עריכת הדף "מנחת חינוך/לב" (פסקה)

== א ==

'''שלא וכו' ''' הנה בכלל הזה הן הל"ט מלאכות חוץ תולדות השייכים לכל אב ויבוארו לקמן בקונטרס מוסך השבת וחייב על זדונו כרת ואם הי' התראה נסקל ושוגג חייב חטאת ובספק אשם תלוי. ע' כריתות ור"מ הלכות שגגות. והנה מד' הר"מ ה' שבת פ"ז וכן מד' הרהמ"ח נראה דעל כל הל"ט מלאכות חייבין סקילה דלא כאיסי בן יהודה שבת וא"ו ובכ"מ דסובר דמלאכ' א' יש בין המלאכות דא"ח סקילה ואנן לא ידעינן איזה מלאכה רק קצת יש דלא מספקינן כגון הוצאה ע"ש ובפ' הזורק ועתו"ס שם דאיסי מודה דחייב כרת וחטאת על כל המלאכות רק סקילה איכא חד דלא מחייב והר"מ והרהמ"ח נראה דפוסקי' דלא כאיסי אלא חייב סקילה על כל המלאכות אף דהברייתא בשבת מסייע לו לאיסי וגם בפ' הזורק גבי מקושש מאי שהי' נראה דסברי כאיסי עפמ"ג פתיח' לה"ש נראה שעמד בזה וכתב טעם הר"מ ממ"ש בסנהדרין דהמחלל שבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב סקילה הוא דלא כאיסי דלאיסי א"ח סקילה על א' אעפ"י שזדונו כרת ואף שהתוס' עמדו בזה ותי' הר"מ לא ניחא ליה בתי' זה ע"כ דחה להא דאיסי ע"ש. והנה כל הל"ט מלאכות הן בכלל לאו זה דל"ת כל מלאכה ואם עשה א' ממלאכות אלו לפמש"ל כ"פ בשם רש"י שבועות ד"כ דצריך להתרות בו ממקרא של הלאו אם כן ה"נ צריך להתרות בו דעובר על הלאו דל"ת מלאכה אבל להתרות בו משום איזה מלאכה מהל"ט הוא עובר נראה דס"ל דא"צ משום איזה מלאכה דב"כ וב"כ איזה מלאכה שעושה עובר משום ל"ת מלאכה. אך לכאורה בשבת קל"ח מבואר שומר משום מאי מתרינן ביה ר"א משום בורר ר"ז אומר משום מרקד נראה דצריך להתרות בו ג"כ משום איזה מלאכה שהוא עושה דאל"ה מאי פליגי נימא דמתרינן משום לאו דמלאכה. אך ע' תוס' שם ק"ג ע"ב ד"ה משום זורע כ' שם דוקא אם מתרינן בו משום מלאכה אחרת פטור דל"ה התראה כיון דמתרהו משום דבר שא"ד לו סבור שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב עכ"ל. אם כן מבואר להדיא בדבריהם דוקא משום אחרת דסבור שמלעיג בו אבל אם מתרה בסתם משום לאו דמלאכה חייב אף דהתוס' כ' דאם התרו בו אל תשמר חייב נראה דעכ"פ צריך להזכיר לו המלאכה נראה דלאו דוקא אלא אפילו אם התרו בו סתם דזהו מלאכ' ואתה עובר על הלאו סגי כיון דאינו מלעיג בו מן התורה לא יהיה התראה ודוקא אם א"ל משום אחרת הוא סבור שמלעיג עליו. אך התוס' ב"ק ד"ב ד"ה לר"א כתבו ג"כ בתחלה כמ"ש בפכ"ג דוקא אם התרו משום מלאכה אחרת נראה כמלעיג וכו'. אך כתבו עוד תי' דזה דמשני הש"ס הך דהוי במשכן וצריך להתרות התולד' בשם האב וכן כתב פ' הזורק אם כן משמע דצריך להתרות משום איזה מלאכה וכן התולדה בשם האב ואם התרו בו סתם דהוא מלאכה ואסור בשבת לא מהני ואפילו התרו משום התולדה ל"מ וצ"ע בזה. וער"מ פי"ב מה' סנהדרין כתב דהתראה הוא להתרות בו שהוא עבירה ושחייבים עליו מיתת ב"ד או מלקות ולא כתב אפילו התראה מאיזה לאו. אך אפילו לדעת רש"י מדוע לא יהני אם מתרים אפילו על תולדה סתם שהוא עבירה ועובר על לאו דלא תעשה מלאכה וחייבים עליו מב"ד למה צריך לפרט שם האב אך בהתרו משום מלאכה אחרת ודאי א"ח דהוי כמלעיג אבל בהתרו בו סתם צ"ע וכן מד' הר"מ פ"ז שכתב מה הפרש יש בין האבות ובין התולדות אין ביניהם הפרש אלא לענין קרבן וכו' ולא כתב ג"כ דתולדה צריך להתרות משום האב נראה דא"צ להתרות בשם האב ע"כ נראה דא"צ להתרות משום התולדה ג"כ רק סתם זה שאתה עושה הוא מלאכה וחייבים עליו ועוברי' משום לאו דל"ת כל מלאכה וצ"ע רחב בענין זה. וערש"י שבת דקנ"ח מבואר ג"כ בדבריו דאם התרו בו משום מלאכה אחרת לאו התראה הוא אבל אם התרו בו סתם מסתבר דהוי התראה ועיין במ"ק ד"ב ע"ב גבי מנכש ומשקה מים לזרעי' משום מאי מתרינן בי' ר"א משום חורש ור"י אמר משום זורע והנה להתו' פכ"ג ג"כ הפשט דאי אתרו בו משום מלאכה אחרת אינה התראה כמו הפשט בשבת קל"ח גבי שומר משום מאי מתרינן וכו' ובתוד"ה משום מאי כתבו וז"ל דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרין בו לא תעש' הך איסור' כדמפקינן בסנהדרין ד"מ דצריך לפרש שם האיסור בהדיא עכ"ל ואיני מבין דאם מתרינן בו שזה חילול שבת ואסור משום שבת למה ל"ה מפרש האיסור דזה הוא האיסור דאסור לעשו' מלאכה בשבת ולמה אינו די בהתראה כזו ומ"ש תוס' מסנהדרין ד"מ ע"ש דאינה הוכחה כלל לזה רק אם מתרין בו דזה אסור וחייבים עליו די ובפרט אם הוא מזכיר לו בפירוש הלאו וכל המלאכות בשבת הם מלאו הזה למה לא יתחייב וגם צ"ע שלא כתבו ג"כ כמו בשבת פכ"ג וב"ק דהפשט דאם התרו בו משום אחרת אין זה התראה ולא הביאו דבריהם כלל וצ"ע. ונראה פשוט לפמ"ש בשם רש"י דצריך להתרות בו מאיזה לאו אם עבר על מלאכת הבערה בשבת בין אם התרו בו משום לאו דמלאכה או משום לאו דלא תבערו אש וכו' ג"כ חייב דמוזהר מזה מחמת הלאו הזה ג"כ [ל"מ] לפ"מ דפסקינן הבערה לחלק יצאה אם כן הזהיר הכתוב בזה הלאו ממלאכת הבערה אלא אפילו לפי מה שמנה הר"מ דהוא לאו שלא לענוש בשבת מכל מקום גוף הבערה נמי בכלל ע' יבמות ד"ז אם כן אם התרו בו משום לאו זה גם כן מהני כנלע"ד פשוט.

'''והנה ''' בכה"ת אם עובר עבירה כ"פ משם א' כגון אכל חלב או דם כ"פ בהעלם א' א"ח אלא חטאת א' אבל כאן אף שאלו הל"ט מלאכות הם כולם משם א' מלאו דל"ת מלאכה מכל מקום אם עשה הל"ט מלאכות בהעלם א' חייב ל"ט חטאות כאלו הם משני שמות ודוקא בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל בשגג' שבת א"ח אלא א' וגם העלם זה וזה גם כן א"ח אלא חטאת אחד וכ"ז ילפינן מקרא בפכ"ג ובכריתות ומבוארים דינים אלו בר"מ פ"ז מהלכות שגגות דהתורה ריבתה כאן דיש חילוק מלאכות לשבת כאילו היו שני שמות אך באב ותולדה דילי' או עוש' מלאכות הרבה מעין מלאכה א' א"ח אלא א' וכן אם עושה מלאכה שנתוסף הרב' מלאכות כגון עושה חבית עיין שבת פכ"ג דחייב חטאות הרבה כמנין המלאכות ע' בה' שבת וה' שגגות. והנה במלאכות הללו יש מהן שא"צ שיעור כגון החורש והמבעיר וכדומה דהוי בכ"ש ויש מהם שצריך שיעור עש"ס ור"מ ה' שבת באריכו' כל דין ובאותן מלאכות שצריכים שיעור אם ח"ש אסור מן התורה ככל האיסורים דעת הח"ץ סי' פ"ו דאינו אסור מן התורה ודוקא באיסורי אכילה ח"ש אסור מן התורה מחמת הריבוי דכל חלב וטעמא דחזי לאצטרופי לחוד ל"מ ע"ש ועפח"י בר"מ במ"ל הביא מפורש מרש"י שגם בשבת אסור ח"ש מן התורה ובמגי' שם מביא ד' הח"ץ ומשיג עליו ועפמ"ג בפתיחה לה' שבת וה"ד עתיקין.

'''והנה ''' דין זה דחילוק מלאכות נפ"ל מקרא ואי לאו קרא הי' כל הל"ט מלאכות משם א' בכלל מלאכה ול"ה חייב אלא א' כאוכל חלב וחלב וכדומה והנה הלימוד הוא רק על שגגת מלאכות אבל זדון מלאכות ושגגת שבת א"ח אלא א' כי הוי משם א' ולפי זה נ"ל לפ"מ דקיימא לן במעילה ור"מ פ"ב מהמ"א דאם אכל משני מינים מ"א והם נכללים בשם א'. כגון נבלת שור ונבלת חמור וכדומה ואכל מכל א' ח"ש מצטרפין לכשיעור הואיל הם מש"א אבל מב' שמות אין מצטרפין והוי כח"ש כמו חלב ודם וכדומה ע"ש אם כן ה"נ כאן באותן המלאכות הצריכין שיעור כגון קצירה וטחינה וכדומה דשיעורן כגרוגרת ודאי אם הי' בשגגת מלאכה דאם הי' עושה כ"א כשיעור הי' חייב שני חטאות דהוי כב' שמות עתה דקצר כחצי גרוגרת וטחן ג"כ כחצי גרוגרת א"ח כיון דהוי כב' שמות וא"מ שני ח"ש לשיעור כמבואר שם במעילה ור"מ. אבל אם הי' בשגגת שבת או שהי' מזיד לענין סקילה אם כן אפילו ח"ש ממלאכה זו וח"ש ממלאכה אחרת מצטרפין כיון דכולם הם ש"א אמאי לא יצטרפו והוי בכלל מלאכה דאסרה התור' בכשיעור דהוי עבודה אם כן שני ח"ש מצטרפים ג"כ ועיין שבת ע"א וע"ב וכן ביוה"כ אם נאמר דאין חילוק מלאכות כמבואר ב"ה לקמן מיוה"כ וכן ביום טוב מבוא' להדיא בש"ס דאין חילוק מלאכות ביום טוב אם כן כל המלאכות הוי מש"א כמו נבלת בהמה וחיה וכדומה אם כן מצטרף שני ח"ש מכל מלאכה ועמש"ל היו"ט מרצ"ב להיפוך ע"צ הסברא ועתה נ"ל כמ"ש דמצטרף שני ח"ש דדמי לגמרי לשני מיני נבלות דמצטרפין כיון דהם מש"א ה"נ. ודוקא אם שיעורן שוה כגון קצר וטחן דהוי כגרוגרת ע' עוד כמה מלאכות בר"מ ה"ש אבל אותן שאין שיעורן שוה כגון קוצר ח"ש וכותב ח"ש כגון אות א' ודאי א"מ כמבואר במעילה וביומא דפ"ח דכל שאין שיעורן שוה א"מ אפילו אם הם מש"א אם כן ה"נ והענינים עמוקים. ואפילו במלאכה א' כגון הוצאה אם הוציא שני מינים שוים בשיעורן א"מ לחמור רק לקל ע' פכ"ג ור"מ פח"י מה"ש וכאן בשיעורין חלוקים לגמרי ל"ש צירוף כלל דל"ש קל ע"ש.

'''והנה ''' כאן מצטרף אפילו לזמן מרובה לא כמו במ"א דבעינן תוך כא"פ דזה אינו רק באיסורי אכילה אבל כאן אם עשה ח"ש מלאכה בתחלת השבת וח"ש בסוף השבת מצטרף וכ"ה בשבת ק"ה דהכותב אות א' שחרית ואות א' בה"ע בשני העלמות ר"ג מחייב דאין ידיעה לח"ש וחכמים פוטרין דיש ידיעה לח"ש ומחלקות לחטאות אבל במזיד כ"ע מודים דמצטרפין או בהעלם בלי ידיעה ע"ע בתוס' וכן ח"ש בשבת זו וח"ש בשבת אחר במזיד ג"כ מצטרף ובשוגג אי הימים מחלקים ע"ש פכ"ג וכ"ה בפתיחה לפמ"ג ה"ש וע"ש שחקר דבהוצאה מבואר פ' המוציא ור"מ פח"י מה"ש דאם הוציא ח"ש ונשרף או הגביה ואח"כ הוציא עוד ח"ש פטור דבעינן בעידן גמר הוצאה יהי' מונח כל השיעור ע"ש אם בשאר מלאכות ג"כ כגון קצר כגרוגרת ונאכל או נשרף וחזר וקצר ח"ג דבגמר הקצירה ל"ה בעולם ח"ש הראשון אם חייב דאפשר דוקא גבי הוצאה הדין כך דמלאכה גרוע הוא ואין לך בו אלא חידושו אבל בשאר מלאכות כגון קצירה וכדומה למה לא יתחייב כיון דעשה מלאכה אף דח"ש הראשון אינו בעין א"ד שבכל המלאכות הדין כן ובכתיבה ודאי אם נמחק אות הראשון קודם שנכתב השני פטור דבעינן כתובות לפנינו אבל בשאר מלאכות מסופק כנ"ל ע"ש ומראה מקום אני לך. ולאו זה נוהג בכל ישראל הן זכרים הן נקבות ובכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו רק אסור לנו להאכילם כמו כל האסורים ויבואר בסמוך בעזה"י ובעכו"ם אינו לאו זה אדרבא מחויב לעשות מלאכה דעכו"ם ששבת ח"מ:

{{עוגן|מוסך השבת}}{{:מנחת חינוך/מוסך השבת}}

{{מרכז|♦♦{{ש}}♦}}

'''והנה ''' הרהמ"ח הביא כאן דדוחין שבת מפני פקוח נפש וכל הזריז וכו' ע' דינים אלו פ"א מה' שבת וטוש"ע מסי' שכ"ח וכו' והוא ענין ארוך ואעורר קצת. דעת הר"מ דדחוי' הוא שבת אצל פ"נ ע"ש בכ"מ כמו דהר"מ סובר דטומאה דחוי' ולא הותרה כן לענין פ"נ לא הותרה שבת אלא דחוי' וכיון דדחוי' עושין הקל הקל כמבואר ביומא וכ"ד רוב הפוסקים. ודעת רבינו מאיר הובא ברא"ש יומא דשבת הותרה לגבי פ"נ ועי' מנחות ס"ד אבעיא שם בש"ס אי אמדוהו לחולה שיב"ס לשני גרוגרות ויש שני גרוגרות בשני עוקצין ושלשה בעוקץ א' איזהו מביאין אם למעוטי בשיעורא עדיף ומביאין השנים בשני עוקצין או למעוטי בבצירה עדיף ומסקינן דלמעוטי בבצירה עדיף ומביאין הג' בעוקץ א' וכ"ה בר"מ כאן וכתבו הראשונים מובא בכ"מ דאם ליכא מיעוט בבצירה כגון שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שני גרוגרות בעוקץ א' וג' בעוקץ א' בודאי שתים מייתינן ולא ג' דלרבויי בשיעורא אסור. ודעת הרבה ראשונים דד"ז לרבוי' בשיעורא הוא רק איסור דרבנן ע"ש בתוס' ועבב"י סי' שי"ח הביא בשם הרשב"א הא דאמרינן בחולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו היינו לאחר שיתן הקדרה על האש ירבה והוא חיוב סקילה אבל קודם שנותן על האש ה"ל רק איסור דרבנן ול"ג אטו דרבנן ע"ש והר"נ בביצה הוכיח מש"ס דמנחות דריבוי' בשיעור' הוא איסור תורה. והא דמבואר גבי יום טוב ממלאה אשה וכו' מחלק דבשלמא יום טוב דהותר לבשל בשביל א"נ אם כן גם התוס' כמוהו אם הוא מאד טרחא אבל בשבת פ"נ לא הותרה רק דחוי'. אם כן מה שצריך לחולה נדחה והתוס' ה"ל איסור דאורייתא ע"ש וד' עתיקין והובאו ב"י סי' של"א. והנה לרבינו מאיר דשבת הותרה אצל פ"נ כמו יום טוב לגבי או"נ אם כן לדבריו ריבוי בשיעורא אין איסור כמו יום טוב אם כן הא דאיבעיא לן שנים מייתינן דמיעוטי בשיעורא אע"ג דריבויא בשיעורא אין איסור צ"ל דסובר כסברת התוס' דמדרבנן אסור גבי שבת ולא גבי יום טוב ע"ש בתוס' ור"נ שם. והנה ק"ל על הר"נ דסובר דריבויא בשיעורא הוא איסור דאורייתא. אם כן ז"פ לכ"ע אם אמדוהו לחולה שצריך בשר ויהיה די לו בכך וכך אם נשחט לו עוף או בהמה קטנה. (והי' ג"כ די לו) בודאי אסור לשחוט לו בהמה גדולה דהוי ריבוי בשיעור' כמו שלשה בעוקץ א' דהוי חד מלאכה אך ריבוי אוכל דאסור ה"נ. והנה בחולין די"ב אמרינן דרב דימי אמר הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא והטעם דמבשל חיישינן שמא ירבה בשבילו אבל שוחט דכזית בשר צריך שחיטה אם כן ל"ש ריבוי וכ"פ הר"מ ושו"ע סי' שי"ח. והנה לדעת הרשב"א דסובר הריבוי בשיעור אינו אלא דרבנן והחשש במבשל דחיישינן שמא ירבה בשבילו לאחר שיתן הקדרה על האש דהוא איסור סקילה אבל קודם נתינה על האש דאסור מדרבנן לא גזרו חכמינו זכרונם לברכה אם כן ניחא דמבשל שייך גזרה זו אבל שוחט ל"ש גזרה דאפילו אם ירבה דהיינו ישחוט בהמה גדולה הרבה יותר מהנצרך לחולה מכל מקום האיסור שחיטה הוא נדחה מפני החולה ורק הריבוי בשיעור והוא רק איסור דרבנן ול"ג כסברת הרשב"א. אבל לפ"ד הר"נ דריבוי בשיעורא הוא איסור תורה אם כן למה השוחט לחולה בשבת מותר לבריא יגזור דלמא ירבה בשבילו דהיינו שישחוט בהמה גדולה והוי ריבוי בשיעורא והוא איסור תורה. ואפ"ל דר"נ סובר דוקא במבשל גזרינן שמא ירבה אחר נתינת הקדרה על האש דהוי איסור סקילה. אבל שוחט דל"ה איסור סקילה רק איסור דאורייתא לא גזרינן. ומכל מקום צ"ע כיון דהוא איסור תורה אמאי ל"ג ועסי' שי"ח ואין כאן מקומו.

'''ואכתוב ''' לך קושיא נפלאה תלי"ת בהא דמבואר במשנה דהשוחט בשבת ויוה"כ שחיטתו כשרה והרבה פוסקים אפילו במזיד דלא נעשה מרשיע. והנה המהרי"ט והרשד"ם מקשים למה יהי' שחיטתו כשרה נאמר כל מלתא דארל"ת אעל"מ כרבא בתמורה אם כן לא יהני השחיטה ותיהוי נבלה. ותי' דזה הכלל דלא מהני אינו רק במקום אי לא מהני יתוקן האיסור אמרינן דל"מ אבל אפילו אי ל"מ לא יתוקן האיסור בכה"ג ל"א ל"מ ומודה רבא דמהני ובכאן אפילו אי לא מהני מכל מקום עבדי איסורא דנטילת נשמה. ואי דהוא מקלקל ז"א הא מתקן האיסור אצל ב"נ כמבואר בש"ס דמוציאו מידי אמ"ה אם כן כיון דלא נתקן האיסור שפיר מהני ושחיטתו כשרה והדברים מפורסמין ע' שעה"מ ה' גירושין הובאו ד' בח"ז כ"פ. והנה נראה אם יתוקן קצת איסור לא כולו אמרינן ג"כ ל"מ דאם ל"מ יתוקן על כל פנים קצת איסור מ"ל כולו מ"ל פלגא. והנה מבואר בחולין דראב"י סובר מזמנים ישראל על ב"מ ואין מזמנים נכרי על בני מעים והטעם כיון דשחט הסימנים ה"ל ב"מ כמאן דמנחי בדיקולא וה"ל אמ"ה רק לישראל בשחיטה תליא מלתא ומסקינן שם דאף לנכרי מותר מחמת מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ע"פ השוחט. ואם נתנבלה בשחיטה דל"ש מי איכא מידי דגם לישראל לא הותרה השחיטה דעת הפר"ח ותב"ש סי' כ"ז דאסורים הב"מ באמת לב"נ מחמת אמ"ה ע"ש. וא"כ לפמ"ש דדעת הר"נ דריבוי שיעור הוא איסור תורה אפילו במקום דהעיקר נדחה כגון לחולה אם כן ודאי פשוט דאם א' שוחט בהמה קטנה ואחד שוחט בהמה גדולה נהי דלענין סקילה שניהם שוין מכל מקום לענין איסור עשה יותר מי ששחט הגדולה מחמת ריבוי השיעור וריבוי השיעור הוא אסור בשבת וא"כ הדרא לדוכתי' קו' המהרי"ט נימא דל"מ מחמת כמדארל"ת ואי דלא יתוקן האיסור ז"א דמ"מ יתוקן קצת דאי הבהמה כשרה אם כן הבמ"ע כשרים ושחט הרבה אבל אי נימא דל"מ והוי נבלה אם כן הבמ"ע אסורים לב"נ וה"ל מקלקל ופטור על הבמ"ע והוי קטנה בשיעור ואם הבמ"ע כשרים הוי שיעור יותר וא"כ אי ל"מ יתוקן קצת ובכ"ד ששוחט אם הבמ"ע אסורים לב"נ ה"ל שיעורא זוטא מאם הבמ"ע גם כן כשרים אם כן מתוקן קצת האיסור ונימא דל"מ ותהי' השחיטה נבלה. ואם הבמ"ע אסורים לב"נ ה"ל לגבי' מקלקל ופטור מן התורה אם כן מתוקן קצת והיא קושיא נפלאה.

'''והנה ''' מחללין שבת וכן שאר כל העבירות שנדחין מפני פ"נ בשביל כל אישי ישראל. ואם מחללין שבת מפני עובר במעי אמו שלא כלו חדשיו עדיין ער"נ יומא סוגיא דעוברה שהריחה מביא דיעות בזה ואין להאריך במה שדיברו הראשונים ועאו"ח סי' ש"ל. ואם מחללין שבת מפני חרש או שוטה דלאו בני מצות הם. ע' ס' הלכות קטנות להר"מ חאגיז פ"ב תשובה ל"ח מסופק בזה ורוצה לחלק בין חרש לשוטה כיון דחרש אפשר אית בי' דעת קלישתא והניח הדבר בספק. וגם בעובר אפילו כלו חדשיו אם אמו חי' עמג"א סי' שכ"ט סקט"ו ובדגמ"ר. וגם אם מחללין שבת בשביל טרפה דההורגו אינו נהרג נראה דמ"מ מחללין שבת דלחיי שעה מחללין שבת ומצאו חי תחת הגל מבואר בש"ס דיומא דמחללין לחיי שעה אף דהוא גוסס בידי אדם דדינו כטרפה דההורגו אינו נהרג ע' בסנהדרין ור"מ מצות קדה"ש ודינים הנהוגים ומבואר בראשונים ואחרונים אין להאריך בח"ז ולהזכיר באתי ישמע חכם וכו'. וחילול שבת הוא בשביל נפש מישראל ופשוט דאפילו בשביל עבד כנעני דהוא כאשה ישראלית לכ"ד אך בשביל גר תושב אף שקיבל ז' מצות ואנחנו מצווים להחיותו מכל מקום אין מחללין עליו שבת וכ"ה בר"מ הי"ב וע' טוש"ע אה"ע סי' ד'. והראה לי למדן א' בס' אוה"ח על התורה על פסוק ושמרו בפ' כי תשא שכתב שם וז"ל א"י עז"ה אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פי' באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת ולשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות ולימים לא יחלל עליו שבת עכ"ל. והוא תמוה דמבואר בדבריו דעל חיי שעה אין מחללין עליו את השבת ובש"ס דילן ביומא מבואר להדיא גבי מפקחין וכו' מצאוהו חי מפקחין פשיטא ל"צ אפילו לחיי שעה וכ"ה בר"מ הי"ח ובטוש"ע. והחכם הנ"ל אמר הא דמחללין שבת על חיי שעה זה דוקא בחילול דרבנן דהיינו לפקח הגל דהוי דרבנן טלטול אבנים ע"ש ביומא ור"ה ל"ב גבי שופר אבל חילול דאו' אין מחללין לחיי שעה דלא נשמע מקרא דחיי שעה יהי' חשוב לחלל עליו האיסור תורה. ונכונים דברי האוה"ח דלענין חילול תורה אסור לחלל לחיי שעה ועמש"ל מצות קד"ה רצ"ה דברנו בעה"י קצת מזה ובדה"ת נדה פי"ד דמ"ד ד"ה איהו ובדברי הרמב"ן שם ע"ש. ולענ"ד אפשר למ"ד דילפינן פ"נ דוחה שבת מושמרו וכו' אם כן מפסוק זה נשמע דוקא כדי שישמור שבתות הרבה אבל למסקנא דקיימא לן כשמואל דיליף מוחי בהם ולא שימות בהם. וע"ש בתוס' יומא דע"כ סובר שמואל דלא אזלינן בתר רובא דבעינן שלא יהא שום צד מיתה אם כן אפילו לחיי שעה מחללין דעכ"פ איכא צד מיתה ע"ש בתוד"ה ולפקח. וראי' לדבר דשמואל סובר דבפ"נ ל"א בתר רובא ובאסופי ברוב עכו"ם מחללין את השבת ומשמע אפילו במלאכה דאורייתא ע"ש ובר"מ וטוש"ע אה"ע. אם כן אף דברוב עכו"ם מסקינן שם דהוי עכו"ם גמור לענין להאכילו נבילות. אם כן א"צ לשמור שבת ג"כ ומכל מקום מחללין שבת עליו אם כן לחיי שעה ג"כ וע"ש בתחלת הלשון אמר שמואל לפקח וכו' ובסוף דמסקינן דשמואל ארישא איתמר מבואר דלענין פ"נ אינו כן משמע אפילו במלאכה דאורייתא כמו בהפלוגתא המבואר שם ע"ש וע"ל מצוה רצ"ה וצ"ע רחב. ועיין בסנהדרין דע"ב ע"ב גבי מחתרת אפילו בשבת תראה דפקוח הנ"ל בלשון חכמים הוא במלאכה דאורייתא. ודינים אלו ל"ד לענין חילול שבת ה"ה לענין כל עבירות שנדחין מפני פ"נ הם שוים כמו שבת ובאיזה אופן ששבת נדחה ה"ה כל עבירות ובאופן ששבת אינו נדחה ה"ה שום עבירה דאורייתא אינו נדחה כי כל העבירות חוץ מג' ע"ז וכו' הם שוים לענין פ"נ. ולענין שנים שעשאו מלאכה בשבת עיין ר"מ ספ"א דאם יכולים כ"א לעשות ועשו שניהם פטורים ואם א"י כ"א לעשות ועשו שניהם חייבין ושיעור א' לשניהם ואם הא' יכול והשני א"י זה שיכול חייב וזה שא"י הוי רק מסייע ואין בו ממש ופטור ע"ש. ועפ"ח מה' שגגות בר"מ דכתב אם עשה מלאכה בשבת וא"י איזה מלאכה עשה חייב בא"ת וע"ש בכ"מ שהק' ע"ז ובלחם משנה תי' לדבריו.

'''ולכאורה ''' לפי המבואר גבי אסופי דאם רוב ישראל הרי הוא כישראל ומחצה על מחצה ג"כ מטילין עליה ח"י מספק וא"כ ודאי צריך לשבות בשבת וחייב בכל המצות. ולכאורה אם הוא ספק דמחויב לשבות מכח ספק ובאמת פסקינן דעכו"ם ששבת חייב מיתה וא"כ איך ישבות מספק הא ס' לחומרא להיפך דלמא עכו"ם ואסור לשבות וכן אפילו ברוב ישראל מכל מקום לענין דיני ב"נ דעת האחרונים והבאתי לעיל דלא אזלינן בתר רובא אם כן היאך ישבות דלמא הוא עכו"ם וכיוצא בזה מקשין להסוברים דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ להקל איך שמרו את השבת דהא עכו"ם ששבת חייב מיתה. ובאמת הי' אפשר לומר לפמ"ש הר"מ בה' מלכים דשיעורין לא נאמרו לב"נ וא"כ לא מיבעיא להסוברים דבאיסורי שבת ל"א ח"ש אסור מן התורה אם כן משכחת לה שעושה מלאכה הצריכה שיעור ח"ש. וא"כ אם האסופי פ"נ הרי לא שבת דבב"נ לא ניתנו שיעורין. ואם הוא ישראל הרי לא עשה איסור מלאכה כלל כיון דבמלאכת שבת לא נאסר ח"ש. ואפשר אפילו מדרבנן ג"כ אינו אסור. ואמנם אפילו להסוברים דגם באיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת. מכל מקום נראה דבכה"ג היכי שעושה לשם מצוה ח"ש אינו אסור כלל דעיקר הטעם משום חזי לאצטרופי ויעשה שיעור שלם וכאן בודאי לא יעשה יותר כיון דכל עצמו אינו עושה רק כדי לצאת ידי המצוה כן הי' נראה לומר לכאורה. אך נראה דלדעת הר"מ פ"י מה' מלכים דעכו"ם ששבת אינו חייב והעיקר הטעם דאסור לחדש ד"ת לעצמו ע"ש ובלח"מ. אם כן כיון דמחויב מטעם ספק ישראל אין זה מחדש ד"ת לעצמו. אבל לפי הנראה בש"ס דיש עליו לאו דלא ישבותו אם כן ה"ל הספיקות סתרי אהדדי דמחמיר מצ"א הוי קולא מצד הב' ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. והנה פשוט דאסופי שהוא מע"מ וה"ז ספק ישראל ס' ב"נ אם עשה עבירה שב"נ חייב עליה מיתה כגון שאכל אמ"ה או גזל עיין ר"מ פ"ט מה' מלכים ודאי אינו נהרג דהוא ס' ישראל וס' נפשות להקל אך אם עשה עבירה שישראל חייב עליו מב"ד כגון שחילל שבת וכדומה ואין ב"נ חייב על עבירה זו נראה דהורגי' אותו כיון דע"ז הצד שהוא ישראל חייב מב"ד אך דלמא הוא ב"נ וא"ח. נראה דל"ש ס' נפשות להקל דוקא גבי ישראל דנפש ישראל יקר ענשינן כיון דמצד ישראל חייב וכן בכל העבירות שחייבים עליהם עונש מצד ישראל הן מיתה והן מלקות אף דב"נ אינו מצווה ע"ז מכל מקום עונשין אותו ול"ש ס' להקל. ובעבירות שב"נ מצווה ואין ישראל מצווה כגון מפרכסת להר"מ שם ודאי אסור לאכול דלמא הוא ב"נ מכל מקום אינו נהרג דלמא ישראל הוא ועל צד ישראל א"ח וס' נפשות להקל וכן אם עבר עבירה שישראל וב"נ חייבים מב"ד כגון ע"ז אך הישראל חייב סקילה וב"נ נידון רק בסייף שקל מסקילה נראה דחייב סקילה כיון דמצד ישראל חייב ל"ש ספק נפשות לקולא דלמא הוא ב"נ וא"ח אלא הקל ועיין עוד בר"מ שם הכלל דנותנים עליו חומרי ישראל וחומרי ב"נ ככל ספק אך אם עשה עבירה שחייב עליה בישראל ולא בב"נ חייב כי ל"ש בב"נ להקל אבל עבר עבירה מה שחייב בב"נ ולא בישראל א"ח דס"נ להקל דלמא הוא ישראל ע"ש בר"מ ותלמד לכאן וער"מ שם דב"נ שבא על הבהמה אין הורגין את הבהמה שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא בישראל בלבד ועיין כסף משנה דהוא אבעיא בסנהדרין אם הבהמה נהרגת והאבעיא שם אי תקלה וקלון בעינן וב"נ ל"ש קלון אי תקלה לחוד ושייך גם כן בב"נ. לכאורה בס' ישראל אפשר ג"כ אין הבהמה נהרגת אף שהוא ס"ס לחומרא דלמא הוא ישראל ואף אם הוא עכו"ם דלמא תקלה לחוד סגי מכל מקום אפשר דאבעיא דלא נפשטה אין מצטרף לס"ס ודיברו בזה האחרוני' וגם אפשר דודאי נהרגת כיון דהוא ס' שייך קלון אף שהוא ס' מכל מקום שייך קלון כי הקפידה תורה אף על ס' ישראל וצל"ע בגמרא והנני כותב רק למזכרת. ודע מ"ש דספק ישראל אם עשה עבירה שבישראל נהרג או נלקה עונשים אותו גם כן בס' דל"ש ס"נ להקל זה דוקא שעשה העבירה בפני הב"ד כמבואר בסנהדרין ובר"מ טרפה שהרג בפני ב"ד או רבע ח"מ עפ"ב מה' רוצח אבל עפ"י עדים שראו שעבר עבירה אין עונשים אותו כי בישראל בעינן עדות שאי"ל וכאן אי אי"ל דאם יזימום לא נוכל לענוש אותם דיאמרו שמא הוא ב"נ ורצו להרוג ב"נ ואינם חייבים אם כן כיון דאין יכולים לקיים בהם דין הזמה אינו עדות דלמא ישראל הוא ובעינן עשאי"ל כמו בטרפה שהרג ע"ש ג"כ הטעם בזה וא"ח אלא בפני ב"ד ה"נ בס' ישראל שעבר עבירה שבישראל חייבים א"ח אלא בפני ב"ד כנל"פ וז"ב ער"מ.

'''ובזה ''' ל"ק מה ששמעתי מקשין הא דמבואר בספ"א דכתובות דמע"מ נ"מ אי נגח תורא דידי' דהיינו תם לתורא דידן דפלגא משלם ואידך פלגא אמר אייתי ראיה ע"ש ולכאורה למה משלם פלגא הא תם הוי קנסא וע"כ מיירי בעדים וא"כ הו"ל עשאאי"ל דאם יזימום לא ישלמו כלל כי העדים יאמרו שמא הוא עכו"ם ובאמת משכחת לה שהב"ד ראו דאצל ב"ד א"צ עדות. ועוד תירצתי בזה ע"ד פלפול עפ"י מ"ש המ"ל בפ"ג מה' שאלה דהא דבאינו יודע אם פרעתיך בטענו שניהם ס' פטור היינו במקום שהמלוה הו"ל למידע וע' תומים סי' ע"ה דהלוה חייב בא"י א"פ גם היכי דלא הו"ל למידע והביא כן בשם הרמב"ן והנמוק"י ונראה מדבריהם דגם בטענו שניהם שמא ותרווייהו לא הו"ל למידע כיון דעכ"פ שמא של התובע אינו גרוע הואיל ולא הו"ל למידע חייב ולפי זה לפמ"ש הר"ן ס"פ אלו נערות לענין קנס דאונס ומפתה דהחיוב הוא תיכף ורק דהעמדה בדין מברר החיוב יעש"ה וא"כ שוב שפיר י"ל דמיירי דהוא עצמו מודה ואפ"ה לא מיפטר מטעם מודה בקנס דכיון דהחיוב ודאי משעת ההיזק ורוצה לפטור עצמו משום מודה בקנס ואם הוא עכו"ם דחייב נ"ש ול"ה קנס או אפשר דבעכו"ם ל"א מודה בקנס פטור וע' או"ח פ' וישלח ויתבאר בח"ז ברצות ד' וא"כ הוא חייב ממילא דהוה א"י א"פ וחייב על כל פנים ח"נ כיון דזה הי' חיוב ברור בשעת ההיזק והפטור דמודה בקנס ס' ושמא של הניזק אינו גרוע כיון דלא הו"ל למידע ולזה שפיר משלם ח"נ דא"י א"פ חייב כן י"ל ע"ד הפלפול קצת ואין כאן מקומו. ואם היא רוב עכו"ם דמבואר דהוי כעכו"ם לכ"ד אם עבר עבירה של ב"נ דחייב מיתה מכל מקום נר' דאינו נהרג כיון דמיעוט ישראל ובפ"נ אין הולכין אחה"ר ומחללין שבת בשבילו דלמא הוא מהמועט וחייבים להצילו אם כן איך יכולים להרוג אותו דלמא ישראל הוא וא"ח ולענין פ"נ א"ה אחה"ר ע"ש ובאה"ע סי' ד'. ואם הוא רוב עכו"ם ועשה עבירה שישראל ג"כ חייב עליה כגון ע"ז אפשר דהוא בסקילה דהמיעוט ישראל ואף דרוב עכו"ם מכל מקום ממיתה למיתה ל"א ב"ר כמ"ש תוס' חולין וסנהדרין או אפשר כיון דכבר הוחזק לענין א' אזלינן אחה"ר והדברים עתיקין וידועים. וגם ברוב ישראל והעידו עליו עדים שעבר עבירה שיש בה מיתה אם הוזמו העדים נראה דנהרגין דאזלינן בתר רובא ובפרט שהוחזק הרוב לענינים אחרים וגם אם חייבו אותם ממון צריכין העדים לשלם ואין אומרים א"ה במאחה"ר ויוכלו העדים לומר דלמא עכו"ם הוא והוא מהמיעוט ז"א שהרוב הוחזק לענין א' אזלינן גם בממון אחה"ר כמבואר באחרונים בענינים אלו. ואם רוב עכו"ם ועבר עבירה של ישראל נראה דאין עונשין אותו אף על פי דל"ש ס"נ להקל בעכו"ם ועל צד הישראל הוא חייב מכל מקום רובא דאורייתא לדידן ואזלינן ב"ר ובפרט כיון דמאכילין אותו נבלות ודאי אין עונשים ופשוט. וכן במע"מ אם הוא שוגג בעבירה שחייבים עליה חטאת או אשם נ"פ דפטור דלמא הוא עכו"ם ואין מקבלין ממנו חטאת ואשמות עיין ר"מ פ"ג מה' מעה"ק. ובס' ישראל אם אנסו אותו לעבור על א' מהמצות שישראל צריך למסור נפשו וב"נ אינו מצווה ע"ז עיין ר"מ ה' מלכים פ"ט חייב למסור עצמו כי הוא ספק מצוה ול"ש ס"נ להקל כמ"ש כי ע"צ שהוא ב"נ ל"ש זה ומצד ישראל חייב ובפרט דיש סוברים דגבי למסור נפשו ל"ש ס' נפשות להקל עש"ך יו"ד סי' קנ"ו והבאתיו ל' מצות קד"ה יע"ש וכ"ז מיירי שלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד אבל אם טבל הרי הוא כישראל לכ"ד וכ"ה באה"ע וז"פ. ונראה ג"כ אפילו ברוב עכו"ם ועשה עבירה שעכו"ם וישראלים חייבים מכל מקום אינו נהרג בדיין א' וע"א ובלא התראה כדין ב"נ כיון דישראל אינו נהרג כך ופטור אם כן בפ"נ חוששין למיעוט ואין הולכין אחה"ר ואינו נהרג. ונראה ג"כ דאף דהוחזק הרוב מקודם לענינים אחרים כמו כאן מכל מקום לא אזלינן בפ"נ אחה"ר לא כמו ממון שכ' האחרונים או לענין ממיתה למיתה כי כאן ילפינן מוחי בהם משמע שלא יהי' בשום ענין צד נפש מישראל וכן הוא בגמרא הדינים וז"פ. ולענין לצאת להוציא חבירו במצות כמו שופר וקידוש וכדומה ודאי מספק אינו מוציא כמו טומטום גם את מינו א"מ וברוב ישראל כיון דאזלינן ב"ר הוי כישראל ודאי ומוציא חבירו ואם רוב עכו"ם א"מ בודאי כי רובא דאורייתא וז"פ. והנה במש"ל דאם רוב ישראל ובאו עדים לחייבו מיתה נהרג דהוי יכול להזימה דאם יוזמו נהרגין כיון דהוי רוב ישראל עיין ר"מ פט"ו מהא"ב הכ"ה דאפילו ברוב ישראל אם הרגו אותו בידים אין נהרגין עליו ע"ש ובמ"מ ושם במ"מ הכ"ז אם כן פשיטא דעדים זוממים שלו אין נהרגין אם כן א"א לעדים לחייבו דה"ל עשאאי"ל כמו בספק שכתבנו לעיל רק בעבר לפני ב"ד וצריך אריכות גדול להאריך בטעמו של הר"מ ולפלפל בש"ס דיומא וכתובות ואין כאן מקומו.

'''והנה ''' הרהמ"ח מביא בזה לאו דמחמר שיטת הר"מ דמחמר אין בו אלא עשה היינו למען ינוח וכו' והנה אף לפי פי' הרמב"ן והרהמ"ח בר"מ מכל מקום ל"ד מחמר דהיינו דהבהמה עושה מלאכה והוא מנהיגה אפילו בקול אלא איסור זה דש"ב הוא תמיד אפילו הבהמה ביד עכו"ם והעכו"ם עושה בה מלאכה בלא הבעלים עובר הישראל על עשה זו דש"ב כמבואר להדיא בר"מ ה' שבת פ"ק אך אפילו אם מחמר אחר בהמתו בשעה שהבהמה עושה מלאכה ואזל' מחמתו אין בזה איסור נוסף רק העשה דש"ב ולדעת הרמב"ן אם אינו מנהיגה אינו אלא בעשה דש"ב ואם מנהיגה אפילו בקול עובר בלאו זה דמחמר אך אין לוקין על לאו זה ופשוט לד' הרמב"ן במנהיג בהמתו עובר על עשה ולא תעשה היינו עשה דלמען ינוח ול"ת דמחמר אתה ובהמתך וע' שבת פ' מי שהחשיך ובמה בהמה וע"ז בסוגיא דנסיוני ודעת המ"מ בר"מ דהר"מ מודה דש"ב הוא איסור עשה ובמחמר הוא לאו ע"ש. ולכאורה צ"ע אמאי לא חשיב הר"מ בפתיחתו לה"ש עשה זו דלמען ינוח דבשלמא הלאו דמחמר יישב שם הרב המגיד דהוא בכלל הלאו דל"ת מלאכה אך עשה זו צ"ע על הר"מ והרהמ"ח דלא חשבי' במנין המצות וצע"ק. שו"ר בפרי מגדים בפתיחה כוללת לה"ש עמד בזה. וכן בעשה זו דש"ב ה"ה דמצווה הרב על שביתת עבדו ושפחתו הכנענים אף על פי שחייבים בעצמם כי הם כישראלים לכל המצות שהנשים חייבות מכל מקום גם הרב מצווה וכן גר תושב הרב מצווה עלי' אם עושה לצורך רבו עיין שם בר"מ הי"ד ובמ"מ באריכות ובטוא"ח סי' ש"ד וסי' רמ"ו לענין ש"ב. ולכאורה כיון דש"ב ועבדו בלא מחמר דהוא רק עשה אם כן ה"ל עשה שהזמן גמרא אם כן נשים פטורות ומותרות להיות בהמתה עושה מלאכה ואף אם נאמר דעשה דשוי"ט נשים מצוות היינו משום דאיכא ל"ת גם כן ועמש"ל מ' רצ"ז והבאתי דה"ת קידושין דדעתם דאף ביום טוב דאיכא לאו מכל מקום נשים אינם מצוות על העשה כיון שהזמן גמרא ע"ש אבל ש"ב דליכא אלא עשה אם כן מן התורה יהי' נזהרים וגבי קדה"י אי לאו היקישא דזכור ושמור היו נשים פטורות עי' ברכות פרק מ"ש אם כן כאן יהיו נשים פטורות ומותרים בהמתם לעשות מלאכה בשבת ובאמת לא ראיתי זה בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתבו זה דאשה אינה מצווה על עשה זו. ולכאורה אפ"ל הא דמבואר בע"ז דט"ו דאסור למכור בהמה גסה לעכו"ם משום שאלה ושכורה דיהי' עובר על ש"ב וגם משום נסיוני דזמנין זבני לי' במעלי שבתא סמוך לחשיכה ואמר תא נסי' ושמע לקלי' ואזלת מחמתי' וה"ל מחמר והתוס' הקשו ל"ל טעמא דמחמר תפ"ל משום ש"ב. וכן הק' הרשב"א והר"ן ע"ש אך לפמ"ש דנשים א"מ ע"ז אם כן חכמינו זכרונם לברכה גזרו שלא ימכור בהמה לעכו"ם אפילו נשים ובהם ל"ש גזירה משום שאלה ושכירות דא"מ על ש"ב ע"כ גזרו עוד משום נסיוני דהיינו מחמר ומחמר הוא לאו וגם הנשים מוזהרות ע"ל בלאו דנותר שהארכנו בזה אם נשים מוזהרות על לאו שאין בו מלקות ואין בו מעשה ומשום הכי כאן קצת יש מעשה ואין כאן מקומו על כל פנים בעשה אינם מוזהרים ע"כ אמרינן הטעם דנסיוני ועוברים על מחמר ונשים ג"כ בכלל אך באמת לא מצינו זה בשום פוסק שיאמר כן. שו"ר שהוא גמרא מפורשת בשבת נ"ד וביצה כ"ג פרתו של ראב"ע הי' יוצאת ברצועה וכו' ובגמרא למימרא דחדא פרה הו"ל והא כו' אלא של שכנתו היתה ולא מיחה בה נקראת על שמו אם כן מפורש שהפר' היתה של אשה וחכמים פליגי מבואר להדיא דגם הנשים מצוות על ש"ב. וכן ראיתי בירו' ואינו ת"י כעת יעו"ש כי הפרה היתה של אשה ואמר דחכמים גזרו אף אשה והדרא קו' הגמ' דברכות לדוכתא א"ה כל מ"ע שהז"ג ניחייבי רבנן ע"ש וצריך טעם למה באמת יהיו נשים חייבות במצות עשה זו.

'''והנה ''' לשיטת הריטב"א שהבאתי לעיל מצות מילה לתרץ קו' התוס' ל"ל במילה הדרש דאותו ולא אותה שאין האשה חייבת במילת בנה הא ה"ל מ"ע שהז"ג ע"ש בקידושין שתי' הריטב"א דכלל זה דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג אינו אלא במצוה שבגופו כמו ציצית ותפילין וסוכה וכדומה אבל למול הבן שאינה מצוה שבגוף רק על ד"א האשה ג"כ חייבת ע"כ צריך קרא דאותו אם כן כאן נמי דהמ"ע של ש"ב ועבדו ה"ל כמו שם שחל מ"ע למול הבן אם כן בלא מיעוט נשים חייבות וכאן אין לנו מיעוט על נשים אבל להתוס' שם וכן שאר ראשונים שתי' תי' אחרים צ"ע כאן למה יהיו נשים חייבות וצ"ע. וע"ש בע"ז רש"י ד"ה גזירה משום שאלה וכו' והעכו"ם יעשה מלאכה בשבת וקעבר בלאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך נראה מדבריו דעל ש"ב עוברין על לאו זה ובאמת שם פ"ב דשבת נראה דוקא מחמר עובר בלאו זה אבל בלא מחמר אינו רק עשה וכ"ה כאן בר"מ דהוא מן הפסוק למען ינוח וכ"כ התוס' פ' במה בהמה ד"ה ב"ב יוצאה וע"ש בספ"י על תוס' שם שכ' הא דמוזהר על ש"ב דוקא מלאכות גמורות כגון חרישה וטחינה וכדומה אבל הוצאה מרשות לרשות בבהמה אין הבעלים מוזהרים ע"ז מן התורה דהוצאה מלאכה גרוע' ואף בדידי' צריך קרא לזה אם כן ל"ה מלאכה לגבי' והוי נייחא אצל בהמה וכל הפרק ב"ב יוצאה הוא רק דרבנן דחכמים אסרו גם הוצאה עיין שם ובשו"ע או"ח סימן רמ"ו ובמג"א מה שהביא בשם הירושלמי ומותר להניח לשור לאכול במחובר אף שתולש מכל מקום למען ינוח תן לו נייחא ורש"י בחומש מביא זה. ואם חוץ לתחום דאורייתא אם הבעלים מוזהרים עמש"ל בלאו דתחומין בעזה"י וצ"ע אם הוא איסור תורה להניח הבהמה לעשות מלאכה פחות משיעור כגון טחינה פחות מגרוגרת וכדומה אי נימא כמו דבאדם אסור מן התורה מחמת חזי לאצטרופי ה"נ בבהמה או אפשר כיון דבאדם פטור אין איסור כלל בבהמה עיין שבת פ"ב ונראה מצד הסברא דגם ח"ש אסור בבהמה וחילוק יש בין דבר שהאדם פטור דאין זה מלאכה ובין שהוא ח"ש והחילוק ק"ל. ועל עשה זו גם כן א"צ לבזבז יותר מחומש ממונו כיון שהוא אינו עושה מעשה ע"ל מצוה הקודמת וגם לענין תשובה דינו כעובר על עשה דכל התורה וגם נראה דל"ה רשע לכה"ת כיון דאינו רק בעשה ואף לענין לאו שיש בו מלקות כתבנו לעיל שדעת האחרונים דאינו רשע לכה"ת מכ"ש בעשה דאין בו עונש כלל ל"ה רשע ועפמ"ג בפתיחה שם. ואם עבד יש לו בהמה כגון ע"מ שאין לרבו רשות ע' ה' עבדים ובמש"ל וגם אם יש לו עבד ע' פ' אלמנה לכה"ג אם מצווה על שביתתם פשוט דדינו כאשה אם מוזהרת הוא ג"כ מוזהר ואם ה"ל זמ"ג גם הוא אינו מוזהר ולעיל נסתפקנו אם האשה מוזהרת כנ"ל. ואם שני ישראלים שותפים בבהמה שניהם עוברים אם בהמתם עושה מלאכה וכן אם ישראל יש לו שותפות עם עכו"ם עובר הישראל עבשו"ע או"ח סי' רמ"ו כיצד יעשה הישראל. ולדידי' צ"ע בד"ז ע' בסוגיא דחולין קל"ה גבי דגנך וכסותך ושדך ממעט אפילו שותפות ישראל אי לאו דאיכא ריבוי אך שותפות עכו"ם פטור וכן בלולב שותפות ישראל ג"כ א"י ועיין בסוכה אם כן כאן דכתיב בהמתך דהיינו שלך מנין לרבות שותפות ועמש"ל בב"י גבי חמץ כתבנו בזה וצ"ע ועשו"ע או"ח כמה תקנות לזה וג"כ הרבה דברים צ"ע ולהאריך בדברים צריך חיבור מיוחד.

'''והנה ''' עד כאן דברנו במצות עשה של ש"ב אבל אם מחמר אחר בהמתו שעושה מלאכה ואזלה מחמתו עובר בלאו דל"ת כ"מ ובהמתך כמבואר פ' בתרא דשבת ובר"מ והרהמ"ח כאן אך אין לוקין והטעם מבואר כאן. ונראה פשוט דגבי עבד ל"ש מחמר כיון דהוא בן דעת לא אזל מחמתו ויותר מזה דעת הראב"ד גבי שביתת עבד שאינו מצווה כיון שהוא בר דעת עמ"מ אבל בתורת מחמר ודאי ל"ש אצל עבד ושפחה וז"פ. והנה פ' בתרא דשבת מקשה הש"ס אהא דמניחו על החמור הא קעבר משום לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך וכו' דהיינו מחמר וכן בפסחים דס"ו ע"ב מקשה הש"ס גבי מי שפסחו וכו' הא מחמר ומשני דמחמר כלאח"י הוא דרבנן ובמקום מצוה ל"ג ע"ש. אבל מחמר גמור הוא לאו מן התורה ובשני מקומות הנ"ל מיירי בהוצאה מרשות לרשות ע"ש אם כן לפמש"ל בשם הפ"י דש"ב אינו מן התורה גבי איסור הוצאה דהוי מלאכה גרועה אם כן הי' יכול הש"ס לתרץ דגם מחמר אינו אסור מן התורה רק בחרישה וטחינה וכדומה דאזלא מחמתי' אבל איסור הוצאה כמו דש"ב אינו נוהג דל"ה מלאכה אצל הבהמה אם כן גם מחמר ל"ש דל"ה מלאכה בשותפות אדם עם הבהמה וצ"ל דוקא ש"ב סברת הפ"י כן אבל במחמר כיון דאדם עושה ג"כ קצת ה"ל מלאכה אף בהוצאה ועובר משום לאו הזה יש בין איסור הוצאה ובין מחמר מהש"ס ומכל מקום צ"ע. ולכאורה יש לה"ר דהחילוק דפסחים דמקשה והלא הוא מחמר ולמה לא מקשה מלמען ינוח הא עובר על ש"ב ע"כ דש"ב אינו איסור תורה בהוצאה ע"כ מקשה ממחמר דאף בהוצאה עובר על לאו דמחמר. אך באמת לפמ"ש התוס' בע"ז שם משום נסיוני וכו' אין ראי' דפריך מחמור מיניה דמחמר הוא חמור מש"ב דהוא לאו ולקמן יבואר עוד דאין ראיה מכאן בעזה"י וכן בשבת דמקשה ממחמר ולא מקשה מש"ב ג"כ יש לדחות כנ"ל. והנה אינו מבואר בר"מ והרהמ"ח אי לאו זה דמחמר דוקא בבהמה שלו כפשטא דקרא ל"ת מלאכה וכו' ובהמתך כמו ש"ב מחמת דכתיב שורך אינו אלא בבהמה שלו א"ד דאפילו בבהמת חבירו שייך נמי לאו זה אף דש"ב אינו עובר מכל מקום משום לאו דמחמר עובר בכ"ע. והנה דעת הרשב"א והר"נ בע"ז דגם על בהמת חבירו עוברין משום לאו זה ועיין ברשב"א שמביא ראיה מקושית הש"ס דמקשה והא ה"ל מחמר ולמה לא מקשה הא עובר על ש"ב אלא הי' יכול לאוקמי שאין החמור שלו ואינו עובר על ש"ב ובמחמר עובר בכ"ע ע"ש ברשב"א וכן יש לה"ר מש"ס דפסחים דמקשה והא ה"ל מחמר ולא מקשה משום ש"ב עכצ"ל דלא הי' יכול להקשות משום ש"ב דהי' יכול לתרץ (דכ"א מחליף עם בהמתו בשל חבירו) דאפקורי אפקר לבהמתו וליכא משום ש"ב ע"כ מקשה מטעם מחמר דאפילו בבהמה שאינו שלו שייך ג"כ מחמר ועסי' רמ"ו לענין הפקר. אך לפמ"ש אין ראיה ממקומות הללו חדא כיון דמחמר חמור מן ש"ב דהוי לאו ע"כ מקשינן מלאו דמחמר כמ"ש תוס' והר"נ בע"ז ועוד לפי סברת הפ"י אם כן במקומות הנ"ל דמיירי בהוצאה ליכא משום ש"ב מן התורה ע"כ אקשינן מן מחמר ואין ראיה משם והר"ן בע"ז הביא ג"כ ראי' דל"ל משום מחמר בנסיוני תפ"ל משום ש"ב וכ"ת דנקיט החמור היאך מתירין למכור ע"י ספסירא דשאלה ושכירה ליכא דלא משאיל וכו' ונסיוני ליכא דלא שמעי לקלא הא מכל מקום איכא משום ש"ב נהי דלא חכים לקלא אע"כ דלאחר פיסוק דמים והלוקח מנסה ה"ל של הלוקח ע"ש שמביא ראיה לזה אם כן אין הבהמה של ישראל ואין בה משום ש"ב ע"כ אמרינן הטעם משום מחמר וע"ש שמביא קודם לזה לפי תי' התוס' וכ"נ מדברי הר"מ כמו שמביא הכסף משנה אם כן אין ראי' וגם מ"ש שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דבבהמתו בל"ז עובר משום ש"ב ובבהמת אחרים ליכא מחמר ג"כ ע"כ דגם בבהמת אחרים ג"כ שייך מחמר. ובאמת א"ר כ"כ דהתורה הוסיפה על העשה דש"ב עוד לאו אם מחמר אחריה אף דאין מלקות מכל מקום החמירה התורה בלאו ועשה ע' פ' א"נ בב"מ. וגם לפמש"ל דאפשר דנשים פטורות מהעשה דש"ב אם כן כתבה התורה דמחמר איכא לאו ונשים ג"כ מוזהרים וגם לדברי הפ"י שכתבנו לעיל אם כן ליכא ש"ב בהוצאה ומחמר שייך ע"כ נוכל לומר דמחמר דוקא בבהמה שלו כפשטא דקרא וכ"פ בש"ס המחמר אחר בהמתו משמע דוקא בהמה דילי' ובר"מ והרהמ"ח אינו מבואר דנקטו לשון הש"ס המחמר אחר בהמתו אם כן צ"ע בזה אם עובר על מחמר בבהמת חבירו. אך כיון שהראשונים כתבו זה בטלה דעתי אך תורה היא ולדידי ד"ז צ"ע כי אין לזה ראי' מוכרחת. אך לפמ"ש על כל פנים קשה אמאי לא מתרץ הש"ס על קושיא דמיירי שאין הבהמה שלו אך אפשר אם אין הבהמה שלו אין שום איסור כלל ואפילו איכא נכרי עדיף להניח על החמור והא דלא מפקיר לי' באמת הש"ס רוצה לצייר שיש עוד היתר אפילו בשלו ממש דמניח כשהיא מהלכת וגם שם בפסחים דמקשה הש"ס והלא מחמר ומתרץ דהוא כלאח"י ולזה מבעיא לבני בתירה במקום מצוה אי דוחה שבות דלאח"י ובאמת אם היו רוצים הי' מפקיר כ"א ולא הי' איסור כלל אך אפילו בשלו ג"כ שבות מותר במקום מצוה ולזה מצייר הגמ' בכל גוונ' וע"ש בתוס' דהו"מ לשנויי כשהוא מהלך וכו' ה"ה נמי דהו"מ לשנויי זה וכן בשבת וכה"ג מצינו בכ"ד למי שבקי בגמרא ועי' בת"י יומא ס"ז שכתב דמוליכין את השעיר המשתלח עם הלשון של זהורית הטעם דהוי כלאח"י כדאמרינן בפסחים ובל"ז לפמ"ש הא השעיר הוי הקדש ואין מוזהר על מחמר בבהמה שאינה שלו וליכא אפילו משום שבות ומכל מקום הראשונים כ' שמחמר בכ"ע עובר וצ"ע.

'''וכדמות ''' ראי' דאין מחמר נוהג בבהמת חבירו דבפסחים בתחלה מקשה הש"ס אהא דתוחב לו בצמרו והא קעביד עבודה בקדשים ומשני כהלל דהי' מקדישו בעזרה ואח"כ מקשה הש"ס והלא מחמר וכו' ולכאורה ה"ל להגמרא תיכף להקשות דהוא מחמר דהוא חמור ואיכא מ"ד בפ"ב דשבת דעל מחמר חייב סקילה ובשוגג חטאת עיין בע"ז מה שכתב הר"ן ועיין ג"כ בכ"מ דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד דחייב סקילה ע"ש אם כן הי' להש"ס להקשות מתחלה קושיא דמחמר אבל אם נאמר דבבהמה שאינו שלו א"ח משום מחמר ניחא דבס"ד דהי' הבהמה הקדש ל"ק כלל דיהא חייב משום מחמר הא הבהמה אינו שלו דהוא הקדש אם כן אינו מחייב משום מחמר אך לפי המסקנא דלא הי' מקדישו אם כן הוי הבהמה שלו ומקשה שפיר דיהא חייב משום מחמר. אך בזה ג"כ צ"ע אפשר דזה תלוי אם קדשים קלים ממון בעלים הוא או מ"ג ע' פ' חלק ועמש"ל בחיבורי קצת מענינים אלו והדברים עתיקין. והנה הלאו הזה דמחמר אם בחרישה וטחינה והבהמ' שלו עובר בעשה ולא תעשה העשה דש"ב ולאו דמחמר ואם הבהמה אינו שלו א"ע על ש"ב רק הלאו כפי סברת הראשונים שהבאנו לעיל דבכ"ע עובר על הלאו הזה אף בבהמה שאינה שלו ובהוצאה לפי דעת הפ"י א"ע ג"כ משום העשה דש"ב רק הלאו כאשר כתבנו לעיל. והנה בכל מלאכת שבת יש בה עשה דשבתון כמבואר בש"ס כ"פ וגם אצל יו"ט. אך לעיל בחיבורי במצוה הקודמת הבאתי בשם הרשב"א ביבמות ד"ו דדוקא גבי הל"ט מלאכות דיש חיוב סקילה וחטאת עובר ג"כ משום עשה אבל בלאו דמחמר כיון דאינו חייב מיתה ליכא עשה דשבתון ע"ל מצות תחומין ונ"מ ג"כ לב"נ עמ"ש ואין לכפול הדברים.

'''והלאו ''' הזה נוהג בכל אישי ישראל הן נשים ועבדים כמו כל הלאוין שבתורה וגם צריך לבזבז כל ממונו אף אם נאמר דלאו שאב"מ א"צ לבזבז כ"מ דהוי כדין עשה בשוא"ת עיין לעיל מכל מקום כאן הוי מעשה אפילו בקול ויתבאר אי"ה במצוה דחסימה. ולענין תשובה ה"ל ככל הלאוין אך אפשר כיון דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד חמור יותר מלאו דעלמא ויבואר אי"ה בה' תשובה לקמן בפ' נשא. ולענין אם נעשה רשע לחלל שבתות הבאנו לעיל וחרש שוטה וקטן פטורים מכל המצות אך אסור להכשילם בידים כגון להטעותם עמ"ל המ"א גם כאן הדין כן. והנה הרהמ"ח מביא בשם הרמב"ן דעל מלאכת בהמתו עובר בלאו כמו על מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני וכו' והנה לא ראיתי בשום מקום דעל מלאכת עבדו יהי' מוזהר בלאו הזה ומהגמרא דיבמות וכריתות נראה דהיא רק עשה דלמען ינוח וכו' וינפש וכו' וגם לא שייך מחמר כמו בבהמה דאזלה מחמתו אבל אדם עבד וכדומה ל"ש לומר דאזלי מחמתי' אם כן אין האדם שותף במלאכה כלל והוא רק בעשה כמו ש"ב. וגם מ"ש הרהמ"ח בשם הרמב"ן דג"כ מצווה על בנו הקטן אם עושה מלאכה צ"ע דודאי ד"מ אם מטעינו בשבת עובר על לא תאכילום דאסור להאכיל בידים לחרש שוטה וקטן בין בנו בין שאין בנו כמבואר ביבמו' אבל שיהא מוזהר על בנו אם עושה מלאכה בעצמו זה לא ראיתי בש"ס דילן וע' שבת קכ"א ויבמות קי"ד קטן שבא לכבות וכו' בעושה ע"ד אביו וע"ש ברש"י יבמות נראה דהוא רק מטעם דאסור להאכיל בידים אבל לא שאביו יהי' מוזהר עליו עש"ה כי איני מעיין היטב כעת ועמ"מ פ"כ ה"ז כ' להדיא שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו בהמה אך אפשר שם מיירי שאינם בניו ע"ש אך מכל מקום זה צ"ע ול"מ בשום מקום דיהי' מצווה על שביתת אלו בניו הקטנים וער"מ פכ"ד וטואו"ח סי' שמ"ג שהקשו עליו מאי ראי' משום שבות אפילו מלאכה דאורייתא ג"כ אין ב"ד מצווים להפרישו והכסף משנה תירץ דקאי על הסיפא דאין ממחין ביד אביו זה דוקא בשבות אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו ע"ש ובב"י כתב דזה הוא כמ"ש הר"מ סוף מ"א דמצוה על אביו להפרישו שנא' חנוך וכו' ובאמת אם נאמר כהרמב"ן אם כן בכאן מוזהר עליו בלאו או בעשה ובשאר איסורין הוא רק משום מצות חנוך וכו' ועשו"ע סי' שמ"ג ויש להאריך ואי"ה אשנה פ"ז ועיין מגן אברהם שם שכ' ע"ד הרמ"א דבאיסור תורה מצוה על אביו דוקא אביו אבל אמו א"צ להפרישו ומביא גם בשם התוס' דא"צ לחנך בתו אבל לפ"ד הרמב"ן דגבי שבת מוזהר אביו בלאו הזה אם כן אפשר אמו ג"כ דנשים ג"כ מוזהרים על לאו הזה וגם אין חילוק בין בן או בת דבהדיא כתיב ובתך. וגם אני מסופק דאפשר ע"כ שיש לו בן משפחה כנענית כיון דלא נחשב בנו עיין מצוה א' ובמצוה שאח"ז אם כן אין הע"כ מוזהר בלאו הזה על בנו ובתו דלא נחשבו בניו כלל. ועוד יש לחקור כמה ס' בח"ע וחב"ח ואיני לומד כעת בעיון. ואפ"ל אפילו אם נאמר כדעת הרהמ"ח דמוזהר על מלאכת בנו ובתו והיינו בלאו הזה צ"ע בדבר כיון דדרשינן הלאו הזה בשותפות אדם ובהמה אם כן גם גבי בנו ובתו דוקא בשותפות שלו היינו במחמר ובאמת ל"ש מחמר גבי אדם וכמ"ש ואפשר אם הוא קטן ביותר אזל מחמתי' אם כן ניחא מ"ש לעיל מקטן שבא לכבות דשם אינו עושה עם הקטן אך הקטן לחודי' אינו מוזהר כלל כי מחמת מ"ע שם אינו מוזכר בנו ובתו ובלאו הזה דוקא בשותפות מיירי והכל צ"ע ואי"ה יבואר.

'''ולענין ''' אם ש"ב ולאו דמחמר נוהג ביוה"כ ויו"ט יבואר כ"א במקומו ועיין מגן אברהם סי' ש"ה בתחומין י"ב מיל אי עוברין על ש"ב להסוברים י"ב מיל דאוריית' דיש סוברי' דעוברי' גם על ש"ב ונראה דלשיטה זו אם אזלה מחמתו אפשר ג"כ עובר בלאו דמחמר ויש סוברים דאינו עובר משום ש"ב כיון דהוא לאו בפ"ע ואינו בכלל לאו דל"ת מלאכה אם כן נראה דא"ע בלאו דמחמר ג"כ דאינו בכלל ל"ת מלאכה וכו' ובהמתך דלאו הזה הוא רק הל"ט מלאכות דלאו הזה חיוב עליו מב"ד ותחומין אינו בכלל אע"ג דכ' לעיל לדעת הפ"י דא"ע משום ש"ב בהוצאה מכל מקום בהאי איכא לאו דמחמר כמ"ש דוקא הוצאה דלאחר דגלי קרא הוא בכלל לאו הזה וחייבים עליה אם כן מחמר ג"כ אבל תחומין דלאו בכלל מלאכה כלל לענין עונש אם כן אינו בכלל הלאו הזה ואין בו משום מחמר כנלע"ד פשוט. ועוד נ"ל דאף למ"ד דש"ב שייך ג"כ בתחומין מכל מקום דוקא העשה דלמען ינוח דהוא בכלל נייח דדעת הר"מ דגם השבותים הוא בכלל עשה דשבתון כמבואר בפ' אבל מחמר דנפ"ל מלאו הזה והלאו הזה הוא רק הל"ט מלאכות דקאי על אדם העושה מלאכה לבדו ג"כ וגזרה התורה שלא יעשה מלאכה בשותפות עם בהמה והיינו המלאכות האלה אבל תחומין לאו בכלל מלאכות ואינו נכלל בפסוק הזה אם כן מנין לנו לחייבו משום מחמר על ח"ל כנלע"ד. והנה הר"מ פ"ב מה' שבת כ' דאחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף ולא נתבאר בדבריו לענין מחמר וש"ב על דגי הים וחיות הים ועב"ק דנ"ה תו' ד"ה הנהיג דבדגי הים שייך דין מחמר וש"ב. ואני מסופק בע"כ וש"כ שאין משועבדים לרבם כגון מעוכבי ג"ש מי נימא כיון שאין גופם קנוי לרבם לשום דבר לא מיקרי עבדך ואינו מוזהר על שביתתו א"ד כיון דצריך ג"ש עדיין מוזהר עליו ועיין בתוס' פ' השולח דעתם דמותר בשפחה וער"מ פ"ט מה' תרומות דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה ועיין בתוס' ומש"ל ה' תרומות וגם ז"פ אם העבד והשפחה הם חרש שוטה וקטן ג"כ מוזהר עליהם דלא גרע מבהמתו אף דהעבד בעצמו אינו מוזהר כי הוא חרש שוטה וקטן מכל מקום רבו מוזהר עליו כמו על הבהמה:


{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:מנחת חינוך]]