עריכת הדף "מלבי"ם/במדבר/א" (פסקה)

== א ==

'''וידבר ה' אל משה ''' הנה במנין זה נבוכו המפרשים שבשנה ראשונה לצאתם מא"מ אחר יוה"כ נמנו ע"י שקלים שנתנו לתרומת המשכן והיה מספרם שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים, ובמנין הזה שנמנו בשנה שני' באחד באייר היו ג"כ כמספר הזה, ואיך אפשר שהיה מספרם שוה וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנה שני' נעשו בני כ"ף, ורש"י ז"ל השיב ע"ז בפ' תשא שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא שנת עולם והיו שני המנינים בשנה אחת אף שהיתה שנה שמ' למנין יצ"מ שהוא מניסן, וכבר הבאתי בפ' פקודי שלפ"ז צ"ל שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, שמעת העגל נדחו הבכורים ונבררו הלוים כמו שפרש"י על מלאו ידכם היום לה' וע"כ היו שני המנינים שוה, ודעת הרמב"ן שבמנין הראשון נמנה גם שבט לוי ולא במנין השני ומה שחסר במנין השני ע"י שהוציא את שבט לוי מן המנין נשלם באלה שהגיעו במנין השני לשנת העשרים שלדעתו נחשב השנה לכ"א מיום לדתו, ואירע הדבר שנתרבו בני עשרים על המנין הראשון כמספר שחסר ע"י הלוים, ודעת הרלב"ג שבשני המנינים לא נמנו שבט לוי רק שהאנשים שהיו קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר להאנשים שהיו קרובים לס' שנה והיה זה בהשגחת ה' שכולם האריכו ימים וראיתי במד' רבה (פ"א) באר בפי' כדעת רש"י שלא מנו להם השנה מניסן או מיום לדתן רק מתשרי כדעת רש"י, והרמב"ן הקשה על רש"י, איך אפשר שלא מת אחד מהם בשנה זו והא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין זה פלא דהא כבר הבטיחם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם שלפי פירושי שם הי' זה הבטחה שע"י הפקידה ותרומת השקלים לא יהיה בהם נגף ונתקיים שלא מת שום אחד מהם במשך זמן שבין מנין הראשון למנין השני, ומ"ש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר אמרו ע"ז בסוכה (דף כ"ה) מי היו נושאי ארונו של יוסף היו רע"א מישאל ואלצפן היו, ששאלה זו מי היו נפלאת מאד הלא יצויר שמת אחד מן העם, ומזה ראי' שהיתה דעת חז"ל כדעת רש"י ששני המנינים היו בשנה אחת, ומבואר בכתוב שלא מת אחד מן העם אחר שהיו המנינים שוה וע"כ שואל מי היו, וגם ר' יצחק שאומר שם טמאי מת מצוה היו סובר שלא מת אחד מבני ישראל ופי' שמת אחד מן הגרים שלכן הי' מת מצוה כי לא היו לו קרובים שיטמאו לו, ובמנינים האלה לא נמנו הגרים ויצויר שמתו אנשים מהם, שההבטחה שלא יהיה בהם נגף לא נאמר רק לבני ישראל לבד לא לגרים. ומה שהק' הרמב"ן עוד ממ"ש בעירכין (דף יח) דשנה שבבן ובבת בעינן מע"נ למאי הלכתא לעירכין משום דכתיב ומעלה יום כאן כתיב ומעלה, למ"ש התוס' שם (דף י"ט ד"ה לעירכין) לק"מ עיי"ש. ואדרבה לדעת הרמב"ן קשה הלא במנין שהותחל בא' לחדש לא נגמר ביום א' ונמשך כמה ימים כמו שיתבאר וא"כ בימים שבינתים נתוספו בכל יום אנשים שהגיעו ביום ההוא לשנת עשרים ונתבלבל מנין הראשון בכל יום, אולם אחר שהחזקנו כדעת רש"י יקשה הלא כלל המנין היה ללא צורך אחר שנמנו בשנה זו וכולם ידעו שלא מת א' מן המנוים ולא נמצאו טמאים לנפש אדם רק נושאי ארונו של יוסף או טמאי מ"מ, א"כ למה נצטוה למנותם שנית, לכן בא הכתוב להודיע צורך המנין הזה שבו התעלו ישראל על מנין הקודם בכמה ענינים כמו שית', והקדים לאמר שהיה הדבור במדבר סיני באהל מועד להודיע שהדבור הזה אף שהיה במדבר סיני כמו דבור של כי תשא התעלה מצד שהיה באהל מועד והראשון הי' בהר סיני, ומעת שהוקם האהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מנין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה העליונה כי מעתה דגלו עליהם אהבה בד' מחנות הסובבים משכן כבודו למטה כעין ד' מחנות הסובבים את כבודו למעלה, והיה באחד לחדש השני כי בחדש הראשון הוקם המשכן וי"ב ימים היו טרודים בחנוכת המזבח ואח"כ היו ימי הפסח, ובאחד לחדש השני שהיו עתידים לנסוע משם אל ארץ ז' עממין בעשרים לחדש, שיער כי המנין וההתילדות על משפחותם ומדור הדגלים ימשך עשרים יום וע"כ התחיל למנותם, ובמד' רבה אמר ע"ז כשהקב"ה בא לגדל את ישראל מודיע באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה באיזה אופטיאה כי הזמן והמקום היו עוזרים לזה ובמנין זה בא לגדל את ישראל כמו שית':