עריכת הדף "מזרחי/במדבר/כח" (פסקה)

== ב ==

'''צו את בני ישראל מה אמור למעלה יפקוד יי' אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בנו צוה את בני עלי כו'. ''' בספרי דאל"כ מה עניין צווי קרבנות אצל יפקוד יי' אלהי הרוחות שיפקוד על ישראל פרנס שינהיגם: 

'''את קרבני זה הדם לחמי אלו האימורי' וכה"א והקטירם הכהן המזבח' לחם אשה. ''' ובספרי קרבני זה הדם לחמי זה הדם אלו האימורים אתה אומ' קרבני זה הדם לחמי אלו האימורים או קרבני ולחמי זה הדם ת"ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון פי' אתה אומר קרבני זה הדם הנזרק על המזבח כמו שנאמר והקריבו בני אהרן את הדם ולחמי הם האימורים וחסר וי"ו כאילו אמר את קרבני ולחמי או קרבנו ולחמי זה הדם כאילו אמר קרבנו שהוא לחמו ת"ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה אלמא לחם לאו דם הוא שהדם לאו בר הקט' לאשה המזבח הוא אלא לזריקה אבל מה שפירש לאישי הנתנים לאישי מזבחי שהם כוללים כל הנקטרים על גבי האש ולא הקומצין והלבונה בלבד הוא ומפני שהמדרש הזה אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא כי פי' לאישי לאש שלי שהיא האש של מזבחי והוא כולל כל הנתנים לאש לא הקומץ והלבונה בלבד ומזה הטעם עצמו לא פי' גבי ריח ניחחי מה ששנו בספרי אלו בזיכי לחם הפנים אלא הניחו אותם על פי מנהגו כשאר המקומות שפירושו להיות נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ומפני שפי' אחר זה גבי אשה ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא הוצרך לפרש כאן מאחר ששניה' על התמיד הם נאמרים: 

'''תשמרו שיהיו כהני' לוים וישראלים עומדים על גביו. ''' בספרי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הם הקרבן שכל ישראל משותפין בו ולפיכך חייבה תורה את כלם כהנים לוים וישראלים שיהיו עומדים על גבי קרבן התמיד שהוא קרבן הצבור ומפני שאי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל אנשים שיהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד ומפני ששמואל הרואה ודוד המלך ע"ה חלקו הלוים לחוד לכ"ד משמרות והכהנים לחוד לכ"ד משמרות חלקו נביאים את האנשים שיהיו שלוחיהם לעמוד על הקרבנות לכ"ד מעמדות כמנין משמרת כהונה ולויה וזהו שכתב רש"י מכאן למדו ותקנו מעמדות שפירושו ממה שהזהיר הכתוב שהיו הכהנים והלוים והישראלי' עומדים על גביו של קרבן צבור בעת שהוא קרב על המזבח למדו ותקנו לעשות מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו והרי כאילו כלם עומדים על קרבנותיהן: 

'''במועדו בכל יום הוא מועד התמידין. ''' אינו ר"ל שמצוה זו נוהגת בכל יום שזה בהדיא כתיב ביה שנים ליום עולה תמיד שלא יהיה יום בלא תמידין אלא הכי פירושא שכל יום הוא זמן התמידין ואין שום מונע בהם שאפילו בטומאה מקריבין אותן ביומן ומה שלא פירש פה במועדו אפילו בטומאה כמו גבי פסח הוא לב' סבות האחת ששם פירש אותו על פי מדרשו ולא הודיע משמעו וכאן הודיע משמעו שבכל יום הוא מועדו והשנית שהפסח אינו אלא פעם אחת בשנה ונופל בו מלת למועדו לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אפי' בשבת ואפי' בטומאה אבל בתמודין פעמיים בכל יום אינו נופל בם לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אלא על הדרך שפרש"י אבל בספרי שנו במועדו למה נאמר לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת ת"ל ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי' בשבת דברי רבי יאשיה נם לו רבי יהונתן במשמע הזה עדיין לא שמענו נם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל במועדו אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת ב' כבשים מת"ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון ג"ש שנאמר כאן מועדו ונא' להלן במועדו מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת ורש"י ז"ל רצה להוצי' ממשמעות של מלת במועדו אף בטומאה והדין עמו שהרי אלמלא קרא דביום השבת שני כבשים היו דורשים ממשמעות במועדו דתמיד אף בשבת ולמה לא ידרשו ממשמעות במועדו אף בטומאה כמו שדרשו זה ממלת במועדו דפסח ורז"ל לא למדו מג"ש דמועדו מועדו אלא לענין דחיית השבת דכתיב ביה בהדיא וביום השבת אבל לענין הטומאה דלא כתי' ביה בהדיא ממלת במועדו תניינ' דפסח הוא דמפיק לה ויש לתמוה למה להו ג"ש לומר שדוחה שבת ת"ל מבמועדו אפילו בשבת דבשלמ' גבי תמיד ליכא למדרש הכי דבהדיא כתיב ביה וביום השבת וגומר אלא גבי פסח נימא במועדו אפי' בשבת וממועדו תניינא אף בטומאה ועוד רש"י ז"ל היאך פי' במועדו בכל יום הוא מועד התמידין והלא כבר אמרו שהוא מופנה לג"ש ושמא י"ל דרבי יאשיה האי ג"ש אליבא דרבי יונתן הוא דקאמר לה אבל לדידיה מבמועדו הוא דמפיק לה אפילו בשבת כרישא דמילתיה דקתני תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפילו בשבת ורש"י ז"ל אליבא דרבי יאשיה ורבי יונתן לא משמע להו דמלת במועדו אפילו בשבת וג"ש דמועדו אינה אלא דרך אסמכתא בעלמא לגלויי מילתא בעלמא