לומר דכלאים יהיה איסורו חמור מכל האסורין שבתורה. שבכל האסורין שבתורה הדין הוא דעשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה הוא פטור מעונש מלקות רק קעבר אמימרא שעשה איסור דאוריי' ובכלאים יהיה חייב מלקות אפילו אם לא עשה מעשה. די לנו שנאמר דהקרא הנ"ל גלי לן דיש איסור בכלאים לקיימו כמו שיש איסור לזרוע כלאים שלא נאמר דאין איסור כלל מדאורייתא בקיום כלאים כמו שאין איסור כלל מדאורייתא לחרוש כלאים וכדאמרינן במועד קטן בגמרא דילן שם ד' הנ"ל חרישה בכלאים מי אסירא וכו' יע"ש. אבל עדיין מנא לן לומר שחייבה התורה גבי מקיים כלאים אפילו במקיי' כלאים שלא ע"י מעשה. והרי הקיום בכלאים אינו חמור יותר מן הזריעה בכלאי' ולא מצינו זריעה בכלאים שלא ע"י מעשה. והוא הדין למקיים כלאים שאינו חייב אלא על ידי מעשה.

''' (וראה ''' זה בספר בית שערים שער י"א דלת ח"י שמה הרביתי חזון בס"ד וכתבתי שם דר' עקיבא ורבנן דפליגי עליה מה דר"ע ס"ל דאפילו במקיים כלאים שלא ע"י מעשה דחייב ורבנן סוברים דהמקיים כלאים שלא ע"י מעשה דפטור היינו דכל מר ומר אזיל לשיטתיה דר"ע לשיטתיה אית ליה תרתי קרא על מקיים בכלאים דאסור דהיינו הך קרא שהובא בירושלמי הנ"ל לא תזרע כרמך כלאים. וגם אידך קרא שהובא בגמרא דילן במסכת' עכו"ם ד' ס"ד ע"א ובמס' מכות ד' כ"א ע"ב שהוא קרא של כלאים שדך לא. וקשיא ליה לר"ע למה לי תרתי אלה מקראי קדש. לזה מוקי לחד קרא לענין מקיים בכלאים ועשה בו מעשה להקיום. וחד קרא מוקי ליה להמקיים כלאים אפילו שלא ע"י עשיי' מעשה להקיום דאפילו הכי חייב. אבל זה הוא דוקא ר"ע לשיטתיה לא כן רבנן דפלי' עליה אינהו לשיטתייהו לית להו הך דרשה של כלאים שדך לא הנאמר בגמרא דילן. וממילא לא נשאר לדידהו אלא קרא אחד המורה על מקיים כלאים בכרם דהיינו קרא של לא תזרע כרמך כלאים וכנ"ל ואפס זולתו וא"כ מוקמינן להך קרא אמאי דמיסתבר טפי והוא דוקא במקיים כלאים ע"י שעושה מעשה בהקיום ההוא אבל לא היכי שלא עשה כלל מעשה מנא לן לומר שיהיה חייב זיל גמור מהתם ותמצא שם טעמי ונמוקי כי לא דבר ריק הוא. וקצת רגלים לדבר זה יש ממה שאמרו בגמרא דילן במסכת' מכות ובמסכת' עכו"ם דפים הנ"ל וז"ל מ"ט דר"ע וכו' מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא וכו' יע"ש בגמרא. ולפי דעת רבינו וסייע' ז"ל הסוברים דאף הרבנן דפליגי עליה מודים במקיים ע"י מעשה דחייב הוי ליה להגמרא להקשות ולשאול ג"כ מ"ט דרבנן דמנא להו דלפחות במקיים ע"י מעשה שחייב דלמא לא אסרה תורה גבי כלאים אלא רק הזריעה לחוד אבל עדיין מנא להו דאסרה התורה גבי כלאים גם הקיום אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא דגם הגמרא דילן היה יודע הך דרשא הנאמר בירושלמי הנ"ל מכח קרא של לא תזרע כרמך כלאים. אך מכח הך קרא לחוד לא ידעינן דחייב מקיים כלאים אלא היכא שעשה מעשה בהקיום דהקרא מוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי וכאמור לעיל. אבל על ר"ע דמחייב מקיים בכלאים אפילו שלא עשה בו מעשה שפיר פריך הגמרא מ"ט דר"ע והוצרך הגמרא לשנויי כדשני. והוא דר"ע אית ליה עוד קרא אחרינא של כלאים שדך לא וכנ"ל וכיון דאית ליה תרתי קראי שפיר מחייב אפילו במקיים שלא ע"י מעשה וכאמור לעיל ודו"ק.

''' והדבר ''' הזה שכתבתי לעיל דמה שקנה מהעכו"ם כרם זרוע כלאים נקרא עשיית מעשה לקיום כלאים. לא מלבי בדיתי הסברא הזאת. אלא דבר זה מתורת משה למדנו ממה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהלכות חמץ ומצה פ"א הל' ג' וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח וכו' כדי שיעשה מעשה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי מבואר להדיא דקנין הדבר האסור הוא נקרא עושה מעשה בידים בהאיסור ההוא לענין חמץ בפסח וה"ה נמי לענין כלאים דמה לי איסור כלאים ומה לי איסור חמץ שקולים הם.

''' ואחרי ''' הבא עלינו בדברינו הנתנים למעלה בס"ד הנה פסק רבינו ז"ל כר' יוחנן ואעפ"י דר"א ור' יונה ור' יוסי לכאורה פליגי עליה בירושלמי התם דאינהו ס"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע ופוטרין מקיים בכלאים אף כשעושה מעשה כדי לקיימו וכדמוכח ממה דאינהו מוקמי להך ברייתא כר"מ דסובר דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממנה קדושתה וכאמור לעיל. ולמה לא תירצו שינויא רויחא דאתיא ככ"ע אפילו כרבנן דר"ע וכמו דשני כן ר' יוחנן באמת. זה אינו דאף אם אינהו פליגי על ר' יוחנן מכ"מ לית הלכתא כוותייהו נגד ר"י דהא כל הנהו תלתא קראי ר' אלעזר ור' יונה ור' יוסי שלשתן היו תלמידי ר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אפילו הם רבים (לדעת הרבה פוסקים ז"ל) קודם אביי ורבא וביותר דשינויא דר' יוחנן היא שינויא רויחא דאתיא הברייתא ככ"ע ולר"א ולר' יונה ולר' יוסי צריכין לדחוקי דאתיא הברייתא כיחידאי כר"מ. ולפי דעת הרבה פוסקים ז"ל הוא ג"כ שלא אליבא דהלכתא אם נאמר כהך שינויא דילהון דאתיא הך ברייתא כר"מ דסובר דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממנה קדושתה.

''' ואדרבה ''' קצת רגלים לדבר יש ג"כ להא דר"י ודעת רבינו ז"ל הנ"ל מהגמרא דילן דאמרינן במסכת' מכות ד' כ"א ע"ב וז"ל אמר ר' ינאי בחבור' נמנו גמרו החופה בכלאים לוקה וכו' יע"ש בגמרא. שדוחק לומר דנמנו וגמרו לענין זה שהמחפה חייב משום זורע לא משום מקיים וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה מי משכחת מרגניתא וכו' ובדיבור שלאחריו ד"ה אי לאו דקלסך וכו' עיין לקמן אות שלאחר זה מש"כ בס"ד מה שיש להקשות טובא על הפי' הזה. ואם נאמר דנמנו וגמרו לפסוק דהמחפה חייב משום מקיים בכלאים דהיינו דנמנו וגמרו לפסוק כר"ע נגד הרבנן שהם רבים. אבל לפי האמור בס"ד רווחא לן שמעתא. דר' ינאי והחבו' קדישא דיליה נמנו וגמרו דרבנן לא פליגי עליה דר"ע וקא פטרי להמקיים בכלאים אלא דוקא היכא דמקיים שלא ע"י עשיית מעשה. אבל היכא דמקיים כלאים ע"י שעושה מעשה מה כדי לקיימו אף רבנן דר"ע מודים לר"ע דלוקה משום מקיים וגבי מחפה הרי הוא עושה מעשה לקיים את הכלאים ולא פליגי רבנן ור"ע במקיים אם חייב מלקות או לא אלא דוקא היכא דמקיים שלא ע"י מעשה וטעמיה דר"ע דמחייב מלקות הוא מטעם דס"ל בכל הלאווין שבתורה דלוקין אפילו על לאו שאין בו מעשה וכמו שאכתוב בס"ד לקמן אות ששי. ורמזתי עליו לעיל ואם מטעם שכתבתי בס"ד בספר בית שערים שר' עקיבא לשיטתיה אית ליה תרתי קראי להמקיים כלאים ורמזתי עליו ג"כ לעיל. אבל במקיים ע"י מעשה נמנו וגמרו דאף רבנן דר"ע מודים דחייב ולאפוקי מר' אלעזר ור' יונה ור' יוסי הנ"ל. ודו"ק.

''' ג) אמנם ''' כן בישוב הגמרא דילן במועד קטן ד' ב' ע"ב שממנה הקשה מרן ז"ל על רבינו ז"ל והבאתי קושיתו לעיל ריש אות ראשון. נראה לענ"ד בס"ד בישוב זה. והוא דראשון תחלה אני מוסיף להפלא עוד על קושיתו של מרן ז"ל הנ"ל מלבד מה שכבר הפלאתי הפלא ופלא על תירוצו של מרן ז"ל לעיל אות ראשון. והוא במה שהקשה דמנא ליה כלל לרבינו ז"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע אליבא דרבה במועד קטן התם דהוא ז"ל פסק כוותיה ולרבה הא מסקינן בסוגיא דהתם דהך ברייתא כולה ר"ע היא ולא מצינו שום תנא שחולק על ר"ע בזה בשום מקום במשנה ובברייתא ובכולהו תלמודא. וא"כ מנא לן להמציא מדעתינו פלוגתא חדשה יע"ש בכ"מ.

''' דלכאורה ''' קושיא זו תמוה היא שהרי היא גמרא ערוכה במסכת מכות ד' כ"א ע"ב דאמרינן התם וזה פריה. אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופ' בכלאים לוקה. אמר ליה ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו יש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמונה לאווין החורש וכו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה לאו דמיכסי בהדי דאזיל. א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא. א"ל ריש לקיש אי לאו דקלסך גברא רבה הוי אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וכו'. דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים. מאי טעמא דר"ע דתניא שדך לא תזרע כלאים וכו' כלאים שדך לא וכו' עכ"ל הסוגי'.

''' והמבואר ''' מהך סוגיא האמורה הן מדברי ר' ינאי וחבורתו ור' יוחנן והן מדברי רי"ל הנ"ל. דהך דינא דהמקיים כלאים דקאמר ר"ע לאו דכו"ע היא אלא דרבנן פליגי עליה וסוברים דאין המקיים כלאים לוקה. והיינו דמר' ינאי וחבור' ור' יוחנן נראה ומוכח כן ממה דהוא קאמר (ור' יוחנן הסכים עמו בזה) דבחבורה נמנו וגמרו דהחופה בכלאים דחייב. ואם נאמר דרבנן לא פליגי כלל עליה דר"ע ומודו ליה דאפילו במקיים שלא ע"י מעשה החופה או ע"י עשיית שום מעשה אחר דאפ"ה חייב. ומכ"ש במקיים ע"י מעשה כגון שהוא מחפה בכלאים דהוא חייב וליכא מאן דפליג בזה. א"כ יאמרו נא ר' ינאי ובני החבורה לאיזה צורך נמנו וגמרו בדבר זה. כיון שר"ע אמר כן בפירוש דהוא חייב מלקות ולא נמצא שום תנא מפורש שיהיה חולק בדבר זה על ר"ע מי בעל דברים אחד מה אמורא יגש אליו לחלוק על ר"ע בדבר זה ומי מלאו לבו לעשות כן עד שהוצרכו בני החבורה למנות ולגמור ולפסוק כן.

''' בשלמא ''' אם נאמר דרבנן פליגי עליה דר"ע במקיים כלאים. הנה לזה שפיר הוצרכו בני החבורה לאשמעינן חדשות גדולות ובצורות דאף דגבי מקיים כלאים פטרי רבנן והלכתא כוותייהו וכמו דקיי"ל אנן. אבל במחפה בכלאים מודו רבנן דמילק' נמי לקי אם משום דמחפה חייב משום זורע וכמו שכתב רש"י ז"ל שם בד"ה אי לאו דקלסך וכו' יע"ש ברש"י. ואם מטעם שנכתוב בס"ד לפנינו דהבני חבורה אשמעינן דבמקיים ע"י מעשה מודים חכמים לר"ע שהוא חייב. אבל אם נאמר דלא פליגי כלל רבנן עליה דר"ע לענין מקיים בכלאים שפיר קשיא קושיתינו האמורה דמאי אשמעינן ר' ינאי ובני החבורה והרי אצלם היה הדבר ברור וידוע דאין שום חולק על ר"ע בהך דינא דהמקיים בכלאים דהוא חייב. וא"כ לא גרע המחפה ממקיים דעלמא שיהיה חייב אף אם לא היה בו משום זורע.

''' ואף ''' גם מריש לקיש הדבר מוכח כן דהוא סובר דרבנן פליגי עלי' דר"ע בהך דינא דהמקיים בכלאים דאינהו סוברים שהוא פטור ממלקות. שהרי ריש לקיש הוא דאמר אי לאו דקלסך גברא רבא הוי אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וכו' דתניא המנכש והמחפה בכלאים וכו' ר"ע אומר וכו' וכאמור לעיל דהיינו דריש לקיש ס"ל דהברייתא כולה ר"ע היא וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה המנכ' והמחפה וכו' יע"ש. ומה בכך דהמשנה דהתם אתיא כר"ע הא אפילו רבנן מודו ליה לר"ע. ואדרבא המשנה אתיא ככולהו תנאי דהא ליכא מאן דפליג על ר"ע. (אלא שבזה אפשר לדחוק דמה דנקיט ריש לקיש בלשונו הוי אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וכו' וכנ"ל משום דר"ע נזכר בפירוש שסובר דהמקיי' כלאים דלוקה והחכמים לא הזכירו מזה דבר בפירוש רק שממילא נשמע לפיכך נקט בלשונו וכמו שהתוספות רגילים לתרץ כך בש"ס).

''' אלא ''' ודאי הוא הדבר אשר דברנו בס"ד דהדבר מוכרח מר' ינאי ומבני החבורה קדישא ההיא ומריש לקיש דהך דר"ע דמחייב מקיים כלאים לאו דכו"ע היא אלא דרבנן פליגי עליה דר"ע ופוטרין להמקיים כלאים. (ושוב אחר כמה שנים חנני אלקים וכי יש לי ספר שער המלך להגאון החריף מהרי"צ בולמינטיש ז"ל ומצאתי את שאהבה נפשי שבמקצת מקושיא זו עמד בו ג"כ הוא והניחו בצ"ע יע"ש). וא"כ קמה גם נצבה הך קושיא שהקשינו לעיל על מרן ז"ל בכ"מ מה זו קושיא שהקשה דמנ"ל לרבינו ז"ל לומר דרבנן פליגי עליה דר' עקיבא וכדבר האמור לעיל. והרבה מאד צריכין לדחוק בהך סוגיא דמכות הנ"ל כדי ליישב דברי מרן ז"ל וצ"ע לענ"ד.

''' וסוף ''' סוף כבר מוכח ועלתה בס"ד בידינו מהך סוגיא דמכות האמורה דרבה הוא דס"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע במה דהוא מחייב במקיים בכלאים אבל אינהו ס"ל דבמקיים בכלאים דפטור. וחילא דילי דהא הך סוגיא דהתם הרי היא אזלא אליבא דרבה דסובר דהך ברייתא דמנכש ומחפה וכו' דאייתי הגמרא התם ובמועד קטן שם כולה ר"ע היא. וכמו שאבאר בס"ד.

''' וביאור ''' דבר זה הוא. חדא. דהא רבה הא עסיק ג"כ בסוגיא ההיא דמס' מכות התם ואיהו דקא משני התם וז"ל חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וכו' יע"ש בסוגיא. וזאת שנית. דהא מסתמא ר' ינאי ובני החבורה שלו ור' יוחנן ור"ל כולהון אזלין בודאי אליבא דהלכתא ואנן הא קי"ל הל' כרבה במה שאמר במועד קטן שם דמנכש חייב משום חורש וכדלעיל בשתי אותיות הקודמות. ועוד בה שלישיה דהא לרב יוסף במועד קטן התם דס"ל דהמנכש חייב משום זורע. ולדידיה הא מסיק איהו גופיה התם דהך ברייתא של המנכש והמחפה בכלאים וכו' לאו כולה ר' עקיבא היא אלא דפלוגתא היא. אלא דהת"ק קאמר דהמנכש והמחפה בכלאים דהוא מחייב היינו מטעם זורע כלאים. ור"ע פליג ואמר אף המקיים וכו' וכמבואר בסוגי' דמו"ק התם וא"כ ק' ביותר מאי אשמעינן ר' ינאי ובני החבורה שלו דהמחפה בכלאים לוקה דמי לא ידע בכל אלה והוא מילתא דפשיטא זיל קרי בי רב היא דהא ברייתא ערוכה היא. דאף הת"ק דר"ע קא' דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה משום זורע. ור"ע הא לא פליג על הת"ק אלא אם הוא מקיים כלאים באופן שאינו זורע שבזה הת"ק סובר דאינו לוקה. ור"ע סובר דאף בזה הוא חייב מלקות לפחות משום מקיים כלאים. אבל במחפה הא מודה להת"ק דהוא חייב ג"כ משום זורע. דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא חדשה בין הת"ק לר"ע והיא פלוגתא מההיפוך אל ההיפוך דהת"ק יהיה מחייב במנכש ומחפה משום זורע ופוטר משום מקיים ור"ע יהיה סובר בהיפוך דמנכש ומחפה הוא חייב משום מקיים כלאים ופטור משום מקיים זורע כלאים. ועוד דא"כ לא הוי לה להברייתא למיתני ר"ע אומר אף המקיים וכו' אלא הוי ליה למימר ר"ע אומר משום מקיים. אלא ודאי צ"ל דגם ר"ע מודה להת"ק (אליבא דרב יוסף) דהמחפה יש בו משום זורע רק שר"ע מוסיף אף מקיים באופן שאינו זורע וכאמור.

''' ואחרי ''' הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה הנה צ"ל דהך סוגי' דמכות האמורה לעיל היא אזלי אליבא דרבה דפליג על רב יוסף הנ"ל. דהוא מפרש הך ברייתא דהמנכש והמחפה בכלאים וכו' דכולה ר"ע היא וכמ"ש בס"ד לעיל. ואפ"ה הדבר מוכרח דר' ינאי ובני החבורה שלו ור' יוחנן ור"ל דכולהו בחדא רוקא תפא להו וכחדא אזלין וכחדא שריין וס"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע במה שהוא מחייב במקיים בכלאים וכאמור לעיל וכדעת רבינו ז"ל הנ"ל. ודוק היטב.

''' איברא ''' מה שהמציא רבינו ז"ל לכאו' מדעתו היפה דעת עליון דרבנן לא פליגי עלי' דר"ע ופוטרים במקיים בכלאים אלא דווקא במקיים באופן זה שאינו עושה מעשה להקיום כלאים ההוא. אבל לא כן במקיים כלאים ע"י עשיית מעשה מודו רבנן לר"ע דהוא חייב מלקות ארבעים בכתפיה. הנה לכאו' הדבר צריך ביאור דבאמת מנ"ל לרבינו ז"ל דבר זה ולפחות היה לו לכתוב ויראה לי כדרכו דרך הקדש בכל מקום אשר מלבו ענה כן. הנה יראתו קודמת לחכמתו להראות באצבע שבזה ראה שאינו אלא מכח סברתו הטהורה ומי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך מי שרוצה לחלוק יבא ויחלוק. וכידוע ומפורסם זה בספרו זה.

''' אבל ''' מה שנראה לענ"ד בס"ד בזה הוא דיצא לו לרבינו ז"ל ג"כ כך מהך סוגי' דמכות הנ"ל. והוא דלפי פירש"י ז"ל שם בד"ה מי משכחת מרגניתא וכו' ואחריו בדבור אי לאו דקלסך וכו' שפי' דמה דקאמר ר' ינאי דנמנו וגמרו בחבורה דהמחפה בכלאים דחייב. דהטעם דמשום זורע כלאים הוא דחייב לא מטעם מקיים בכלאים יע"ש ברש"י. הנה קשה לענ"ד טובא וכמו שאסדרן לפניך אחת לאחת.

''' חדא ''' דר' יוחנן קאמר לר' ינאי לאו משנתינו הוא זה יש חורש תלם אחד וכו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה וכו' יע"ש בסוגיא וכדלעיל. ריש אות זה. ולמה זה לא אלים אלומי ר' יוחנן לקושיתו להקשות יותר בכח. והיינו האי חורש דמחייב משום כלאים ומשום שביעית היכי משכחת לה. דהא ר' יוחנן גופא הוא דס"ל במו"ק דף ג' ע"א דחורש בשביעית פטור ממלקות יע"ש בגמ'. ואם כי יציבא מילתא דבגמ' דילן סתם ולא פרש אם ר"א מחייב ור' יוחנן פוטר חרישה בשביעית ממלקות או אם הוא איפכא דר' יוחנן מחייב מלקות לחורש בשביעית ור"א פוטר לחורש בשביעית יע"ש בסוגי'. דזה אינו. חדא דא"כ הוי ליה להגמ' דמו"ק הנ"ל למימר תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר לוקה משום חורש בשביעית. מכח הך קושיא האמור לעיל מזה. ובזה לא שייך שום תירוץ משני תירוצי התוס' מה שתירצו שם ריש ע"ב בד"ה ר"א אומר חרישה וכו' וז"ל מיהא ליכא למימר וכו' דאיכא למימר דר"א לא שמיע ליה וכו' אי נמי כיון דאיתא בהדיא וכו' יע"ש בתוספות.

''' ועוד ''' זאת שנית יש תשובה בדבר זה דהא מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהלכות שמטה ויובל פ"א ה"א כתב דבירושלמי הדבר מפורש יוצא מפי ר' יוחנן דהוא אמר דאינו לוקה על חרישה בשביעית יע"ש בכ"מ. וזה הוא לאפוקי ממ"ש התוס' במו"ק בד"ה ר"א אומר חרישה וכו' הנאמר לעיל מזה. לפי מ"ש שם בתירוצם השני יע"ש בתוס' ור' יוחנן הא בודאי לא נסתפק ולא עלה בלבו שום ספק שר' ינאי ובני החבורה יהיו סוברים להלכה וכן מורין כר"א תלמידו. (וביותר דאז כשפלפל ר"י עם רבו בדין המחפה בכלאים עדיין לא חלק עמו ר"א תלמידו בדין חורש בשביעית אם לוקין עליו. שאז עדיין לא היה ר' יוחנן תופס ישיבה שהרי ר' ינאי היה רבו מובהק של ר' יוחנן. ועי' בתוס' דגיטין דף פ"ד ע"ב בד"ה ר' יוחנן אמר וכו' וכן ביתר מקומות בש"ס מה שכתבו והבאתי דבריהם לעיל הל' ת"ת פ"ה ה"ב בד"ה איזהו חולק על רבו וכו' וע"ש מה שתמהתי עליהם). וא"כ היה יכול ר' יוחנן להוכיח הוכחתו מכח כלאים וגם מכח שביעית וכאמור. וצ"ע לענ"ד.

''' ושניות ''' לדברי סופרים קשה לענ"ד עוד יותר מזה לפי פירושו של רש"י ז"ל הנ"ל דמה קאמר ר' ינאי דבחבורה נמנו וגמרו דהמחפה בכלאים דחייב היינו שחייב משום זורע כלאים וכאמור לעיל. דא"כ צא ופרנס לי הך סוגי' דמכות התם דקאמרינן שם וז"ל. אמר ליה עולא לר"נ ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וכו'. אמר רבה יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט וכו' עדא תהא וכו' יע"ש בהסוגי' באריכות קצת. ופירש"י ז"ל שם בד"ה ולילקי נמי משום זורע וכו' דהא נמנו וגמרו דמחפה זורע הוא יע"ש ברש"י.

''' והנה ''' כל זה הוא לפי שיטתו דהוא סובר דבני החבורה נמנו וגמרו דמחפה הוא חייב משום זורע וכנ"ל. וא"כ צ"ל דגם רבה דהוא משני וממציא מזה דין חדש והוא דאמרינן דאין חילוק מלאכות ביו"ט. וכמו שאמר שם עדא תהא וכו' (ועי' ברש"י בפסחים דף נ"ג סוף ע"ב בד"ה עדא תהא וכו') דהיינו דדבר זה מוכח כן מכח קושיא זאת של עולא האמורה והוא דלילקי נמי משום זורע ביו"ט וכו' אם לא דצריכין לחלק בין שבת ובין יו"ט. לענין חילוק מלאכות דגם רבה הוא דסובר דמחפה הוא חייב משום זורע וכנ"ל.

''' וקשה ''' לזה. דהא רבה גופא הוא דאמר במו"ק דף ב' ע"ב להדי' דמנכש אינו חייב משום זורע אלא שהוא חייב משום חורש. ורבה גופיה הוא דמשני התם לרב יוסף דהך ברייתא דקתני בה המנכש והמחפה בכלאים לוקה וכו' כולה מראשיתה ועד סופה ר"ע היא. ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר אף המקיים וכו' יע"ש היטב בסוגיא. הרי שלך לפניך דנראה בעליל דרבה גופא קאמר דר"ע ס"ל דמחפה אינו חייב משום זורע. (וגם מחפה הוא דומיא דמנכש דקתני בהברייתא דהתם שאינו חייב משום זורע אליבא דרבה דאנן קאמינן השתא אליביה). אלא דמחפה הוא חייב משום מקיים. ומקיים חייב בכלאים. ואף אם נאמר דרבנן פליגי עליה דר"ע במה שהוא מחייב מקיים דאינהו סוברים דמקיים כלאים הוא פטור. והוכחתו של רבה היתה במה דסובר דרבנן פליגי עליה דר"ע. הואיל וקתני בהבריי' הלשון ר"ע אומר משמע דרבנן פליגי עליה וכדברי מרן ז"ל בכ"מ לקמן הלכות כלאים וכאמור לעיל אות ראשון יע"ש באות הנ"ל שהבאתי בס"ד סמוכין לזה. אבל בדבר זה לא מצינו מפורש שיחלקו רבנן על ר"ע במה שהוא סובר שהמחפה לית ביה משום זורע ורבנן יהיו סוברים דמחפה הוא משום זורע וא"כ היאך יש כח ביד האמוראים לחלק על ר"ע אם לא ימצאו דים עזר מפורש במשנה או בברייתא לומר דמחפה יש בו משום זורע. ומהך משנה דהכא במס' מכות הא ליכא לאתויי ראיה ולהסתייע. דהא איכא למימר דהך משנה דמס' מכות הנ"ל אתיא כר"ע. וכמו שבאמת אמר כך ריש לקיש לר' יוחנן אי לאו דקלסך וכו' מתניתין מני ר' עקיבא וכו' וצ"ע לענ"ד גם זה.

''' ובמותב ''' תלתא הוינא מוסיף להפליא הפלא ופלא על ר' ינאי ובני החבורה שלו לפי שיטתו של רש"י ז"ל הנ"ל. דממה נפשך מה ס"ל במנכש בשבת משום מה הוא מחייב עד שהוצרכו להמינוי והגמר הזה שנמנו וגמרו גבי מחפה. דאם ס"ל במנכש בשבת דהוא חייב משום זורע והיינו כרב יוסף בסוגי' דמו"ק התם. א"כ לדידיה ולדידהו הך ברייתא דהתם דקתני בה המנכש והמחפה בכלאים לוקה וכו' הרי היא כפשטיותה דהת"ק דקאמר דדוקא מנכש ומחפה בכלאים הוא דחייב. והיינו משום זורע בכלאים אבל אינו חייב עליהן משום מקיים בכלאים. ור"ע פליג על הת"ק. וקאמר דאפי' מקיים באופן שאינו חייב משום זורע. אפ"ה חייב לפחות מטעם מקיים. א"כ יאמרו נא למה זה הוצרכו הבני חבורה לעמוד למנין על מחפה בכלאים דהוא חייב. והרי הדבר פשוט ומבואר וידוע בעצמותו. דהרי ברייתא ערוכה היא דמחייב במחפה בכלאים אפילו לפי דעת הת"ק. והא לפי דעת רב יוסף הנ"ל ואותן דקאי בשיטתיה. אין אנו צריכים ומוכרחים לומר על הך ברייתא האמורה דכולה ר"ע היא. אלא דהך ברייתא היא כפשטיותה דהת"ק ור"ע פליגי דהת"ק מחייב מנכש ומחפה רק משום זורע אבל משום מקיים היה פוטר ור"ע מחייב אף משום מקיים. וכיון שאין לנו הכרח להוציא הברייתא מפשטיותה מי ומי אשר יאמר להוציא הברייתא מידי פשטיותה חנם אין דבר מכריח ואין אונס ממילא אין צורך לעמוד למנין שהמחפה בכלאים שלוקה משום זורע כלאים שהרי הדבר פשוט ומבואר יותר מביעתא בכותחא בדברי הת"ק וכאמור. ואף גם זאת יתירה תקשה לענ"ד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להבני חבורה שלא אמרו אלא רק זה לבדו המחפה בכלאים דהוא לוקה ולמה זה ועל מה זה לא אמרו גם המנכש בכלאים דהיינו דהיה להם להבני חבורה למימר המנכש והמחפה בכלאים לוקה. וכמו שאמר כן הת"ק בהך ברייתא האמורה שאמר המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר וכו' וכדלעיל. והרי כל עיקר עמידתם למנין של אותן בני החבורה לא היה אלא בשביל מנכש שעל זה ראוי לעמוד למנין אם הוא חייב משום חורש או שהוא חייב משום זורע.

''' ואם ''' נאמר דר' ינאי ובני החבורה ס"ל כרבה במו"ק התם. דמנכש בשבת אינו חייב משום זורע אלא משום חורש הוא דחייב. ממילא נמי צ"ל גם לדידהו כדשני רבה במו"ק התם דהך ברייתא דהמנכש והמחפה בכלאים וכו' כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר וכו' וכמבואר בהסוגיא דהתם וכאמור לעיל. וא"כ גם על ר' ינאי ובני החבורה תעבור כוס הקושיא האמורה לעיל. והוא דכיון שר"ע אמר בפירוש דמחפה אינו חייב משום זורע אלא מה שהוא מחייב במחפה. כי הוא זה רק מכח איסור מקיים בכלאים לחוד ואהני ליה שיטתיה לר"ע דמחייב מנכש ומחפה בכלאים הואיל ור"ע אמר דהמקיים בכלאי' דחייב. א"כ היאך יש כח ביד בני החבורה ור' ינאי שהם אמוראים לחלוק על ר"ע. ולומר דמחפה יש בו משום איסור זורע כלאים. אם לא שימצא הדבר מפורש במשנה או בברייתא שום תנא שחולק על ר"ע וסובר דאפי' במחפה יש בו משום איסור זורע כלאים שאז יש כח ביד האמורא לפסוק כחד תנא אפילו נגד רבים החולקים עליהם. וכל זה צ"ע לענ"ד טובא לפי שיטתו של רש"י ז"ל הנ"ל. והרבה צריכין אנו לדחוק ליישב קושיות הללו.

''' ולפיכך ''' רבינו ז"ל דקשי' ליה כל הנך קושיות האמורות בהך סוגיא דמכות הנ"ל. אף הוא ז"ל ראה לפרש להך סוגיא האמורה דלא כפירושו של רש"י ז"ל אלא דהכי הוא פירוש הסוגיא הנ"ל דהא דקאמר התם הגמ' וז"ל אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה וכו' וכנ"ל. לא דהמחפה הוא חייב משום איסור זורע כלאים. אלא שהם נמנו וגמרו דהמחפה הוא חייב משום איסור מקיים כלאים. והיינו דהם נמנו וגמרו דאעפ"י דיציב פתגם דרבנן פליגי עליה דר"ע והם פוטרין המקיים בכלאים. אבל לא פליגי עליה דר"ע אלא דוקא במקיים כלאים שלא ע"י עשיית מעשה. אבל במקיים כלאים ע"י עשיית מעשה כגון שהוא מחפה בכלאים אפי' רבנן נמי מודים לר"ע דהוא חייב משום מקיים. דרבנן לא פליגי עליה דר"ע וסוברים דלא אסרה תורה כלל בכלאים הקיום. שלא אסרה התורה גבי כלאים אלא רק הזריעה לחוד וכמו שלא אסרה התורה גבי כלאים החרישה כך נמי לא אסרה התורה הקיום גבי כלאים. אלא דגם רבנן מודים בהא לר"ע דגם הקיום אסרה התורה גבי כלאים. רק בהא פליגי אם מקיים כלאים שלא ע"י עשיית מעשה דאפי' הכי ר"ע מחייב מלקות ומכח אחד מהטעמים שכבר כתבתי בס"ד לעיל אות שני תדרשנו משם ומצאת טעמו ונמוקו. ורבנן פליגי עליה ואמרו דאיסור כלאי' הרי הוא ככל האיסורים שבתורה שאין לוקין על כולן בלאו שאין בו מעשה וגם שם באות הנ"ל נתברר בס"ד טעמן ונמוקן של הרבנן דגם אינהו אהני להו שיטתייהו. וזה הוא החידוש מה שנמנו וגמרו עליו בני החבורה. וטובא אשמעינן לן הבני חבורה ור' ינאי במאמרם זה שאמרו דהמחפה בכלאים לוקה.