עריכת הדף "נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/ט" (פסקה)

==סעיף א==
{{אות סעיף|א}} '''צריך להחזירו.''' יש להסתפק בשוכר עדות שקר והעיד לו אם חייב להחזיר כשיתבענו כמו בשוחד. ונראה דאין חייב להחזיר דדוקא ברבית ושוחד דאמר רחמנא לא תקח ומאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני בדאמר בהדיא ה"ט לענין רבית בתמורה [[בבלי/תמורה/ו/ב|דף ו' ע"ב]] ואביי דס"ל שם ג"כ דיוצאה בדיינין הוא מקרא דוחי אחיך עמך אבל בלאו קרא פטור וע"כ בשוחד דחייב להחזיר דליכא קרא הוא רק מטעם דרבא דאי עביד לא מהני והוי כלא לקח כלל וברשותא דמרא קמא קאי והאי דצריך קרא דוחי אחיך בריבית אין כאן מקומו משא"כ בשוכר עדי שקר דלא כ' רחמנא לאו על הלקיחה רק שלא להעיד שקר דמי לאתנן שנותן שכר בעד ביאה אסורה שא"צ להחזיר וקצת ראיה מהא דראש השנה ך"ב ע"ב ברש"י ד"ה מאתים זוז וז"ל ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך וכו' משמע דאם השלים התנאי מדינא א"צ להחזיר וזה ברור:


{{אות סעיף|ב}} '''כשיתבענו.''' עט"ז דגם בריבית בעינן תובעו. ולכאורה קשה דכיון דשוחד ורבית מש"ה לא לקח עלייהו דהויין ניתק לעשה דבני השבה נינהו א"כ חייב להשיב כדי שלא ילקה כמו בכל ניתק לעשה דלקי בלא קיימו. וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכ' התומים כיון דמדעתו נתן חזקתו מחלו כשאינו תובעו.

ובזה נסתלק דברי בעל [[קצות החושן/חושן משפט/ט#|קצות החושן]] שכ' דכופין אותו שיאמר רוצה אני לתבעו ולמ"ש ליתא דחזקה מחלו. ומה שהביא ראיה מהמשנה למלך ג"כ לאו ראיה הוא כלל דשא"ה שכבר התחיל החיוב רק שתלח הזמ"פ בתביעתו וכמ"ש בעצמו. תדע דהא המ"ל שם כ' דהב"ד כופין את החייב בעצמו אפי' אינו רוצה לתבעו ובשוחד ורבית ודאי דאין הב"ד כופיין הדיין בעצמו ולדעת הגאונים דס"ל בי"ד סי' ק"ס דלא מהני מחילה ברבית ודאי דלא בעי תביעה דהא עיקר הטעם דפטור בלא תביעה הוא מטעם מחילה וכנ"ל.

גם מ"ש בקצה"ח להוכיח דבריבית לא בעי תביעה מהא דב"ק נ"ד דמלוה רבית שהחזירו אין מקבלין ממנו ומחזירין לצי"ש ושם איירי בלא תביעה מדאין מקבלין ממנו דע"י תביעה מקבלין ממנו ואפ"ה מחזירין לצי"ש עכ"ל. אין ראיה כלל דאפשר דמיירי שתבעו פעם אחת ולא רצה להחזירו ואח"כ עשה תשובה ומחזיר.

גם מ"ש לתרץ קושית הראשונים שהקשו בהא דאין ממשכנין חייבי חטאת כיון דלא ניחא ליה בכפרה כשאונסין אותו הוי כאנסוהו לקנות וכו' לא דמי כלל דבשלמא אנסוהו לקנות ליכא קבלת זוזי ובלא זוזי לא גמר ומקני אגב אונסא לחוד ואפילו מקבל זוזי כיון דהאונס הוא רק על הקנין דלא מהני משא"כ כשהאונס היא על המכירה אמרינן דאגב אנסי דזוזי גמר ומקנה ולפ"ז ה"ה בחייבי חטאות דודאי כל אדם ניחא ליה בכפרה אילו לא היה צריך להוציא מעות רק שיצרו של חמדת ממון תקפו שלא ליתן בהמתו לצורך כפרה כעין שכ' הרמב"ם ס"פ ב' מהל' גירושין ע"ש ומחמת אונסו עד שתשש יצרו והקבלת כפרה שנחשב לזוזי דכמו שכתב התוס' דחיוב מצוה חשיב כקבלת זוזי ה"ה חיוב כפרה נחשב זוזי וכיון דעיקר אונס הוא על הקדש בהמתו וכפרה ודאי ניחא ליה רק ההקדש לא ניחא ליה וממילא כשאונסין אותו שיקדש בהמתו לחטאת כאנסוהו למכור דמיא וכיון שכתבו התוס' דחיוב הוי כקבלת זוזי גמר ומתרצה אגב אונסי דזוזי דמה לי חייב במצוה או שחייב בכפרה: