עריכת הדף "מזרחי/שמות/טז" (פסקה)

== א ==

'''ללמדנו שאכלו משירי הבצק ס"א סעודות וירד להם המן בי"ו באייר. ''' ובמכילתא חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ל"א יום ומפרש רבי שילא שנתפרנסו הימנ' ס"א סעודות פירוש שמאותן הל"א יום שמיום ט"ו ושיצאו ממצרים עד יום י"ו שירד להם המן שהם י"ו יום מניסן וט"ו יום מאייר לא אכלו רק ס"א סעודות שהרי הסעודה של ליל ט"ו במצרים אכלוה ולא מהחררה שהוציאו ממצרים ולפי זה לא היה להם לחם לאכול רק בבקר של ט"ו לאייר ונתרעמו ביום ט"ו מפני שראו שכבר כלתה החררה ואין להם בערב לאכול שהוא ליל ששה עשר לאייר וזהו שפרש"י וילונו לפי שכלה הלחם כלומר ולא מפני הרעב שעדיין שבעים היו ולפי זה אין ראוי לגרוס משיורי הבצק מפני ששיורי הבצק אינם רק מה שנשאר מהבצק שהוציאו אחר סעוד' הבקר של יום ט"ו ונמצאו שהס"א סעודות מתחילין מליל י"ו לניסן ואינם כי אם ס' סעודות עם סעודת הבקר של יום ט"ו לאייר שבו כלתה החררה אבל צריך לגרוס בהבצק במקום משיורי הבצק כדי לכלול גם סעודת הבקר של יום ט"ו לניסן ואז יהיו ס"א סעודות עד סעודת הבקר של ט"ו לאייר וזה מסכים עם לשון המכילתא שאמרו חרר' שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ס"א סעודות והחררה שנטלו ממצרים הוא הבצק שהוציאו ממצרים לא שיורי הבצק דדוחק הוא לגרום משיורי הבצק ולפרש הס"א סעודות מליל י"ו לניסן עד סעודת ליל י"ו לאייר ואעפ"כ נתרעמו ביו' ט"ו בעבור שראו שכלתה להם החרר' ואין להם לאכול רק בערב שהוא ליל י"ו שכיון שהיו שבעין וגם נשאר להם סעודה אחת לאכלה בערב לא היה להם להתרעם רק בי"ו לאייר לא בט"ו בו. ומצאתי בנוסחא אחרת שכתו' בה משיורי מצה במקום משיורי בצק וגם זאת נוסחא טובה ופירש' משיורי המצה שאכלו בליל ט"ו עם הפס' שמתחילין לפי זה הס"א סעודות מהבקר של יום ט"ו לניסן וכלין בסעודת הבקר של ט"ו לאייר. וי"מ שהנוסחא שכתוב בה משיורי הבצק אינו בעד הבצק הכתוב בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים אלא בעד המצה שאכלו בליל ט"ו עם הפס' וכאילו כתב משיורי המצה ולא מצינו לשון בצק שיאמר על המצה לא בכתוב ולא בדברי רז"ל בשום מקום אבל מה שכת' כאן וירד להם המן בי"ו לאייר ולקמן גבי ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה כתב בט"ו באייר ירד להם המן תחלה לא קשיא דעכ"ל דפי' ובט"ו בניסן פסק המן בסוף ט"ו קאמר כלומר לאחר שעברו ט"ו ימים דהיינו בתחלת י"ו דאל"כ מאי שנא וישבות המן ממחרת הפסח דקאמר הא מההוא קרא משמע דלא פסק עד י"ו בניסן. ומעתה עכ"ל דפי' ובט"ו באייר ירד להם המן תחלה נמי בסוף ט"ו קאמר כלומר לאחר שעברו ט"ו יום מאייר ירד להם תחלה דהיינו בי"ו דאל"כ מאי והלא חסר מ' יום דקאמר הא אינם חסרים כי אם כ"ט יום ט"ו דניסן וי"ד דאייר והא דנקט בלישני' ל' ט"ו בין בניסן שפסק להם המן בין באייר שירד להם המן אע"פ שלא היו אלא בי"ו אינו אלא משום קלות החשבון כלומר מאת' שבחצי ניסן פסק ובחצי אייר ירד נמצא שחס' חדש א' מהמ' שנה: 

'''ויום אחד בשבת היה כדכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו. ''' הכי תני לה בברית' בפר' ר"ע והקשו התוספו' היכי מיתי ראיה מהאי קראו הלא זה הפסוק נכת' אחר שירד כבר מן שבוע אחד כשבאו והגידו למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ותרצו דאף על גב דלא נאמר אלא עד אחר כך מ"מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר להם היה לי לומר לכם מה שאמר הקדוש ב"ה בשבוע את המן שתלקטוהו ששה ימים ואם כן יש להוכיח מכאן שבאחד בשבת ירד המן ויש לתמוה דאם כן מהכא משמע שט"ו באייר שבו נסעו ישראלים מאלים ובאו אל מדבר סין יום שבת היה והכי קתני לה בבריתא בפרק רבי עקיבא וקשה שהרי כבר נצטוו במרה על השבת כדפרש"י גבי שם שם לו חק ומשפט ואם כן בשלמא מאסור הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן לא קשיא דאיכא למימר דבאסור הוצאה לא נצטוו בו עד פרשת המן דכתיב ביה אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בשלהי פ"ק דערובין אלא באסור תחומין הניחא למ"ד אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד אלא למ"ד אתחומין נמי אפקו' מאי איכא למימר ושמא יש לומר דבחמשה עשר יום לחדש השני דקרא לא קאי אלא אויבאו אבל נסיעתן לא היתה אלא בששי בשבת דהיינו בי"ד יום לחדש: