עריכת הדף "מנחת חינוך/שז" (פסקה)

== א ==

'''להקריב כו'.''' הדינים הם בר"מ פ"ח מהלכות תו"מ ובש"ס דמנחות והנה הר"מ והרב המחבר פסקו דוקא לכתחלה מצוה להביא מן החדש ובדיעבד כשר אף מן הישן כהברייתא במנחות דף פ"ג ע"ב דשתי הלחם שבאו מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה. וע"ש בהשגות כתב שהלכה זו בהיפך היינו דהיא כתנא דמתניתין דפסול מן הישן וע"ש בכ"מ שנ"ט לדברי הר"מ דפוסק דכשר וע"ש בלחם משנה ג"כ ליישב דעת הר"מ. והנה מבואר בש"ס דחדש גבי שתי הלחם היינו מתבואה חדשה שבשנה זו שנזרעה קודם לעומר ומנחת העומר היה קריבה מחדש וחוץ לזה אסור להביא שום קרבן מן תבואה או נסכים למקדש קודם שיקריב שתי הלחם והשתי הלחם הם ביכורים במקדש והשתי לחם מתיר להביא מנחות משנה זו ועיין במנחות דף ס"ח ע"ב אבעיא בש"ס הא דאסור להביא חדש למקדש קודם שתי הלחם איי בעי דוקא כסדרן כגון תבואה שנזרע כדרכה ועבר עליו העומר לאחר השרשה ואח"ז עברו עליו שתי הלחם אז ניתר התבואה אבל אי עבר על התבואה שלא כסדרן ושהל"ח היו קודם לעומר כגון תבואה שנזרעה אחה"פ ועברה עליה שתי הלחם ואחר זה עבר עליה העומר אי מותר להביא מן התבואה ההיא למקדש כיון שעכ"פ עבר על התבואה שהל"ח והעומר א"ד כסדרן בעי דוקא העומר קודם לשל"ח ולא אפשיטא האבעיא וכ"פ הר"מ פ"ז דהוא ספק אם מביאין מנחות לכתחלה מתבואה כזו. ונ"פ דגם גבי שהל"ח ג"כ נ"מ דין זה דאם הביא שהל"ח מתבואה שנזרעה אשתקד קודם לשהל"ח ועתה עבר עליה העומר בודאי לכתחלה אין מביאין דלמא מתיר שלא כסדרן אם כן כל התבואות כה"ג מותרות למזבח ואין זה חדש ולא מיקרי ביכורים אבל אי אין מתיר שלא כסדרן אם כן נקרא חדש לשתי הלחם כמו כל התבואות של שנה זו שחלף עליה העומר דמביאין ממנו שהל"ח ומה שלא הביא הר"מ כאן זה שסמך אדלעיל וכן בש"ס היא אבעיא על המשנה הקודמת דדין א' לשניהם. אך לדעת הראב"ד דישן בדיעבד פסול ע"כ בכה"ג דהוי ספק הו"ל ספיקא דאורייתא ואפשר דאפילו (אף) בדיעבד פסול אך בר"מ שם מבואר בסמוך גבי חטים שירדו בעבים דגם כן הוא אבעיא בש"ס כמבואר לקמן ומכל מקום כתב דאם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק וכן דעת הר"מ כ"פ בענין הקרבנות דספק הורצה עיין בה' ביאת מקדש ובה' א"מ. והכסף משנה כתב הטעם דאין לפסול העבודה מכח ספק אם כן כשר כאן בדיעבד אף להראב"ד. מכל מקום איני מבין הטעם נהי דמספק אין בידינו כח לפסול העבודה מכל מקום באלו שהם באים להכשיר כמו כאן דמתיר באותו יום נסכים במקדש וכיון דהוי ספק על כל פנים לא יתיר דלמא הוא פסול ע"כ אינו מתיר נהי דאין צריך להביא קרבן אחר בכהאי גוונא מכל מקום אמאי יתיר ומהראוי היה בכה"ג שלא להביא נסכים מחדש אפילו לאחר הקרבה. וצ"ע על הר"מ ג"כ אמאי סתם באבעיא דבסמוך דהורצה דמשמע דעושה הפעולה דמתיר למקדש וא"י כעת הטעם וצ"ע לעת הפנאי:

'''והנה ''' שהל"ח אינם באים אלא מן הארץ אליבא דכ"ע כמבואר בש"ס ובר"מ ובהרהמ"ח לקמן ומקרקע עכו"ם בא"י אי אמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י אם כן הו"ל כא"י אבל כבר כת' כ"פ דדעת הכסף משנה בר"מ דכ"ז שהוא ביד הנכרי יש לו קנין אף אם חזר ומכר לישראל לא אמרי' דהוי כיבוש יחיד אם כן אסור להביא מקרקע עכו"ם דה"ל כח"ל. והנה מבואר בש"ס ס"ט ע"ב אבעיא חטים שירדו בעבים אי מותר להביאן לשהל"ח אי קרינן ביה ממושבותיכם ולא אפשיטא האבעיא וכתב הר"מ דלא יביא ואם הביא כשר וכ"כ הרהמ"ח והר"מ מביא האבעיא בלשון הגמרא ולא פי' לנו מאי זה חטים שירדו בעבים וברש"י פי' דעבים בלעו ספינה חטים באוקיינוס ובתוס' ד"ה חטים הקשו ע"ז דממ"נ מהיכן הם החטים אם המה מח"ל מן התורה שיתכשרו ע"י העבים ואם הם מא"י מן התורה שיפסלו ע"י העבים ופירשו הם דמיירי דירדו בדרך נס כי הנהו אטמהתא דסנהד' ע"ש. והנה מבואר בש"ס ובר"מ דעומר מתיר במדינה חדש ושתי הלחם במקדש היינו דאסור להביא שום מנחה מן החדש קודם לשהל"ח. ונלע"ד דזה דוקא מא"י דאסור חדש במדינה ובמקדש נמשך האיסור עד עצרת אבל בח"ל לשיטות הסוברי' שהבאתי לעיל דח"ל אינו נוהג חדש כלל נלע"ד כמו דאינו נוהג במדינה דה"ל חובת קרקע לדידהו כ"כ אין נוהג איסור חדש במקדש כלל ומותר להביא מנחות מח"ל אפילו חדש ואפילו קודם לעומר דאינו אסור להדיוט ולא לגבוה ושתי הלחם דכתיב ביה חדשה וביכורים דהיינו לתבואות א"י אבל בתבואות ח"ל כמו דאינו נוהג במדינה כ"כ אינו נוהג במקדש דה"ל חובת קרקע. ואפ"ל דאפילו להסוברי' דנוהג חדש בח"ל היינו מושבותיכם כו' בכ"מ שאתם יושבים משמע אבל כאן דלא מצינו איזה לימוד מן התורה יפסלו קודם לשהל"ח ואפשר כיון דנוהג איסור חדש נוהג ג"כ במקדש. אבל להסוברים דאינו נוהג איסור חדש בח"ל נראה בודאי דג"כ במקדש אינו נוהג. ובזה מובן לי לשון המשנה היטב אשר לכאורה היא מגומגם קצת וז"ל המשנה כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן מן הארץ ומן ח"ל חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ עכ"ל המשנה ופירש"י כל קרבנות היינו מנחות כו' ולכאורה אינו מובן לי מאי זה דכל הקרבנות כשרים מן החדש הא באמת אסור להביא מן החדש וקודם לעומר פסול אף בדיעבד וקודם לשהל"ח לכתחלה לא יביא ע"ש וע"כ צריך לדחוק דחדש היינו משנה זו אף לאחר שהל"ח מכל מקום נקראו חדש ובאמת לאיזה צורך נדחק המשנה בלשונה כיון דעיקר דבא להשמיענו דעומר ושהל"ח היא דוקא מן החדש ה"ל לקצר בלשונו ולומר דכל המנחות באות מן הישן והוא לאו דוקא דהאמת כ"ה חוץ מן העומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן החדש ולמה הצריך התנא להתחיל מן החדש לכל המנחות כיון דגם עומר ושהל"ח הוא מן החדש. ולפמ"ש ניחא דהתנא בא להשמיענו דבר גדול דהיינו דאין חדש נוהג כלל בח"ל וזה כונת המשנה כל קרבנות הצבור באים מח"ל ומארץ מן החדש ומן הישן דהיינו דמשכחת לה דגם חדש ממש כשר למנחות דהיינו מן ח"ל וקאי מן חדש להא דמח"ל חוץ מעומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן הארץ ומחדש דוקא. אם כן לפמ"ש מוכח דמשנה דידן סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל וכ"ה בהדיא במשנה לפמ"ש ועיין בפ"י בק"א פסק חדש כתב דמשנה זו סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל כיון דסוברת דאין מביאין עומר מח"ל ובגמרא מבואר דלר"י בר"י דחדש נוהג בח"ל מביאין ג"כ עומר מח"ל וע"ש שכתב דזה לא מוכח לדעת הר"מ דסובר דחדש נוהג בח"ל ומכל מקום סובר דאין מביאין עומר מח"ל עיין בלחם משנה הטעם ולפמ"ש א"צ לזה רק המשנה אמר כן בפירוש. אם כי אפשר לדחות מכל מקום ד"ז שכתבתי נ"ל מצד הסברא למ"ד חדש אינו נוהג בח"ל ג"כ במקדש אינו נוהג ומותר להביא למקדש קודם העומר ושהל"ח כל המנחות כנלע"ד. ואף דקודם שתי הלחם אסור להביא אפילו יין חדש ושמן חדש אף דלא שייך א"ח לגבייהו כמבואר בש"ס ור"מ מכל מקום גבי חמשת המינין דשייכי איסור חדש אם כן בח"ל דאינו נוהג איסור חדש גם במקדש אינו נוהג. גם נ"ל דגם יין ושמן חדש למקדש אפשר דאינו נוהג מפירות ח"ל והמנחה חדשה דוקא בפירות הארץ ומכל מקום צ"ע בכל זה ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה דין זה דאין מביאין שום חדש אפילו פירות האילן לבהמ"ק קודם לשהל"ח מבואר שם במנחות דף ס"ח ודף ס"ט ע"ש. וג"כ מבואר שם כמו דהעומר מתיר בהשרשה דהיינו דבר הנשרש קודם העומר מותר לאח"פ להדיוט ה"ה שהל"ח מתיר בהשרשה דהיינו חמשת מיני תבואה שנשרש קודם לעומר ואפילו גדל מעט אפילו לא הביא שליש קודם לשהל"ח מכל מקום כיון שנשרש קודם לשהל"ח השהל"ח מתיר ומכ"ש תבואה שהיה בתלוש כמו דהעומר מתיר ועיין ברש"י דף ס"ט ד"ה השתא כתב שם וז"ל לגבי תבואה שריין עומר ושהל"ח בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום כו' ובצדו הגהה מס' צ"ק הנשרשת קודם לעומר או לשהל"ח. וא"י כונתו דודאי גבי תבואה צריך להשריש קודם העומר דאי הי' השרשה קודם לשהל"ח בשנה זו אסורה משום חדש ואפילו להדיוט ואחר העומר הוי שלא כסדרן והיא אבעי' לעיל. וכונת רש"י פשוטה דאף דנשרש קודם העומר מכל מקום גדל רק קצת או לא גדל כלל קודם שהל"ח מכל מקום אחר שהל"ח מותר להקריב מתבואה זו מה שגדל אח"כ כי השהל"ח מתירים תבואה הנשרשת כמו העומר ואין בידי הספר הנ"ל לעיין בו. והנה בר"מ פ"ז מבואר ג"כ דהשרשה מתיר בשהל"ח ע"ש בהי"ט וה"ך. ונ"ל פשוט דהאבעיא שם בגמרא דאם היו חטין בקרקע קודם העומר ולא השרישו אם העומר מתיר החטים עצמן למלקטינהו ולמיכל מינייהו אי נימא כמאן דמנחי בכדא דמי ושרינהו עומר או בטלו אגב קרקע ע"ש והבאנו לעיל שייך גם לענין חדש במקדש קודם שהל"ח אם לקח תבואה משנה זו דעבר עליה העומר וזרעינהו קודם לשהל"ח ולא השרישו ג"כ הספק אי מותר ללקוט אותם החיטים למנחות אי נימא כמאן דמנחי בכדא ושרינהו שהל"ח או אפשר בטלו אגב ארעא ולא שרינהו. והא דבעי דוקא לענין עומר דרוצה להחמיר בדבר חמור דאסור אף להדיוט אבל באמת זה ממילא משתמע ובודאי בכה"ג מתחלה לא יביא מנחות כשאר אבעיא שמביא הר"מ דהדין דלא יביא לכתחלה כנ"ל פשוט. וכן האבעיא דשבולת שעקרה ושתלה ג"כ שייך לענין קודם שהל"ח ואין אני צריך לפרש ע"ש כנלע"ד פשוט. הנה בפירות האילן דל"ש לגבי עומר רק לענין שהל"ח ובאילן ל"ש לומר דהשרשה קודם שהל"ח שהל"ח מתיר דאילן נשרש פ"א וכל שנה מתחדש פירותיו ואי נזיל בתר השרשת האילן לא יהיה חדש כלל רק בשנה הראשונה ואז בלאו הכי ה"ל עליו דין ערלה ע"כ דוקא ענין התחלת הגידול של הפירות דשנה זו הוי כמו השרשה בתבואה. ואבעיא לן בגמרא שהל"ח הנצה שריא או חנטה אם הי' קודם לשהל"ח ואמרינן מאי הנצה ומאי חנטה אילימא דפירי השתא השרשה שריא הנצה וחנטה דפרי מבעיא ופירש"י דהשרשה מתיר בתבואה וזה הנצה והחנטה הוא יותר מהשרשה דתבואה אלא הנצה וחנטה דעלין מי הוי כמו השרשה בתבואה או לא ועלתה בתיקו וא"כ האבעיא רק לענין פירות האילן אבל לא לענין תבואה כי תבואה היא בהשרשה כמו העומר. אבל הר"מ כתב בפ"ו ה"ב ז"ל וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם ה"ז ספק אם הנצת עלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנו מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה עכ"ל נראה דהר"מ מיירי בתבואה ולא בפירות האילן דכתב וכן תבואה וסובר דהאבעיא הוא בתבואה. ולכאורה לפי דבריו לא ידעינן הדין בפירות האילן כמה שיעור הגידול קודם שתי הלחם ואפשר לומ' דהר"מ סובר בהבאת שליש תליא כמו דהשיעור למעשרות רק גבי תבואה מרבינן לענין העומר שם בפירקין דאזלינן בתר השרשה אם כן לענין שהל"ח ג"כ. אבל בפירות האילן דגבי עומר ל"ש וכאן אין שום מקרא ללמוד זה אם כן השיעור כמו למעשרות כמבואר בר"מ במעשרות ע"ש ועבלח"מ הקשה לדעת הר"מ דמיירי בתבוא' אם כן אמאי לא מבעי בש"ס לענין אם מותר לאח"פ אם העומר מתיר או לא ולדידיה אין קושיא כ"כ כי עכצ"ל דנזרע קודם הפסח דבלאו הכי ה"ל חדש ולא מהני שתי הלחם וע"כ מיירי דהנצה והחנטה היה ג"כ קודם העומר וא"כ ממילא האבעי' על שניהם על העומר ג"כ אי הנצה והחנטה הוי בהשרשה והעומר מתיר ג"כ להדיוט דאי העומר אינו מתיר אינו מועיל מאי דהוי השרשה לענין שהל"ח א"ד דאינו בהשרשה וממילא שמעינן דאסורה להדיוט ע"כ האבעיא ממילא על שניהם אבל אי יעמוד האיבעיא לענין עומר לא שמעינן שהל"ח דאפשר לענין שהל"ח יש דין אחר כמו דמצינו אצל פירות האילן דלא תליא בהשרשה ועמוד והתבונן בדברי הרמב"ם ותראה דדעתו דהאיבעיא הוא ג"כ לענין עומר והוא ג"כ כלל הדין לענין עומר דמסיים בהלכה זו לא יביא ואם הביא הורצה והיינו כיון דהיא אבעי' ע"כ לא יביא ובדיעבד כשר כמ"ש לעיל. וקשה הא לפני זה כתב ג"כ הר"מ דין שלא כסדרן שהיה שהל"ח קודם לעומר וכתב דהוא ספק אם מביאין ממנו מנחות והוא ג"כ אבעיא שם ולא סיים כלל אם הביא הורצה. וגם קשה דאפילו אם נאמר דנפשטא האבעיא לחומרא ולא הוי כמו השרשה מכל מקום אם הביא הורצה כמ"ש לפני זה דאפילו בודאי חדש קודם לשהל"ח לא יביא לכתחלה אבל בדיעבד כשר ולמה הוצרך כאן לענין ספק לכתוב דואם הביא הורצה אלא פשוט כמ"ש דגבי שלא כסדרן דמותר מחמת העומר אם כן הספק רק מחמת שני הלחם ע"כ כתב דדבר זה ספק אם מביאין מנחות או לא וממילא משתמע דלא יביא אבל כאן דע"כ מיירי דלא נשרש קודם העומר כיון דהנצה קודמת להשרשה והשרשה מתיר בל"ז והזריעה בודאי היתה קודם לעומר דבלאו הכי אסור משום חדש אם כן הספק היא ג"כ אם התבואה זו מותרת מחמת העומר ע"כ מסיים דמ"מ רק לכתחלה לא יביא אבל אם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק איסור מכל מקום כשר מספק כמ"ש לעיל דדעת הר"מ דמספיקא אין אנו פוסלים עבודה וברוב בעיות פסק דהורצה כמו שמבואר כאן פ"ח לענין שהל"ח ובהא"מ ובבמ"ק ועוד הרבה פעמים אשר אינו עולה על זכרוני כעת אבל מחמת שהל"ח לחוד לא הוה צריך לסיים כי בודאי הורצה אפילו בלא נשרש כמבואר לפני זה דקודם שהל"ח אם הביא כשר ע"כ מדקדוק לשון הר"מ מבואר דדעתו דגם לענין עומר הוא ספק. והא דלא הביא הר"מ דין זה בהמ"א פ"י דשם מביא אבעיא דשבולת גם כן עי"ש. זה לא קשיא דידוע דרכו של רבינו הגדול דאינו מביא מה שאינו מפורש בש"ס ואבעיא זו מפורש בש"ס גבי שהל"ח אך ממילא שמעינן לענין העומר גם כן על כן מביא כלשון הש"ס כנלע"ד. ול"ק גם כן על המחבר ביו"ד סימן רצ"ד שאינו מביא דין זה דהנצה וחנטה קודם לעומר אסור לאכול מספק כי כבר כתב דתבואה שהשרישה קודם לעומר ממילא שמעינן דוקא השרשה בעי ולענין שיכתוב דהוא ספק אין נ"מ דלא איירי בדיני מלקות אבל אבעיא דשבולת וחיטין בקרקע צריך להביא להודיע שהם אסורים דלא ידעינן מדינים שלמעלה אבל דין זה מבואר בהמחבר דלא כתב אלא השרשה ממילא דהנצה והחנטה קודם השרשה לא מהני ופשוט. אך זה תמיה לי על הלחם משנה שלא הקשה על הר"מ דלכאורה תמוהין דברי רבינו מה שכתב דאם חנטו עליו או הנצו כו' הוא ספק אם הוי בהשרשה ובאמת בש"ס דמנחות מבואר שם בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שרי' או חנטה כו' וערש"י דחנטה הוי פירי יותר מהנצה נראה מדברי הש"ס דחנטה בודאי שריא רק האבעיא הוא על הנצה ואם כן איך כתב הר"מ דאפילו חנטה הוי ספק ונראה דהר"מ הבין דבאמת בתחלה הי' אבעיא רק על הנצה אבל לפי דחיות הש"ס אילימא הנצה והחנטה דפרי השתא השרשה כו' אלא הנצה והחנטה דעלין מי הוי בהשרשה כו'. נראה מלשון הש"ס דכייל הנצה והחנטה באחד אי הוי כהשרשה ע"כ פסק הר"מ דגם החנטה הוי ספק אף על גב דרש"י נשמר מזה וכתב בד"ה אלא הנצה והחנטה דעלין כו' מי הוי הנצה דעלין בהשרשה דתבואה כו' נקט רש"י דוקא הנצה ולא חנטה מכל מקום הר"מ סובר דלמסקנא גם חנטה בכלל האבעי'. ונוכל לו' דרש"י לשיטתו דמיירי בפירות האילן ושם לא תליא בהשרשה אם כן ל"ל דחזר מדבריו הראשונים ע"כ פירש דקאי אדלעיל דחנטה בודאי שריא אבל להר"מ דמיירי בתבואה וחנטה ג"כ צ"ל דהוי קודם השרשה דהשרשה היא פשיטא דמבואר במשנה וצ"ל דחנטת העלין הוי קודם אם כן כיון דבמשנה מבואר כ"פ השרשה אם כן גם חנטה בכלל האבעיא אם הוי כהשרשה כי גם חנטה לא נשמע בשום מקום ע"כ הוא בכלל אבעיא ג"כ כנלע"ד ברור בעזהשי"ת.

'''והיוצא ''' מזה לענין דינא נראה לשיטת הר"מ גבי פירות האילן דלא כתב שום שיעור אימת שהל"ח מתיר נרא' כמו השיעור למעשרות בהבאת שליש דאז מיקרי פרי אף על גב דכתבתי לעיל דשם הטעם דכתיב זרעך היינו דבר שזורעין ומצמיח אבל בעלמא קודם שהביא שליש גם כן נקרא פרי מכל מקום מוכרח לומר כן כיון דלא הודיענו שיעור אחר ולשיטת רש"י הנצה והחנטה דפירי בודאי שריא אך הנצה דעלין הוי ספק זה באילן (אבל החנטה אפילו דעלין שרי לשיטת רש"י) אבל בחמשת מיני תבואה לרש"י הוי השרשה דלא מיירי כלל מתבואה ובמשנה מבואר דהשרשה מתיר אם כן מתיר בין לעומר ובין להשל"ח. מכל מקום אפשר לומר דזה לא פליג רש"י דגם בתבואה הנצה וחנטה דפירי מתיר כיון דהשרשה מתיר ולא יחלוק במציאות בזה על הר"מ אך בהנצה וחנטה דעלין גבי תבואה אין העומר מתיר ולוקין וגם למקדש אינו מתיר קודם לשתי הלחם כי אין זה בגדר האבעיא ובמשנה מבואר דוקא השרשה ודעת הר"מ בתבואה אם הי' הנצה וחנטה בפרי בודאי עדיף מהשרשה אך אם הי' הנצה וחנטה בעלין זה הוי ספק ואם כן אם הי' הנצה קודם לעומר אין לוקין אם אכל אחר העומר והוי ספק דלמא כהשרשה וכן לענין מנחות דאם הי' הנצה קודם לעומר וקודם לשתי הלחם ג"כ לא השרישה ג"כ הוי ספק ולא יביא מנחות לאחר שתי הלחם מתבואה זו ומכל מקום אם הביא נהי דהוי ספק חדש גמור אף להדיוט מכל מקום הורצה כי מספק אין אנו יכולין לפסול העבודה כמו שכתבתי כנ"ל בס"ד ואי"ה אשנה פ"ז. והנה הא דאסור להקריב חדש במקדש קודם לשתי הלחם עיין בספר ט"א בר"ה שמסתפק אי לא הקריבו השתי לחם בעצרת אי היום מתיר כמו חדש להדיוט דאי לא הקריבו העומר יום הנף מתיר ה"נ. א"ד דשם איכא תרי קראי עד יום הביאכם כו' ועד עצם היום הזה. אבל כאן אפשר דאין היום מתיר ואם לא הביאו שתי לחם אסור בשנה זו להקריב מנחות ואין היום מתיר וע"ש שמביא ראי' דאי אמרינן דאין היום מתיר מהא דשבועות דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה בדף ע"ו שם והיאך הי' משכחת לה חינוך דהא חינוך הבית בימי שלמה היה בסוכות ומי התיר המנחה דקודם לזה בגבעון דהי' במה לא הביאו שתי הלחם ע"ש כמו שהקשו התוס' בשבועות שם למ"ד דאין מנחה בבמה ע"ש. ולא הי' צריך להקשות דוקא מן הקידוש דהיאך נתקדש בל"ז קשה דהיאך מסוכות ועד עצרת לא הקריבו כלל נסכים בבהמ"ק בימי שלמה ולא שייך התירוץ שכת' היכי דלא אפשר שאני כמ"ש התוס' דזה שייך לענין דנתקדש העזרה אבל היאך יעלה על הדעת דזמן ארוך כזה לא הקריבו נסכים במקדש אע"כ דהיום היה מתיר ואם כן הוא מתיר בכל שנה. ולפמ"ש לעיל אין כאן ראיה דאפילו את"ל דאין היום מתיר מכל מקום היו מביאין נסכים וגם הי' להם שירי המנחה לקדש מח"ל דתבואות ח"ל ל"מ למ"ד דאין חדש נוהג בח"ל אינו נוהג לענין בהמ"ק ומותר להקריב מנחות ונסכים בבהמ"ק כי הם באים מח"ל כסברת ר"י בר"י דאי נוהג בח"ל מביאין ואף לשיטת הר"מ מכל מקום מצד הסברא נ"ל דבח"ל אינו נוהג דין זה כמ"ש לעיל אך הש"א שם בלאו הכי דחה ראיה זו וצ"ע: