עריכת הדף "מזרחי/ויקרא/כא" (פסקה)

== א ==

'''אמור ואמרת להזהי' גדולים על הקטנים. ''' ביבמות פרק חרש ופרש"י שתי חמורות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים דאע"ג דגבי דבר ואמרת דרשו במכילתא דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק הני מילי בשהאחד בלשון דבור והאחר בלשון אמירה שהלימוד של פעם ראשונה מקריא בלשון דבור והלימוד של פעם שנית נקרא בלשון אמירה אבל כששניהם בלשון אמירה אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם דאם כן דבר ואמרת מיבעי ליה אי נמי האי תנא דאמר דאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ס"ל דלשון דבור מורה על הכללות ולשון אמירה מורה על הפרטו' לפרש הדבור המורה על הכללות אי זהו מן דבור הוא ולכן בכל מקום מלת לאמר אחר וידבר ומלת ואמרת אחר דבר כדי להודיע ולפרש מה מין דבור הוא אבל אמור ואמר' ששניהם מורין על הדבור הפרטי עכ"ל שאין שתי האמירות הללו של משה אלא האמירה הראשונה של משה שיאמר לכהנים והב' של כהנים שיאמרו לבניהם כאילו אמר אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא בעמיו שפירושו כל אחד מכם אמור לבניך שהם בני אהרן הנזכרים כל אחד מכם לנפש לא יטמא בעמיו שהמובן ממנו הוא שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא וזהו הנראה גם מדברי רז"ל שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים שפירושו שבאותה אזהרה עצמה שהוזהרו הגדולי' לעצמם הוזהרו גם על הקטנים שיפרישום מן הטומאה וכן כתב גם בעל הטורים כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמא שכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ומה שכתב בהלכות שבת דאפילו באיסור דאוריתא נמי אין ב"ד מוזהרין להפרישם אינו אלא בשאר איסורים של תורה אבל באיסור טומאת כהנים בית דין מצווין להפרישם דשאני כהנים שריבה להן הכתוב מצות יתירות וכן כתוב בנימוקי יוסף בפירוש הלכות טומאה של הרב ז"ל דמרובוי הכתוב שאמר אמור וחזר ואמר ואמרת דהוה סגי בחד דרשו שהאב מוזהר שלא יניח בנו להטמא למתי' אף על גב דבשאר אסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן כותים שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה וקטן הבא לכבות שאומרי' לו אל תכבה ומוקמינן לה בקטן העושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אמרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבויא דקרא וכן כתב גם רבינו הלל בפי' ת"כ דתניא בני אהרן אף הקטני' דמדכתי' בני אהרן משמע נמי קטנים שלא יטמאו במה דהוזהרו גדולים על הקטנים להפרישן שלא יטמאו למת אבל הרמב"ן והרמב"ם והסמ"ג ורבי' ישעיה הראשון כולם פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטני' דלא לטמויינהו בידים אבל אין גדולים מוזהרין להפרישן דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וראייתם מההיא דפר' חרש רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא בר"ה אתא לקמיה דרבי פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ופריך מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תטמו ומשני לא דלא לטמויינהו בידי' ואף על גב דאזהרתן של גדולי' הוא שלא להטמאת אזהרת גדולים על הקטני' אינה אלא דלא לטמויינהו בידים ואע"פ שלא הוזכר זה בכתוב מ"מ מרבוי האזהרות של אמור ואמרת שפירושו תזהיר ותחזור ותזהיר למדנו שהיא אזהרה חמורה וצריך להחמיר בה שיהיו מוזהרין אף כל קטניהם ומפני שא"א לפרש הרבוי הזה רק על היותר קרוב שהוא דלא לטמויינהו פירשו אותו הן דלא לטמויינהו בידים אלא שאין זו ראיה גמורה דדילמא דחויי בעלמא הוא דקא מדחו ליה אבל אמור ואמרת אינו אלא לאפרושינהו שכן משמע הלשון של אמור ואמרת שפירושו אמור אל הכהנים כל אחד מכם תאמר ותזהיר לבניכם שכל אחד מכם לנפש לא יטמא ולאו מרבויא דשתי אמירות הוא דדרשי רז"ל להזהיר גדולים על הקטנים עד שא"א לפרש הרבוי הזה אלא על היותר קרוב ברבוי שהוא דלא לטמויינהו בידים כדלעיל והא דקא משני דלא לטמויינהו בידים ולא קא משני שאני כהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות הוא כי היכי דלהוי האי שנויא דומיא דשנויי דדם ושרצי' דהתם א"א לתרץ אלא דלא ליספו להו דהיינו דלא לטמויינהו ורש"י ז"ל לא גלה דעתו פה במאי קמיירי אי בלא לטמיינהו אי בלא פרושינהו אלא הביא הברייתא בצורתה כמו שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים וא"ת למה לי אמור ואמרת תיתי במה מצינו מדם ושרצים דגבי דם כתיב קרא יתירה כל נפש מכם לא תאכל דם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים וגבי שרצים כתיב קרא יתירא לא תאכלו' כי שקץ הם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים כבר תרצו בגמרא משום דאיכא למפרך מה להנך שכן אסורן שוה בכל אבל טומא' אימא לא קמ"ל וא"ת אי הכי למה לי קרא יתירי דדם ושרצים ליתו מטומאה כבר תרצו גם זה ואמרו משום דאיכא למיפרך מה לכהני' שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות אבל דם ושרצים אימא לא צריכא א"ק אם כן לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וצ"ע והא דתניא בת"כ בני אהרן אף הקטני' נ"ל דלאו מבני אהרן נפקא דמ"ל הא דילמ' בני אהרן ולא בנות אהרן אלא משום דמאמור ואמרת דרשו להזהיר גדולים על הקטנים יחוייב מזה שבני אהרן אף הקטנים בכלל אבל בלקוטי הרא"ש ז"ל כתוב שינה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר את הכהנים על בניהם: 

'''בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע בני אהרן ולא בנות אהרן. ''' בת"כ הכי פירושא אצטריך למכתב הכהנים ואצטריך למכתב בני אהרן דאי מבני אהרן ה"א אף חללים במשמע ת"ל הכהנים למעוטי חללי' ואי מהכהנים ה"א אף כהנות בכלל כל התורה כולה אע"פ שנכתבה בלשון זכר גם הנשים בכלל מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מדרב יהודה מאיש או אשה ולכל דינין שבתורה מדברי ר' אליעזר מאשר תשים לפניהם ולכל מיתות שבתורה מדברי חזקיה מוהמית איש או אשה אלא דנקט לשון זכר משום דעדיף טפי כתב בני אהרן יתירא לדרוש בני' ולא בנות והשת' לא שייך לומר מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אף הבנות בכלל דאם כן קרא יתירא דבני אהרן למה לי והא דקאמר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא קאמר כהנים אף בעלי מומין משום דתנא אבני אהרן קאי וקאמר יכול אף חללים ת"ל כהנים יצאו חללים והדר אמר ומנין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן כלומר דלא אתא שום מיעוטא למעוטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע וליכא למימר אדרבה נימא איפכא דהוי לחומרא הכהנים יכול ולא חללים ת"ל בני אהרן אף חללים במשמע דאם כן הא דקאמר קרא הכהני' דמשמע כהנים דוקא ולא חללים במאי מוקמת לה וא"ת כיון דמבני לא מתמעטי בנות מדהשוה הכתוב אשה לאיש אלא נקט בנים והוא הדין בנות והכא דדרשי בני ולא בנות אינו אלא משום דהוי יתירא ועל כרחך לא אתא אלא למעט בנות אם כן הא דממעטי מקרא דולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם והא דממעטי גבי הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקו' וההזאות והקבלות שאמרו בני ולא בנות היכי דרשי להו למיעוטא הא לא הוו יתירי נינהו וכי היכי דכתיב בני ישראל בכל התורה כולה ולא ממעטינן בנות אלא בני וה"ה בנות משום דהשוה הכתוב אשה לאיש הכא נמי נימא הכי י"ל משום דכל הני לא שייך בהו דרשא דהשוה הכתוב אשה לאיש משום דהשוה אשה לאיש אינו אלא להשוות המצווי' שכמו שהאיש מצווה כך האשה מצווה ופירוש ולמדת' אותם את בניכם אין בניכם המצוו' אלא אבותיהם ואם בניכם בכלל השוה הכתוב אשה לאיש ואם כן נשאר בנים כמשמעותו בניכם ולא בנותיכם וכן גבי תנופות וסמיכות וכו' דאי אפשר לפרשם בני' וה"ה בנות לחייבן בסמיכות והתנופות משום דהני מצות עשה שהזמן גרמא הוא והנשים פטורות ונשאר בניכם: 

'''לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה. ''' בת"כ דאל"כ בעמיו למה לי ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונים אותו ויש לתמוה למה לי בעמיו תיפוק לי מנזיר דכתיב ביה כל ימי הזירו ליי' על נפש מת לא יבא וסמוך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא ותניא בספרי ומייתי לה במסכת נזיר בפר' כהן גדול לאביו פרט למת מצוה לאמו ללמד שאם היה נזיר זה כהן הדיוט דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל למת מצוה מטמא וכל שכן כהן לבד דאין לו אלא קדושה אחת ועוד ליתי מק"ו דכהן גדול ומה כ"ג שקדושתו חמורה אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא ודרשו רז"ל בתורת כהנים לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כהן הדיוט לא כל שכן וכי מפני שנעשה כהן גדול גרע טפי להיות אתה מטמא למת מצוה ולא קודם לכן אך לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכו' אבלו' כהן שפנע במת מצוה בדרך הרי זה מיטמא לו אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובהלכו' נזיר כתיב הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ודברי' אלו דברי קבלה הן לא קשיא ולא מידי דלדידיה כל הני קראי דכהן הדיוט וכהן גדול ודנזיר אינו אלא אסמכתא בעלמא א"ק דא"כ הא דמסכת נזיר בפרק כהן גדול דקתני לאביו ולאמו הוא דאינו מממא אבל מטמא הוא למת מצוה ופריך עלה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ"ג שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמטמא למת מצוה ומשני לא אם אמרת בכ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזי' שמביא קרב' על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה הוה ליה למימר הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו ולא קשיא ולא מידי וצ"ע: