עריכת הדף "מזרחי/ויקרא/יב" (פסקה)

== ב ==

'''כי תזריע לרבות שאפי' ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה. ''' בפרק המפלת דאל"כ אשה כי תלד זכר מיבעי ליה מאי תזריע כעין שהזריעה דהיינו שנימוך ונעשה כעין זרע והיינו אליבא דר"ש דפליג את"ק דאמר שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ור"ש אמר נמוק הולד עד שלא יצא ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ונתבטל ברוב וכמאן דליתיה דמי ואמר רבי יוחנן ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה שאף על פי שהבית טהור אמו טמאה לידה מדכתיב בה כי תזריע וטמאה וזהו שכתב רש"י ז"ל אמו טמאה לידה דוקא טומאת לידה אבל טומאת מת לא שהבית שנולד בו טהור הוא דאי אליבא דת"ק אמו טמאה סתם מבעי ליה ועוד בלא רבויא דתזריע פשיטא דאמו טמאה דמכיון שהבית שנולד בו טמא מכלל דולד מעליא הוא וכן כתב רש"י בהדיא בריש פרק יוצא דופן גבי ורבי שמעון אומר אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה דמודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה מקרא דכי תזריע וטמאה אבל לת"ק לא צריך קרא להכי דהא לדידיה כיון דאמר הבית טמא לית ליה נמוח ופשיטא דאמו טמאה לידה והא דאמר רבי יצחק אמר רבי אמי בשלהי פרק המפלת ומייתי לה בפרק הרואה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר מוי"ו דוילדה הוא דקא מפיק לה דאל"כ אם זכר תלד מיבעי ליה דומיא דואם נקבה תלד שהוא מורה על הספק לא וילדה בוי"ו שהוא מורה על הודאי כאילו אמר שכאשר תזריע האשה תחלה בודאי תלד זכר ומה שפירשו מלת תזריע שתזריע תחלה אף על פי שהיא סתם הוא משום דאי אפשר לפרש אותה סתם כמשמעו מפני שא"א שלא תזריע ומאי כי תזריע שפירושו כשתזריע מכלל דאפשר שלא תזריע ועוד דמהוי"ו של וילדה זכר משמע שכשתזריע האשה בין בתחלה בין בסוף ודאי תלד זכר ונמצא שכשתלד נקבה לא הזריעה האשה כלל לא בתחלה ולא בסוף וזה בלתי אפשר ונשאר בהכרח שנפרש מלת תזריע או בתחלה לבד או בסוף לבד ומה שפירשו אותה על התחלה בלבד מקובל היה בידם וא"ת אימא כולה קרא להכי הוא דאתא לומר שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא לרבות שאפילו ילדתו מחוי כזרע אמו טמאה לידה י"ל מדהוה ליה למכתב כי תזריע האשה וילדה זכר וכתב אשה כי תזריע וילדה זכר שסמך תזריע ללידה למדנו שאפילו ילדתו מחוי כעין זרע אמו טמאה לידה וא"ת ולמה נכתב וילדה בוי"ו ולא באם דומיא דאם נקבה תלד הבא אחריו אם כדי ללמד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר תיפוק לי מקרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו דתניא בשלהי המפלת תלה הכתוב הזכרים בנקבות והנקבות בזכרים לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה יש לומר דאי לאו קרא דתזריע וילדה לא הוה שמעינן מקרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהוה אמינא הא דתלה הזכרים בנקבה משום דאי הוה כתיב אלה בני יעקב ה"א אלה לבדם הם בני יעקב לפיכך כתב אלה בני לאה אבל דינה שלא היתה בת אחרת ליעקב תלה אותה באב כמנהג הכתוב בכל מקום ואי לאו קרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו לא הוה שמעינן מקרא דתזריע וילדה זכר אלא שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל לא כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהוה אמינא לא שנא הזריעו שניהם בבת אחת לא שנא הזריע האיש תחלה יולדת נקבה השתא דכתיב ואת לאה בתו ותלה הנקבה בזכר למדנו שהטעם שתלה הנקבה בזכר הוא כמו הטעם שתלה הזכר בנקבה מה להלן מפני קדימת זריעת האשה אף כאן מפני קדימת זריעת הזכר אבל כששניה' הזריעו בבת אחת אין שם לא זכר ולא נקבה שכל אחד מבטל את האחר אך מההיא דרבי צדוק דפרק המפלת דתנו רבנן בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הנקבות בזכרים והזכרים בנקבות לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה משמע דבלאו קרא דתזריע וילדה נמי שמעינן שפיר מקרא דאלה בני לאה דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ושמא י"ל דרבי צדוק נמי מקרא דוילדה זכר הוא דקא דייק דאלה בני לאה דתלה הזכרים בנקבות משום דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר הוא והא דמפיק לה רבי צדוק מקרא דאלה בני לאה ולא מקרא דתזריע וילדה זכר הוא משום דמהאי קרא למדנו בין כשאשה מזרעת תחלה יולדת זכר בין כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה כדלעיל אבל מקרא דוילדה זכר לא למדנו רק כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ורבי יצחק דמפיק לה מקרא דתזריע וילדה אע"ג דלא למדנו משם אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר הוא משום דסבירא ליה דמאלה בני לאה אין ראיה כלל דאיכא למימר הא דתלה הזכרים בנקבה הוא משום דאי אפשר לומר אלה בנ' יעקב מפני שמובן ממנו אלה לבדם אבל בנקבות שלא היתה ליעקב רק דינה לבדה תלה אותה באב כמנהג הכתוב בכל מקום אי נמי מאן דדריש לה מקרא דאלה בני יעקב ס"ל דוי"ו דוילדה זכר היא במקום אם דומיא דאו נפש כי תשבע לבטא בשפתים ונעלם ממנו שפירושו אם נעלם ממנו ורבים כן ומאן דדריש לה מקרא דתזריע וילדה זכר סבירא ליה דמאלה בני לאה אין ראיה כלל דאיכא למימר דתלה אותם בנקבה משום דאי אפשר לומר אלה בני יעקב דמשמע אלה לבדם אבל בנקבה שלא היתה ליעקב רק היא לבדה תלה אותה באב כמנהג הכתוב בכל מקום: 

'''שאפילו ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כמין זרע. ''' מלשון מחוי ונמחה משמע שנוצר מתחלה ואחר כך נמחה שאילו לא נוצר מתחלה אלא כמו שהוא עתה אינו נופל בו מחוי ונמחה המורים שהיה מתחלה ואחר כך נמחה וכן אילו לא נוצר בצורת אדם אלא בצורת בהמה חיה ועוף לא היה נופל בו הכנוי של ילדתו ששב על הזכר ונקבה דקרא המורים על צורת אדם כדתניא יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמאה לידה ת"ל זכר מה זכר מיוחד שיש בו צורת אדם יצאו אלו שאין בהם צורת אדם ואם כן בחנם טרח הרמב"ן ז"ל לומר ופי' הענין שנוצר הולד בצורת אדם ואחר כך נמוח שכל מי שאין בו מצורת אדם אין בו ולד וכל שאינו ראוי לבריית נשמה אינו ולד אבל בשעת הלידה אפילו מחוי מטמא אם אנו מכירין צורתו כגון שפיר מרוקם טמאה ודאי ואם לאו בספק וזהו רבויו של מקרא זה כדברי רז"ל: 

'''כימי נדת דותה תטמא כסדר כל טומאה האמורה בנדה מטמאה בטומאת לידה. ''' פירוש האי כימי נדת דותה לא כמספרן קאמר דהא בפירוש כתב קרא וטמאה ז' ימים אלא כמין ימי הנדה דהיינו כסדר הטומאה האמורה בנדה דכתיב בה כל הנוגע בה יטמא וכל אשר תשכב עליו יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא וכל הנוגע במשכבה וכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו וכל שאר הכתובים בפרשת נדה וזהו ששנינו בת"כ מה ימי נדתה סמוכין אף ימי לדתה כן ומה ימי נדתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה מהן אף ימי לידתה כן: 

'''ואפילו נפתח הקבר בלא דם. ''' פי' הא דאצטריך קרא דוטמאה שבעת ימים וקרא דכימי נדת דותה תטמא אינו אלא לאפילו נפתח הקבר בלא דם דאי בנפתח הקבר בדם תיפוק לי משום נדה דכל הרואה דם טמאה נדה: 

'''דותה לשון דבר הזב מגופה. ''' הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא ידעתי מאי זה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקדש ולא ידעתי למה הוצרך שיהיה מוצאו בלשון הקדש כי לא נמצא בתורה בשום מקום מלה שמוצאה בלשון ארמי הנה מי מלל לאברהם וכי יראה כי אזלת יד ורבי' כמוהם ויהיה גם זה בלשון ארמי מלשון זיבה שתרגום כי יזוב זוב דמה ידוב דוב דמה והוי"ו והבי"ת ממוצא אחד הן ויבא זה תחת זה אבל לא ידעתי איך יפרש רש"י על זה היה דוה לבינו ושמא יאמר שהם שני עניינים בשורש אחד: