עריכת הדף "מעשי למלך/מעשה הקרבנות/י" (פסקה)

== א ==

'''אכילת ''' 

''' החטאת וכו' מ"ע שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם.'''  הנה ביבמות דף צ' פריך ס"ס מתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו אשר כופר בהם שוא"ת שאני וברשב"א הביא גי' הר"ח וכיון דהכהנים לא אכלו כפרה האיך הו' לבעלים והכתיב ואכלו אשר כופר בהם מלמד הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והרמב"ן הקשה ע"ד הר"ח דהא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על אכילות ומ"מ בעלים נתכפרו בדם וכ' הרשב"א דכל שלא נטמא הבשר ואפשר לאוכלה אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו בדם אבל בנטמא או נאבד לא מעכב כמו בהקטרת אימורים דכי איתנהו מעכבו בשר באכילה ובנטמאו לא מעכבו:<br>'''  מעתה '''  יש לחקור לדעת הר"ח דאכילת הכהנים מעכבו הכפרה מה דעתו אם הכונה דאף דעיקר הכפרה הוא בדם כדכ' כי הדם הוא הנפש יכפר וכמבואר בש"ס זבחים דף ו' מ"מ ל"ה הכפרה בזריקת הדם בשלימות ורק באכילת כהנים נשלם כפרת המתכפר והאכילה בעצמה גומרת פעולת הכפרה או דילמא דאין באכילת קדשים שום כפרה בפועל רק הזריקה לבד הוא מכפרת אלא שהאכילה מעכב כפרת הזריקה עד עת שיאכלו הכהנים הבשר והוא תנאי בזריקה וכן מצינו אותה פלוגתא באימורים דדעת רש"י בקידושין דף נ"ב ד"ה משולחן גבוה דהקרבת אימורים וזריקת הדם מתיר הבשר וכן דעת רבינו בפי"ח מפסהמ"ק שהאימורים מתירים את הבשר בעצם ובמשל"מ הביא התוס' זבחים דף מ"ג ד"ה והלבונה ומנחות דף י"ד דל"ח מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה וכונתם דאם האימורים הם המשתתפים בהיתר הבשר בעצם הי' ראוי לעכב גם בליתנהו וע"כ דהזריקה לבדה הוא שמתרת רק היכי דאיתנהו לאימורים הם מעכבים היתר זריקת הדם מלעשות הפעולה עד הקטרתן וא"כ י"ל גם באכילת הבשר דאין באכילתן ענין כפרה אלא הוא מעכב כפרת הדם דכשהכהנים אוכלים נעשית כפרת הזריקה בשלימות אך בדברי רבינו בסהמ"צ ובהרא"ה בס' החינוך כ' בהדיא דעצם הכפרה תליא בהו ונשלם כפרת המתכפר והביאו דברי הספרי מנין שאכילת קדשים כפרה שנאמר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה כיצד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ומחלקים בין חטאת ואשם דרצוי הקרבן תלוי בהו לבין קדשים קלים דאכילתו רק מצוה בעלמא וע"כ רבינו לשיטתו בהקטרת אימורים דבא לכפר ה"ה אכילת הבשר והדם שתי אכילות דישנו בקרבן אכילת אדם ואכילת מזבח ולפי"ז יש להתבונן מ"ט באמת אי ליתנהו אין מעכבין הכפרה כיון דגם בהם תלוי הכפרה והנה מצינו כהא"ג בעשה דעלמא כדאמרו בקידושין דף מ' ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה דס"ל דאונסא פוטר אותו לגמרי:<br>'''  ולהלכה '''  ג"כ פליגי המג"א סי' צ"ג סק"ה ס"ל כן דפטור לגמרי משמע היכא דנאנס ול"ה יכול להתפלל פטור לגמרי ודעת הטו"ז סי' ק"ח ויור"ד סי' שמ"א דרובץ עליו חיוב אלא שאין יכול לקיים וחייב להשלים ועיקרן של דברים הוא פלוגתא בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ר"ל אמר אונסא כמאן דעביד והביאו בש"ך חו"מ סי' כ"א סק"ג דלרי"ו ל"ה כמקיים התנאי בפועל לחייב חבירו וה"ה במ"ע ל"ה כאלו קיים בפועל ור"ל סובר אונסא כמאן דעביד וכאלו קיים התנאי וה"ה במ"ע פוטרו לגמרי ולפי"ז יש לומר דהא בהא תליא אי אמרינן דכמאן דעביד שפיר י"ל דבשר ואימורים ג"כ מכפרים אפ"ה אי ליתנהו אין מעכבין כיון דהו' כמאן דעביד אבל רי"ו דס"ל כמאן דלא עביד א"כ יקשה אמאי אין מעכבין אע"כ דלא תליא בהו כפרה אלא בדם ול"ה אלא כתנאי בדבר שצריך שיאכלו הבשר ולהקטיר האימורים:<br>'''  אך '''  לפי"ז קשה לי מזבחים דף ה' רמי ר"ל על מעוהי ומקשי אם כשרים הם ירצו ואם אין כשרים למה הם באים וכ' תוס' בזבחים דף ו' באיבעיא דכפרו ע"מ שבאו בהא דקאמר שם ואם לא כפרו למה הוא קרב דהיינו קו' דר"ל מעתה אם איתא דבחטאת ואשם אכילת כהנים בעצם גומר הכפרה נימא דהראשון מכפר מחצה והשני יגמור הכפרה דהא ר"א השיב לו מצינו בבאין לאחר מיתה שהם כשרים ואין מרצין ואמר לו ר"ל מודינא לך בעולה דאתיא לאח"מ אלא אשם דלא אתיא לאח"מ מנלן והא באשם דאיכא נמי אכילה שפיר מצינו לומר דמכפר רק מחצה והאכילה גומר הכפרה ה"נ יש לומר בשלא לשמו ומוכח לכאורה דס"ל דאין האכילה מכפרת ולכן מקשי שפיר אם אין מרצין למה הם באים דלא מצינו כפרה למחצה וקשיא לפי מה שהוכחנו דר"ל ס"ל דאכילה מכפרת מדס"ל דהו' כאלו עשאה:<br>'''  ולכן '''  נראה דאין כונת ר"ל להקשות מטעם דלא מצינו כפרה למחצה דהא מצינו כן באמת בעלמא בב"ק דף ק"י גבי גזל הגר דבעי לאתויי כסף ואשם למזבח אמר אביי ש"מ דכסף מכפר מחצה רק דהכא עדיפא פריך דהכא באשם של"ש אף זריקת הדם לא כיפר חלק שלו דהא הוא כשר ונאכל לכהנים א"כ חלק כפרה שתלוי באכילת בשר הא נעשה רק שהדם אינו מרצה א"כ יש חסרון בזריקת הדם והו' עבודה שלא נגמרה:<br>'''  אולם '''  מדברי הרשב"א משמע לכאורה דלאו מהאי טעמא דאונסא כמאן דעבד וכאלו קיים המצוה רק דגזה"כ הוא דכל דאפשר לבשר לאכול שלא נתכפרו:<br>'''  הנה '''  בצל"ח ביצה דף י"ט הביא שיטת רבינו בספר המצות כי המ"ע ואכלו אשר כופר בהם רק בכהנים נאמרה שיאכלו הכהנים בשר חטאת ואשם אבל בישראלים בחלקם אין מ"ע והקשה מהא דאיתא בפסחים דף נ"ט רי"ש בנו של ריב"ב אומר אף מחכ"פ בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב מוכח דאיכא מ"ע גם בבעלים כמבואר בפירש"י ונראה ליישב דלפי המבואר ביבמות דף מ' איכא מ"ע ואכלו אשר כופר שלא יאכל אכילה גסה אלא לשם מצוה ונראה דזה שייך בכהנים אבל ישראל בחלקם לכאו' אין סברא כלל לומר דצריכין לאכול לשם גבוה לא לצורך הנאת גופם אך נראה כיון דלרבנן בקידושין דף נ"ב גם בעלים בחלקם משולחן גבוה קזכי א"כ צריכין לאכול ג"כ לשם גבוה אבל ריוה"ג פליג וס"ל דלאו משולחן גבוה קזכי א"כ לא שייך לומר שיאכלו רק לשם גבוה ממילא באמת אמרינן דלא שייך בהו כלל המ"ע דואכלו אשר כופר כיון דהמ"ע לאכול לשם גבוה וא"כ יש לומר גמרא פסחים קאי למ"ד דבעלים משולחן גבוה קזכי איכא בהו מ"ע שפיר אבל רבינו פסק פ"ה מאישות דקדק"ל ממון בעלים א"כ באמת ליכא מ"ע.<br>'''  וכן '''  כתב רבינו בפי' המשנה פי"ח מאהלות וז"ל אבל אכילת תרומה הנה אין בה אלא מצות עשה ככל אכילת קדשים מצות עשה הוא ובמקום עשה העמידו דבריהם עיי"ש. וכ"ה בתו"כ פ' צו פ"ט על פסוק כל טהור יאכל בשר יכול לא יאכלו אלא בעלים קו"ח מפסח מזה נשמע דיש מצוה לבעלים לאכול הקדשים דאי כסברת צל"ח דבקדק"ל ליכא מצוה בבעלים איך ס"ד דלא יאכלו אלא בעלים.<br>'''  הנה '''  במנחות דף י"ז רב גידל אמר רב דריש מקרא דואכלו אשר כופר בהם דלפני זריקה לא יאכלו ולאו הבא מכלל עשה לאו וקשה לי לפמש"כ החס"ו וכן הוא בספר מוצל מאש דמ"ע דקדשים אין בכזית דוקא דאפי' על חצי כזית איכא מ"ע באכילת קדשים א"כ הלאו היוצא מכלל עשה זו יהא ג"כ לרב חייב אפי' בחצי שיעור והא לא מצינו וע"כ לומר דרב דסובר דהו' לאו הבא מכלל עשה לדידי' ודאי גם אכילת קדשים בעי כזית דאי אמרת דעשה זו אפי' בחצי כזית א"כ מנ"ל כלל דהו' לאו הבא מכלל עשה הא צריך למצוה שחייב לאכול אפי' חצי שיעור ומקיים בי' העשה אעכ"ח דלא מתחייב כלל גם בקדשים בח"ש לרב א"כ תיקשי מנ"ל דלדידן מקיים העשה בח"ש שלא מצינו דפליגי ארב בהאי סברא.<br>'''  במאי '''  דקאמר בש"ס ערכין ג' הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דקאכלו קדשים סד"א ואכלו אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה קמל"ן ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו ולכאורה קשה טובא אטו משום דהו' כפרה יהא פטור מבהמ"ז הא תרומה ג"כ מצוה לאכלה ומקרי עבודה כדאיתא בפסחים דף ע"ז אפ"ה חייבין בזימון א"כ גם קדשים אין סברא כלל למיפטר מזימון ונראה ליישב דהנה במג"א סי' ר"י כתב דגם בבהמ"ז צריך כדא"פ ובפמ"א ח"ב סי' כ"ז העלה בפשטות דכיון דתליא בשביעה ותליא בהנאת מעיו ל"ב בכא"פ וכמו אם אכל ושבע דל"צ בכא"פ ה"נ בכזית ל"ב בכאכ"פ עיי"ש. והנה באכילת קדשים בודאי ל"ב בכאכ"פ דהא העשה מתקיים ע"י אכילת כהנים מרובים ומאי כדאכ"פ שייך בזה דכיון דהקרבן נאכל ע"י כולם מתקיים העשה ובבהמ"ז ס"ד כשיטת המג"א דבעינן כדאכ"פ וע"כ ס"ד דפטור מבהמ"ז דמשום כפרה לא שייך לתלות באכילת כדאכ"פ ובבהמ"ז תליא בכדא"פ ע"כ ס"ד דלא לחייבו בבהמ"ז וע"ז משני קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איכא דמחדש לי' כסברת הפמ"א דבבהמ"ז דתליא בשביעה ל"ב כדא"פ וראי' נכונה לפמ"א.<br>'''  אלא '''  דקשה לי לפי"ז כמ"ש בפנים דפריך שם ביבמות מאי רצה ואינו רצה אי לימא רצה אוכל רצה אינו אוכל הא כתיב ואכלו אשר כופר בהם להנ"ל יכול לפרש שרצה אוכל בכא"פ דאף דשאר אכילת מצ"ע כמצה וכדומה בכא"פ בעינן בקדשים לא בעינן בכא"פ כמש"כ בפמ"א.<br>'''  עוד '''  קשה לי לפי"ז באכילת קדשים אין מתקיים המצוה אלא בהנאת מעיו א"כ מאי פריך בזבחים דף צ"ז דליתא עשה ולדחי ל"ת הא ל"ת עבר בהנאה גרונו והמ"ע אין מתקיים אלא בהנאת מעיו אך הא יש ליישב דבהנאת גרונו בודאי מתקיים העשה אלא דגם בהנאת מעיו מתקיים ושפיר דחי ל"ת ואדרבא בזה יש ליישב קו' הטו"א בר"ה כ"ט דאין עשה ול"ת בחדא מילתא לא דחי ל"ת להנ"ל י"ל דכיון דאם אאכל שלא בכא"פ ג"כ מתקיים העשה והל"ת א"ע אלא בכא"פ ואין כאן אלא ח"ש שפיר דחי העשה לאיסורא בעלמא.<br>'''  והנה '''  ראיתי בשו"ת שבט סופר להגאון מפ"ב זצ"ל הקשה אש"ס דערכין הנ"ל מ"ש ממצה ותי' דל"ה אוכלין רק כפול והי' שבעים וס"ד דאין מברכין בהמ"ז ופלא שזה רק בלחה"פ אבל בשאר מנחות שפיר מגיע להם יותר מכפול וכן מה שהק' ממצה ל"ק כלל דל"ד לקדשים דרק בקדשים ס"ד דכיון דמשולחן גבוה קזכי פטורין מבהמ"ז רק הקושיא מתרומה.<br>'''  במאי '''  דאיתא ביבמות דף מ' רצה מצה אכול רצה חלוט אכול והיינו אף דחלות מצה הוא מ"מ מצוה שלא לאכול חלות שירי מנחות ויש לתמוה שרבינו לא הביא זה וכתב במנ"ח דזה מבואר לאבא שאול דאמר הכונס ליבמתו לשם נוי כאלו פוגע בערוה דריש כאן למיעוטי חלוט אבל רבינו דפ' בה' יבום כרבנן ע"כ אינו במאי זה למיעוטי חלות את"ד.<br>'''  ויש '''  לתמוה הא קייל"ן מצוה ללה"נ אפי' בהנאת הגוף א"כ בכונס יבמתו נמי אפי' לשם נוי הא מצללה"נ וצריך לומר דהיינו במכוין למצוה אבל במכוין להנאתו לא שייך מצללה"נ אלא דא"כ תיקשי קו' אחריתא מ"ט דרבנן דפליגי אאבא שאול הא אפי' בשאר מצות צריכות כונה ואמאי יצא גם לאבא שאול גופי' תיפק"ל דמצ"כ וצריך לומר דאיירא באמת במכוין למצוה רק שמכוין גם להנאת הגוף ובהא פליגי דלת"ק כיון שמכוין לשם מצוה ג"כ סגי ולאבא שאול בעינן שיכוין רק לשם מצוה.<br>'''  ובהא '''  ניחא מה שהקשה בנוב"י אהע"ז סי' נ"ד מ"ש דגבי מנחה דמוכח שם דאין צריך כונה שיכוין לשם מצוה אלא שלא אוכלו לשם אכילה גסה כמוש"כ תוס' שם ומ"ש ביבמה שיהא צריך שיכוין לשם מצוה ולפמש"כ ניחא דלגבי איסור אשת אח אי לא מכוין לשם מצוה לא דחי לאיסור אשת אח כמו שבארתי בכל עדול"ת דמצ"כ ואי לא מכוין לא דחי משא"כ במנחה ליכא איסור לדחות אמרינן סתמא לשמה קאי כיון דאכילתו לשם קדושה ובמקום קדוש אך לפי"ז תיקשי קו' נוב"י שם א"כ חרש דאינו יכול לכוין לשם מצוה איך משכחת לדידי' מצות יבום כדאיתא בכמה משניות ורצה להוכיח מזה דבאמת אין צריך כונה למצוה אף לאבא שאול אבל לפי מה שהוכחנו דבעי כונה לשם מצוה א"כ יקשה איך רשאי חרש ליבם כיון דלאו בר כונה למצוה הוא ונראה דא"ש לפמש"כ לעיל דבאמת קשה לאבא שאול הא מצללה"נ אף בהנאת הגוף אמאי לשם נוי אסור וצ"ל באמת סתמא הו' רשאי דמצללה"נ אלא דחיישינן שכונתו להנאתו בפירוש כהא"ג לא שייך מצללה"נ אף אי מכוין נמי לשום מצוה עכ"פ מכוין נמי להנאתו ולא יהא אלא כמתעסק בחלבים ועריות דאסור וכל זה בסתם אדם אבל בחרש הנה גם כונתו לשם הנאתו לא שייך שוב אמרינן מצללה"נ ורשאי לקיים המצוה ודו"ק.<br>'''  והנה '''  ביבמות דף כ"ד איתא יבמה יבוא עלי' למצוה ופירש"י דמצות יבום קודם לחליצה ופלא מה רצה בזה ופירשתי במק"א שכונתו דלא תימא מצוה וכופין הא באמת אין כופין לכן תיקון רש"י וכתב יותר מחליצה לפי"ז מוכח דגם לאבא שאול אי יכול למיכף יצרו יבום עדיף ומיושב קו' שו"מ סי' ו' ח"ג איך יבום דוחה הא אמר לא בעינא ליכא למצוה להנ"ל ניחא דגם לאבא שאול מצוה יותר ביבום אי מצי לכוין רק לשם מצוה.<br>'''  עוד '''  קשה לי בהך דאבא שאול דכיוצא בזה מצינו בפ"ח דמצותו בפדיון ועריפה ואיתא בבכורות דף י' דס"ד דעריפה במקום פדי' עומד קמל"ן דהו' מצוה בפני עצמו וכן פסק רבינו פי"ב מה' בכורים וא"כ נאמר ג"כ דהא דיכול לפדות בשה כ"ד היינו ג"כ אם כונתו לקיים המצוה אבל אם כונתו להרויח לפדות בשה כ"ד והחמור שוה הרבה יותר דנאמר דאין רשאי לפדותו וחייב לערפו ואין לומר דבפדיון לא תליא בכונת מצוה זה אינו דהא רבינו שם כתב דאם מכרו דמיו אסורים ע"כ כונתו דרק ברוצה לקיים המצוה פדיון בתורת חילול אז מקיים מצות פדיון אבל במכירה דאין זה בדרך פדיון לא מקיים המצוה [ראב"ד השיג אבל לדעתי כונתו כמוש"כ] ועיי' סוכה דף מ"א אי חילול הו' דרך מכירה א"כ נימא לחלק בין אם כונתו למצוה מהני פדיונו בכ"ד אבל בכונתו להנאתו אסור רק חייב לערפו.<br>'''  מה '''  שהקשו התוס' שם ביבמות אמאי לא משני אי בעי אכיל בכונה אי בעי לא אכיל בכונה ותי' מצאצ"כ וקשה לי דהנה הרמב"ן פ' ראה מפרש הא דכתיב תזבח היינו אכילה לעשותו זבח באכילה דאכילה גמר הקרבן [כסברת בעהמ"א באכילה מקיים השבתתו] א"כ שפיר נוכל לפרש אי בעי לא מכוין קמ"ל קרא ואכלו דבעי כונה דע"י אכילה הוא נעשה זבח דנגמר עבודתו ובעבודה צריך כונה.<br>'''  הנה '''  בהא דאיתא בב"ק דף ק"י דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה נראה דהוא מטעם אחשבי' כיון דמצוה שיאכלוהו מהני מחשבתו לאשוויי אוכלא אולם קשה לי לפי"ז מש"ס יבמות דנ"ג דפריך לאבא שאול מצות תאכל מצוה מאי תרי אכילת איכא דאין לומר רצה לתיאבון אכלה רצה אכילת גסה אוכלה הא אכילה גסה לאו שמה אכילה דהאמר ר"ל אכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור להנ"ל קשיא מ"פ בודאי אכילת מצוה מחשיבה לאכילה ואהני מחשבתו אבל אכילת איסור ל"א דאחשבה וגם לא אהני מחשבתו לאשוויי אוכלא ע"כ אוכל ביוהכ"פ פטור ונראה דאפי' בדבר רשות שייך לומר אחשבה לאכילה חשובה דהא כל דבר מאכל שהוא רשות הוא מצוה שיאכלהו אדם שכן רצונו יתברך כמש"כ רבינו בפי' המשנה הבאתי בה' אימ"ז דלכן עובר בכל דבר מאכל בב"ת ואם אוכל באכילה גסה או שלכד"א ואין מחשבתו לאכילה הרי עבר בב"ת ע"כ דאהני מחשבתו לאשוויי אוכלא והוא אכילה. ובהא ישבתי מה שהקשה בב"ט בסוגיא דהואיל אהא דאמר רע"ק דיכול לשחוט מסוכנת כשיכול לאכול כזית חי מבית טביחתה והקשה הא הו' שלכד"א כדאיתא בפסחים האוכל חלב חי פטור לפמש"כ ניחא בדבר היתר שייך אחשבי' דאל"ה עבר בבל תשחית. וכן ניחא מה שהקשה עוד בב"ט ממנחות דף צ"ט דבבליים אוכלין אותו כשהוא חי ושם אין לומר ע"י מליחה דאסור בשבת להנ"ל א"ש דלענין מצות אכילת קדשים מהני אחשבי' לאכילה ול"ה אכילה שע"י הדחק משא"כ משום איסור דם לא מהני אחשבי' יען דדם הוא באמת מובלע באברים דרק בשעת אכילה פירוש ע"כ לא שייך אחשבי' ע"ד שכתבו בתוס' דכ"ש ע"י תערובות פטור לר"ש כמוש"כ הראשונים דכ"ש לר"ש רק משום אחשבי' וע"י תערובות לא שייך אחשבי' [ואף דלכאו' מדברי ר"ש גופי' מוכח דגם באיסורא אמרינן אחשבי' הנה אנן קיימינן אליבא דרבנן דלית להו כ"ש למלקות היינו באמת מהא"ט אמרינן דמהני מחשבתו לאשוויי אוכלא ועיי' בבכורות פליגי בהא לר"ש אמרינן איסורו חשבו ואפשר לומר דתליא בסברת הנ"ל ובמק"א הארכתי בהא בסוגי' דחזקי' ור"א ואכ"מ] אלא דלפי"ז יקשה חכמים דסברו דצריך שיאכל כזית צלי א"כ מוכח דסברו דלא אמרינן אחשבי' ולכן האוכל חי' הו' שלכד"א ויקשה מפי' המשנה הנ"ל למה לא נימא דאחשבי' דאל"ה עובר בבל תשחית אך א"ש בודאי אם אכלהו מחשבה לאכילה אבל לא שייך לומר דישחוט כדי שיאכל כזית חי כיון דכ"ז שלא חזינן דאכיל לא שייך אחשבי'.