עריכת הדף "כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מט" (פסקה)

== סדר תשא ראשון ==
=== שבת קדש: ===
'''יבאר סוד השבת, להורות על חידוש העולם, וכדי שהאדם ששת ימים יעבוד ויעשה כל מלאכתו ובשביעי ישבות ממעשה ההבל ומעצבון, ועוסק בתורת ה' חפצו והוגה מידי שבת בשבתו יבוא כל בשר לראות את פני ה' צבאות'''.

{{ממ|[[בבלי/פסחים/קו/א|פסחים פרק ע"פ ק"ו.]]}} <big>'''תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו'''</big> ([[תנ"ך/שמות/כ#ח|שמות כ, ח]]). <big>'''זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל זכור את יום'''</big>.
{{ממ|[[בבלי/פסחים/קיז/ב|פסחים קי"ז:]]}} <big>'''א"ר אחא בר יעקב צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור'''</big> ([[תנ"ך/דברים/טז#ג|דברים טז, ג]]). <big>'''וכתיב התם זכור את יום השבת'''</big> ([[תנ"ך/שמות/כ#ח|שמות כ, ח]]). עכל"ה.


'''מהיות''' חפץ ה' לשים נפשינו בחיים, חיי עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך, נטע בתוכנו יום שבת קדש מנוחה לחי העולם לסיבות שתים: האחת להודיענו איך הוא ית' חידש עולמו ובראו יש מאין והמציא מצואים בששת ימים עשה שמים וארץ הימים וכל אשר בהם וינח ביום השביעי. והסיבה שנית כדי שלא ישתקע האדם כל ימיו בהבלי העולם, כי די לי שיעבוד את האדמה אשר ממנה לוקח ששת ימים, וביום השביעי שבת לעבוד את ה', הוא מ"ש חז"ל {{ממ|[[ירושלמי/שבת/טו/ג|ירושלמי שבת פט"ו ה"ג דף ע"ח.]]}} לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה. ביום שבת קדש שהוא מעין העולם הבא אשר שם ינוחו יגיעי כח, ככה ביום שבת ישכילו במושכלות תעלומות חכמה איש ואיש כאשר ישיג שכלו.

והנה השתי סיבות הנז' אמרם דע"ה במזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר כו'. אשר קשה דפשיטא דטוב להודות לה' ולזמר לשמו ומאי קמ"ל. והיינו יכולים לומר שאומרו 'טוב להודות' חוזר אל מזמור שיר ליום השבת, שהמזמור הזה טוב הוא ומזמור משובח להודות בו לה' ולזמר בו לשמו ית' עליון, כי המזמור הזה מתייחס לענין השבת, ולזה יאות להודות בו לה' ית'. והנכון הוא שאומרו טוב להודות כו'. חוזר ליום השבת, ומפרש שיום השבת טוביותו הוא להודות לה' ולזמר בו לעליון, לא לאכול ולשתות בו אכילה גסה, אלא טוב הוא יום השבת להודות כו', שלא ניתנו שבתות אלא להודות ולזמר בהם להב"ה, ולהגיד בבוקר חסדך, דהיינו עדות להעיד שהב"ה ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, שלזה חוייב האדם לומר קידוש היום מעומד בליל שבת, ז"ש להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, שתים בליל שבת ובמוצאי שבת, כי גם על ידי ההבדלה ניכרת אמונתו ית' על האדם בהבדילו בין קדושת שבת לחול, באופן שהקידוש וההבדלה יחד כולם הגדת אמונתו ית' שהוא מצוי וחידש עולם יש מאין, והגדת חסדו ית' הוא בבוקר, דהיינו יום שבת, שעיקר קדושת שבת בבוקר היא, שאז הב"ה ממשיך חוט חסדו על יראיו, ונשמה יתירה בבוקר היא כפי מה שקבלנו, כי נפש יתירה בליל שבת, ונשמה יתירה בבוקר, ורוח יתירה בערב לעת מנחה, וזהו נשמת כל חי תברך וכו'. שאנו אומרים בבוקר על שם הנשמה יתירה הנמשכת באדם, ועל זה נ"ל שנאמר שבת וינפש. שר"ל תכף לשביתה בלילה וינפש, ר"ל חלק נפשות יתירות אל הראויים אליהן. אלא שחז"ל ראו דהיל"ל שבת ונפש, היו"ד יתירה גרמה לדרוש וי נפש, שאחר שיצא השבת יוצאה הנפש יתירה דאזלה לה.

ועל זה נ"ל שבאו דברי ר' ירמי' באומרו השמרו בנפשותיכם ולא תשאו משא ביום השבת. אשר קשה אומרו בנפשותיכם לשון נפשות רבות, כי הוא חסרון בישראל, שישראל נפש אחת הם יחד כולם, כמו שנאמר יוצאי ירך יעקב, דגבי עכו"ם נאמר נפשות שעובדים לאלוהות הרבה, וא"כ איך אומר כאן בנפשותיכם, אכן כוון לומר כי השבת גורם שתבא לו נפש יתירה, לא כן העושה את יום השבת קדש חול לא תבוא בו נפש יתירה, לז"א השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא וכו'. ר"ל השמירה הזו של בלתי הבא משא והוצאה, הנה היא שמירה בנפשותיכם, בלי ספק בנפשותיכם היתירות, ולזה אמר בנפשותיכם בלשון רבים, להורות על נפשות יתירות המתרבות בשבת, לא כן כאשר רואות זלזול שבת בהביאכם והוציאכם משא, ובפרט היות הדבר בשערי ירושלם הקדושה, ובפרט ביום שבת קדש הקדושה נוספת בה בירושלם ביתר שאת, ואין ראוי שתנהגו חול להוציא ולהביא משא בשערי ירושלם, וליודעי חן שייכות גדול יש לשבת עם ירושלים, דמתייחד השבת ומתפשט בירושלים של מעלה. ואמר והבאתם וכו' ולא תוציאו כו' ובסמוך לא הזכיר הוצאה אלא הובאה בלבד, והיה אם שמוע כו' לבלתי הביא, ואלו הוציא לאו בפירוש איתמר אלא בכללא דולקדש את יום השבת וכו'. הן אמת דאיפשר לומר דנקט הבאה כדי שיבוא מכוון השכר של ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וכו' ובאו מערי יהודה כו'. והנכון שהחמיר לאסור ההבאה, ואעפ"י שנראה דעונג שבת הוא לאסוף נכסיך ומשאיך אל ביתך, עכ"ז מלאכה היא להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, ואם נכשלת בהבאה הקלה בעיניך תכשל בהוצאה החמורה ממנה, וז"ש ואל תשאו כו' והבאתם כדי שלא תוציאו כו'. שההבאה תביא אתכם להוצאה, והיה אם שמוע תשמעו אלי נאום ה' לבלתי הביא כו'. שכ"ש הוא שתהיו נזהרי' לבלתי הוציא כיון שיש צער בהוצאה ולא שמחה, למדנו ששמירת השבת, שמירה בנפשות תחשב להתקדש בהם. ועל זה נ"ל שקראו בגמרא לקידוש היום קידושא רבא והוא הקטן, מלבד מה שאמרו המפרשי' ז"ל שקראו קידושא רבא ע"ד סגי נהור, כי קידוש קטן הוא או קראו קידושא רבה לפי שברכת בפה"ג מצטרפת עם כל קידוש וקדוש. אבל הנכון בעיני שנקרא קידושא רבא על שם הקדושה רבא ויתירא הנוספת בעולמות כללם בהפתח בבוקר שערי הרצון, ואז נכנסת נשמה יתירה באדם כדלעיל להגיד בבוקר חסדך, מארך אפים ורב חסד ואמונתך בלילו' ולשמוח במעשה ידי ה' משני בחינות, האחת מצד הפעולות עצמן היותן שלימות מאד בכל מכל, והשנית מצד הפועל היותו הוא ית' פועל אמת על ידי עצמו, ז"ש כי שמחתני ה' בפעוליך מצד כמותן ואיכותן והשנית מצד היותם מעשה ידיך מצד זה ארנן, שהורית בזה על קשיבותנו אשר החשבתנו לעשותינו בידיך על כן ארנן מצד הפועל, נמצא הפעולות שמה גדלו מעשיך והתכלית שבהם יותר ויותר משובח שמאד עמקו מחשבותיך בתכלית הבריאה באופן שאל זה לשבח ולכיוצא בזה לפארך ולרוממך ולעסוק בתורה הוא הוא שטוב יום השבת להודות וכו', ולזה נראה לי שאמר הנביא עליו השלום.

אם תשיב משבת רגליך כו'. אשר יש לדקדק או' עשות חפצך ביום קדשי, דהיל"ל במ"ם מעשות חפציך כו'. אבל אמר שצריך יהיה לכך כאילו נעשו כל חפציך שלא תצטער ביום שבת על חפציך אלא ביום קדשי' נא יהי בעיניך כאילו נעשו כל חפציך, וכמו שפירשו חכמינו ז"ל בפסוק ששת ימים כו' ועשית כל מלאכתיך, יהי בעיניך בשבת כאילו עשית כל מלאכתך קודם השבת, וזהו עשות חפציך ביום קדשי. והנכון שהחפצי' הראויים שיקראו חפציו של אדם הנה הם המצוות ועסק התורה, כי חפצי העולם הזה לפנים לבד הם חפציו, ולפי האמת הם חפצי זולתו שטורח ועוזב לאחרי' חילו, ז"ש עשות חפציך ראוי שתעשה ביום קדשי שבתוך ימי השבת אתה טרוד בהבלי העולם עוסק בחפצי זולתך, לכן לפחות ביום קדשי עשה נא חפציך, ז"ש עשות חפציך ביום קדשי תתעסק בחפציך ביום קדשי, ודרך הלצה איפשר או' וקראת לשבת עונג, שמה שתקרא בתורה זהו לשבת עונג יותר מכל מיני מעדנים. או יאמר עשות חפציך ביום קדשי שר"ל בהתנהגך קדושה ביום שבת זה יהיה סיבה לעשות חפציך, וכההיא עובדא דההוא חסידא שחשב לעשו' גדר לחצירו ולפי שחשב זה ביום שבת אסר הגידור אפילו בחול, והב"ה לא קפח שכרו ועלה אילני צלף וקפרס להיותם סייג וגדר ונעשו חפציו שמהם היה מתפרנס, זהו עשות חפציך יעשו מאליהן על ידי שתנהג קדושה ביום השבת, ז"ש ביום קדשי ולא קאמר ביום שבת, שעל ידי שתחשיב אותו ביום קדשי ותקדשו על ידי זה ימשך עשות חפציך וכההוא חסידא שנעשו חפציו מצד אותה קדושה שהחמיר בו בשבת, ככה כשתנהוג קדושה בו בשבת יעשו כל חפציך מאליהן, ואמר וקראת לשבת עונג שהזמנה מילתא היא וקריאת שם לשמו וכבודו של שבת חשוב מאד, ז"ש לשבת שמחד בשביך תקרא לשם השבת העונג ובהזדמן חשוב ממנו תאכלנו כמנהג שמאי ותכבדהו ג"כ בכסות נקיה, כיון שהוא קדוש מהשי"ת שקדשו וברכו, ז"ש ולקדוש ה' מכובד. אמנם חז"ל ראו דאי בשבת מיירי מיותרת תיבת ולקדוש ה' כי די שיאמר וקראת לשבת עונג ומכובד, אלא ודאי ולקדוש ה' זה יום הכיפורים שאין בו אכילה ושתיה, כבדהו לפחות בכסות נקיה לעורר כוונתך ולהכין אותך לשתסיר הבגדים הצואים מהעוונות מעליך והלבש אותך מחלצות ואל תקשה אל דבריהם מה שייכות יש ליום כיפורים הבא כי בא הפסוק להודיענו שאפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת משתעי קרא ואוסר בו האכילה והעונג, אבל נא יכבדהו בכסות נקיה, והיינו דשייך דין זה גבי דיני שבת, ובדרש' זו של חז"ל ניחא נמי אומרו תיב' וכבדתו המיותרת אלא להודיענו שמכובד הוא בכסות נקיה, כתב וכבדתו דאי כתב ולקדוש ה' מכובד מעשות דרכיך כו', היה מובן שמכובד היינו מעשות דרכיך כו', אכן כעת מכובד לחוד וכבדתו לחוד, וע"כ מכובד לכסות נקיה אתא וליום הכפורי'. ואמר שבכלל עונג שבת הוא ודבר דבר, ר"ל שלא לדבר בו דברים בטלים שאין בהם ממש אלא ודבר דבר ר"ל ודבר בשבת מה שהוא דבר קיים, דהיינו הדיבור בתורה שהוא דבר, לא שאר דיבורים שאינם דבר לפי האמת, כי אז תתענג על ה' ר"ל כל העונג יהיה על כיסו שלא ינכו אותו העונג מהקצוב לתת לך מראש השנה לר"ה, ז"ש על ה'. הרי תועלת השבת להודיענו שהב"ה חדש עולמו יש מאין, ותועלת שני שלא ישתקע האדם כל ימיו אחרי ההבל ויהבל, ונפש האדם אשר היא מצירה כמבכירה בהזכירה כי גונוב גונבה מארץ השלימות וגם פה לא עשתה מאומה ושננה רעיונה בעוז חביונה מי יתן לה אבר כיונה לעוף אל דודה אל המנוחה ואל הנחלה, הנה בהזדמן אליה יום מנוחה לחי העולמים אחד מששים בעה"ב כמו שאחז"ל, והסך הזה מכוון לפי האמת שהשבת הוא אחד מששה ספירות ממנו ולבינה וכל אחת כלולה מעשר הרי ששים, והוא אחד מששים לעה"ב הוא הבינה, ובהצטרף בשבת עסק התורה הנה תתנחם מעמלה שבכל ימי השבוע ותתעצם בקדושתה ע"י קדושת השבת הקדוש, וע"ז נ"ל שאחז"ל במסכת שבת פ"א {{ממ|[[בבלי/שבת/י/ב|י:]]}} ז"ל: תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם. א"ל הב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם עכ"ל. וראוי להבין מאי שנא שבת מכל המצוות כי כולם יחד חמדות גנוזות ויקרות הן מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, וא"כ בכל מצוה ומצוה יודיעם אחת אל אחת כמו גבי שבת, ולא מצינו אלא גבי שבת לחודיה דקאמר לדעת כי אני ה', לא כן בשאר מצוות, ואגב אורחין נבין למה אמר מתנה טובה ולא קאמר מצוה טובה, גם נבין אומר לך והודיעם, הודעה זו מה היא, האם ההודעה היא להודיעם שרוצה ליתנה לישראל או הודעה זולת זה. ואומר כי מלבד היות השבת פינת הדת שמורה על מציאות השם והשגחתו לברוא עולם יש מאין, וזה אנו מורים בשביתה שאנו שובתים כמו שהוא ית' שבת ונח דאם ח"ו הייתה הבריאה יש מיש חלילה לא הייתה השביתה צודקת בשבת כי עוד היום בשבת הוא ית' לא שבת ולא ישבות מהיותו מהוה הויות יש מיש, כי כמה וכמה בוצרים בלילי שבת ויומו וכמה נטיעות קולטות וצומחות וכמה דשאים וזרעים אלא ודאי ממה שאנו מייחסין לו ית' שבתה ומנוחה אנו מגלי' דעתינו שברא העולם יש מאין ושבת ביום השביעי מבריאה כזו, ואעפ"י שלא שבת מבריאת יש מיש הרי השבת מורה על מציאות השם והשגחתו ומלבד שבח זה הנה השבת מעולה על המצוו' זולתו שכל שאר המצו' יחד כולם אינם נותנות שלימות בו באדם בפועל בעולם הזה אלא נותנות הן שלימות בכח בנפשו של אדם ובעה"ב יצא השלימות ההוא מן הכח אל הפועל, לא כן הוא מצות שבת, שמלבד המוכן לנפש האדם מסיבת השבת הנה נא לו אפילו בעולם הזה שלימות גדול בנפש יתירה ורוח ונשמה ובחוש יבין האדם שנפשו של אדם מצירה עליו במוצאי שבת. ולז"א הראשונים ז"ל שהוא טעם הבשמים להניח דעתו של אדם בהם מעצבונו מצאת נפשו היתירה, וז"ש מתנה טובה כי מתנה היא כיון ששכרה מתהוות בעולם הזה בו ביום שבת כאמור, ואיפשר שלזה אמר בבית גנזי ולא אמר בגנזי, דלפי הסוד בית גנזי הוא המלכות, וגנזי הם שאר הספירות שכולם גונזות בה ושבת הוא היסוד בה כנודע ליודעי חן, אמנם לפי הפשט אמר נא ששאר כל המצות הם בגנזי שלא יתגלו אלא בעה"ב, אמנם מצוה זו של שבת היא מתגלית קצת שהיא בבית גנזי בבית דייקא, חוץ לגנזי שמושגת מתן שכרה בנפש ורוח ונשמה יתירה. והנה צריך הכנה גדולה שיתקדש האדם מלמטה כדי שיקדשוהו מלמעלה, וז"ש ואני מבקש ליתנה לישראל, ר"ל אני מבקש לכם איזה זכות ואיזו הכנה לשיזכו בה, לכך לך והודיעם, ר"ל הודיעם מעלתה ומתן שכרה שבעולם הזה מידי שבת בשבתו ובעולם הבא כאמור, והיינו דמסיק בגמר' שם מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי, ר"ל גילוי גמור ולכך צריך להודיעם דהיינו להודיעם שאני מבקש בהם הבנה כדי שיובנו לקבלה או אל הודיעם מתן שכרה יותר על כל שאר המצוות כאמור. נמצינו למדי' שבו ביו' שבת תתעדן הנפש ותתענג מעין עונג העולם הבא, כי יום שבת משלים שלימות נפשיי בנפש ולא באדם בלבד כי אם דרך כלל משלים שלימות לכל הנמצאות, וכמו שדרשו חז"ל בפסוק ויכל אלהי' ביום השביעי, דקשיא להו דביום השביעי לא נעשה בו כלום כי יום שבת הוא, וא"כ איך אומר ויכל אלהים ביום השביעי והוא אחד מהדברים ששנו לתלמי המלך וכתבו לו ויכל אלהים ביום הששי, לכך תירצו שכל העולמות שנבראו בששת ימי בראשית היו כגוף בלא נשמה עד שבאה שבת וקדשה בקדושתה כל הנמצאות כולם החסרות בה הושלמו שלימות רוחני, וזהו ויכל אלהים ביום השביעי, שהיה העולם חסר קדושה וביום השביעי הושלם, שכילה כל מלאכתו, ר"ל שנתן לה גמר ותכלית טוב ושלימות. ובמה שאחז"ל שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות ונשארו נשמה בלא גוף, בזה נאמר ויכל אלהי' ביום השביעי מלאכתו. שר"ל בקדושת יום השביעי שאין ראוי לעשות בו מלאכה זה גרם לשנסתפק הוא ית' באותו החלק שהיה עשוי ממלאכתו וכילה אותה שיספיק העשוי, וזה באחד משתי סיבות, האחת פירשוה בס"ה כדי שלא יחריבו השדים העולם, לכך כוון השי"ת לעכב בריאתם כדי שלא יתהוו בגוף ונפש שלא תתעצם כח טומאתם. והטעם השני ללמד האדם שיניח מעשיו ולא יעשם לכבוד שבת לכל הטעמים צודק אומרו ויכל אלהי' ביום השביעי. שיום השביעי גרם גמר המלאכה עם היות שלא כלתה. ולפי הצעתינו שהשבת הוא כדי שנכיר שהוא ית' הוא הבורא הוא היוצר כל, ולא נודע זה אלא ביום שביעי, וז"ש ויכל אלהי' ביום השביעי. שעל ידי יום השביעי נודע שכל העשוי מלאכתו אשר עשה הוא ומעשה ידיו כולם וזהו תועלת השבת, זאת ועוד וישבות כו' ויברך אלהי' כו' ויקדש אותו. שברכו וקדשו כדי שכל השובת בו יתקדש.

וחז"ל דרשו בב"ר פי"א: ויברך אלהים את יום השביעי כו'. ר' ישמעאל אמ' ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו שלא ירד כל עיקר עכ"ל. וקשה דבשלמא קדשו במן ניחא דכיון שלא ירד בשבת מורה על השביתה וביטול עד שלא יוריד ה' בו מן, אמנם ברכו במן מה ברכה היא זו לשבת, דאדרבא הברכה ליום ששי היא שירד בו כפלי' מהנהוג. ואפשר לו' דהברכה היא שיהי' הכל מוכן ומזומן כי ביו' הששי יכינו הכל, וזה רמז בעל המאמר באו' ובע"ש ב' עומרי' דלא קאמ' ובו' ב' עומרי', כוון לו' שהברכה שהוא או' שנתברך יו' שבת איננו מצד רבוי היותו ב' עומרי', כי אין זו ברכה שא' לחשבון יום ו' הוא והא' לשבת, ועוד שברכה זו לו' הוא ולא לז' כמו שהקשינו, אכן כוון לו' שהברכה הוא בבחינת ירידתו בע"ש שבו מכיני' הכל לשבת, זו היא ברכה של שביעי שלא יצטרכו בו להכין בו ביום ולאכול. עוד אפשר שגם הברכה היא בבחינת היותו ב' עומרים, והענין הוא בהיותם ב' חלוקי' זה מזה, וכמו שדרשו חז"ל גבי לחם משנה לחם משונה בריחו, ריח שדה אשר ברכו ה' הוא ג"ע וטעמו משובח ביות' ובמראהו כעין הבדולח, וז"ש ובע"ש ב' עומרי' דהיה מספיק שיאמר ובע"ש ב', אבל כוון לומ' היותם ב' עומרי' חלוקים זה מזה כאמור זוהי הברכה, והוא ע"ד מה שדרשו חז"ל גבי שני בני אהרון, דמדקאמר בני מורה על חילוק לבבם זה מזה, שלא נטלו עצה זה מזה. ואמ' וקדשו במן שלא ירד בו מן, כי זו הורא' על היות קדושת שבת נורא' עד שאפי' הוא ית' שכל פעולותיו בלי עמל ויגיעה אלא ברצותו ענין א' מיד הוא נעשה, ועכ"ז שבת מלהוריד מן ביום שבת, מכ"ש בני האדם היגיעים בפעולם איזו פעולה שראוי ומחוייבת בהם השביתה בשבת.

ולרמוז זה נ"ל שכוונו בשם זה שקראוהו בעת מן, דכתיב וישבתו העם ביום השביעי, וסמיך ליה ויקראו בית ישראל את שמו מן. כלומ' אחר ששבתו העם ביום השביעי שלא יצאו איש ממקומו כיון שראו שלא ירד מן בשבת וסמכו עצמם על המזומן ומוכן מע"ש ומה שטרחו בע"ש יאכלו בשבת, אז נתנו אל לבבם לקרותו מן, כמו וימן להם המלך וכו'. מלשון הכנה והזמנה כיון שהיה מוכן להם מע"ש, וזהו וישבתו כו' ויקראו כו' דרשינן סמוכים ־ עלה בידינו היות חפץ השי"ת להניח דעתנו ונפשנו במנוחת השבת להוציא' מרשת העמל והיגיעה תמיד בענייני' המדומי' לעסוק במושכלו' ביו' א' בשבוע ועד"ז נ"ל שכוון השי"ת בצווי המעשר שנאמ' בו ואכלת לפני ה' אלקיך כו'. שבלי ספק היתה הכוונה האל ית' לזכו' את ישר' להיות' שם בירושלם לפני ה' מאוכלי המן, הכסף צרור בידם טובם, מובן כמו שאחז"ל וצרת הכסף. שיהיה טבוע מטבע צור' והכל כדי שלא יהיה לו טרד' להחליפו אלא נקל כדי שיאכל ממה שטרח בכל הימי' אשר זרע בארצו שם בירושל' יאכל מוכן ומזומן, וכמו שאבאר עוד. וראוי לדקדק או' למען תלמד ליראה אל ה' אלקיך כל הימי'. כי תיבת כל הימי' מיותר' שודאי היראה צריכ' התמד' יראת ה' טהורה עומדת לעד, ולא יספיק לירא' את ה' ימי מספר אלא כל הימי'. וע"ק כפל וכי ירבה ממך כו' כי ירחק ממך כו' ואו' כי יברכך ה' אלקיך בסוף הפסוק, והיה ראוי לכתבו בתחילה אצל וכי ירב' ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי יברכ' ה' אלקיך כי ירחק כו'. ועוד או' והלכת אל המקו' אשר יבחר ה' אלקיך בו, ואילו לשו' שמו שם לא כתי' כמו שהזכי' בפסוק הקוד'. וע"ק כפל בכל אשר תאוה נפשך ובכל אשר תשאלך נפשך, וליערבנהו וליתננהו בכל אשר תאוה נפשך ובכל אשר תשאלך לבקר וכו' והיה מקצר תיבת נפשך.

הביאור במה שאמ' היות נפש האדם תמיד משתוקקת לעוף אל דודה הוא ית' וית' שמו, וכמו שאחז"ל בפסוק כל הנשמה תהלל יה. שבכל נשימה ונשימה שנושם האדם הוא שהנשמה רוצה ומתאוה לצאת מגוף האדם, שהב"ה מעמידה בע"כ שלא בטובתה, ולכן כל משאלותינו בעצם ה"ה מעשה המצות ובתורת ה' חפצה, שע"י זה ימשיכו עליה ממרום רוח טהרה ותהיה דבקה בו ית', ולזה חייבה התורה שיהיה האדם בכל ימיו פונה אל הימין בכל פניות שהוא פונה, אשר באספו תבואת שדהו יינו ושמנו ושקמו, יקח נא מעט ממנו מעשר לאכלו לפני הי"ת, עד שיאמר עליו שכל תכלית כל הזריעה וזולתו מהפעולות כאלו, המכוון בכל היה בשביל חלק המעשר ההוא לאוכלו לפני השי"ת ולעובדו שם שוקד על דלתות ה' יום יום שומר מזוזות פתחיו, וז"א ואכלת שם לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר, אוכל קמעא ומוציא הרבה בצדקו' גומל דלים וחונן אביונים, משתאה מתי תכלה פרוטה מן הכיס לשוב אל ארצו, ואם יום או יומים יעמוד שם ויניח ברכת המעשר אל בתי יראי ה' וחושבי שמו, גם זו לטובה כי מואס בבצע עצמו ואיננו אוכל אותו, אבל מחלקו לחסידי' ואנשי מעשה העומדים שם לפני ה', באופן שאותו ההרגל שירגיל עצמו שם יהיה בו טבע שני עד שישאר בו רושם חזק עד שאפי' בשובו אל האדמה ארצו ומולדתו, יתנהג כל הימים ע"פ אותה יראה אשר הורגל בה, ז"ש למען תלמד ליראה כו' כל הימים. אפי' הימים אשר אתה חוץ לירושלם תתנהג ע"פ המדות הטובות אשר הורגלת בהן לפני ה' אלקיך, באותה התרבו' עצמה אשר ישבת ללחום את מושל בשמים ובארץ, בין תבין את אשר לפניך באחריתך. או יאמר כל הימים מוסב אל תיבת תלמד, ואו' ואכלת שם לפני ה' אלקיך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך, וראוי שתלמד כל הימים ר"ל כל הימי' אשר אתה עומד שם לפני ה' אלקיך, ולא תאבד רגע קטן מהם ללכת נע ונד בארץ לראותה, אבל תהיה כל הימים ההם אשר אתה שם אוכל משולחן גבוה ממעשרך ולומד ליראה את השי"ת כדי שתקיים בלכתך לארצך ולהיות תשוקת הנפש וחשקה גובר בך אשר ידעתי בני ידעתי שאפילו יהי נא מושבך באפסי א"י עכ"ז בעיני נפשך יהיה מקום ירושלם והמקום הקדוש אשר יבחר ה' לשכן שמו שם קרוב אליה מאד מאד, מעין ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. אכן אם יתרחק המקום הקדוש בעיני בשר לך ואצל הגוף יהיה כרחוק לא אצל הנפש, ז"ש כי ירחק ממך המקום, ממך דייקא, שממך הוא שירבה הדרך לא מנפשך כי אפי' היה רחוק ביותר קרוב הוא בעיניה באהבתה הדיבוק האלד"י, וז"ש כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. או יאמר כפשוטו וכי ירבה ממך הדרך שלא תוכל שאתו כי רב המעשר ג"כ, והטעם שירבה ממך הדרך הוא יען כי ירחק ממך כו' שהיות המקום הקדוש רחוק בעיניך, אשר היה ראוי ומחוייב להיות קרוב בעיניך אם אהבתו אלא שמיעוט האהב' שבך שאינך אוהב את המקומות הקדושים הם שגרמו לך להרחיקם בעיניך. זאת ועוד רוב טובה וברכה שבירכך ה' בפירו' מרובו' עד שנתרב' המעשר, ז"ש כי יברכך ה' אלקיך. או אמר כי יברבך ה' אלקיך, והברכה הזו בבנים ובבנות היא שלהיותך מרובה באוכלוסין הוכרחת לשכון בארץ רחבת ידים באפסי ארץ, ולזה גרם לך שיהיה המקו' רחוק ממך, כמ"ש כי ירחק ממך כו' ונותן טעם כי יברכך כו'. אשר לעומת כל זה התיר לו הכתו' למכור המעשר בכסף, ז"ש ונתת בכסף כו' והלכת אל המקו' אשר יבחר ה' אלקיך בו. שאע"פ שהמקום ההוא בחרו ה' לשום ולשכן שמו שם, עכ"ז בעיניך אינו חשוב כ"כ אלא כאילו נבחר בחירה בעלמא, אבל לשום את שמו שם לא כתיב שלא החשבת אותו בשיעור מקו' מובחר לשום את שמו שם, והוא הוא הגור' לך ריחוק מקו' שאילו היה חשוביות בעיניך בלי ספק היתה הולך ברגליך שע"ז נ"ל שנא' מה יפו פעמי' בנעלי' בת נדיב. כי מהו השבח הזה. והכוונ' כי כמה וכמה בני אדם כשרי' היו עולי' לג' רגלים ברגלם יעבורו לאהבה רבה וחיבה יתירה וחשק' אל המקום הקדוש ולא מצרות עושי' כך ולא מקמצנו' שהוא מידה מגונה ופחותה, לז"א מה יפו פעמי' בנעלי'. ר"ל שאינך עולה על סוסי' אלא פעמי' בנעלי' ואת בת נדיב, שלא מקמצנו' עשית כך אלא מחשק רב אל המקום המקודש, כי בת נדיב את ולא קמצני' בתו של אברה' הנדיב, באופן שמחשק ואש האהב' תוקד בך, הו' שגר' ללכ' ברגליך, ולכך יפו פעמיך. ואמ' ונתת בכסף אמ' שצריך לאחוז מזה מעניני העה"ז וגם מזה לעשו' צדקו' צידה לדרך לעה"ב, אל תנח ידיך, ולז"א ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, תאו' בעלמ' דהיינו בענייני' גשמיי' בבק' ובצאן וכו', וג"כ צרי' שתעש' עיק' מענייני שלימו' הנפש. ז"ש ובבל אש' תשאלך שאלה ממש בפה, שהוא יותר מתאוה שהתאו' היא כל דהו ושאלה היא בהתעצמו' יותר, ז"ש ובכל אשר תשאלך נפשך. שהו' הפיזו' בתת לאביוני' וללוי' ואכיל' כזו לש"ש בלי ספק לפני ה', לפניו ממש היא. ז"ש ואכלת שם לפני ה' אלקיך. נמצינו למדים שהנפש לא תמלא משאול כל ענייני שלימות ומנוחה, וביו' השב' הגוף ישבו' והנפש תנוח בניצוצי הקדוש' המושפעת מאתו ית', ולזה מצאנו שאפי' בהיו' ישראל עבדי' לפרעה במצרי' בעבוד' קשה בחומ' ולבני' לא עזב השי"ת חסדו ואמיתו מעמה' ויקם להם גואל, הוא משה ע"ה אשר שאל מאת פדעה יום מנוחה לעבדיו הסובלים סבלותיו פן ימותו, ונתן להם יום א' ובחר משה ביום ש"ק בחכמתו, וזה נ"ל שאמ' הפסוק למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו ויאמ' פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבת' אותם. אשר ראוי לדקדק כפל ויאמר אליהם מלך מצרים ויאמר אליהם פרעה כו'. גם קשה השנוי שבתחילה אמר לשון תפריעו ולשון מעשיו, כדכתיב תפריעו את העם ממעשיו ואח"כ או' לשון שביתה ולשון סבלות דכתיב והשבתם אותם מסבלותם. הכוונה כי פרעה הרשע הרגיש ונצטער על שבחר משה ביום ש"ק, כי נצטער הוא על השביתה וגם על היותה ביום שבת קדש שיקיימו דתם, והם עבדי' לעומת שני תרעומות אלו באו כפל הלשונות בב' אמירו', הא' על ששת ימי המעשה והוא אומרו למה משה ואהרן תפריעו העם ממעשיו, שע"י צאתכם ובואכם בשליחו' את' גרמא להפריעם ממעשיהם אפי' הנהוג דהיינו מעשיו, ולהיות התרעומ' הזה על יומי חול לכך אמר בו לשון תפריעו ולא אמר לשון שביתה, אמנם התרעומת ב' שהוא מתרעם למפרע על מה שנתן להם יום מנוחה בטענה מזוייפת שאמרת' אלי מי שיש לו עבד רוצה הוא שימו' או שיחיה עד שויתרתי להם יום מנוחה ובחרת' ביום שבת, כנגד זה אמ' הן רבים עתה עם הארץ והסבלו' גרמו שנתתי להם שביתה, ז"ש והשבתם אותם שביתה ממש מטענת טורח ועמל הסבלות, ז"ש מסבלותם שבטענת הסבלות באתם אלי והשבתם אותם והחרשתי על השביתה והנה עוד תוסיפו סרה ותפריעו אותם אפי' ממעשיו של ימי החול מעשיו שאינם סבלו' לא יתכן שיעלה גם זה בידכם אבל יקרא אתכם כמעשה הגמל דבעא קרני וקציצו לאודניה מיניה, הרי מעלת השבת נודעת מטוב השתדלו' אדון הנביאים לזכותינו רצה ואפי' קודם מתן תורה בהיותינו במצרי' וכן שבת במר' איפקוד, כי גדול יום ה' בהיותו מעיד על מציאו' ה' והשגחתו אשר הוא יסוד גדול והכנ' לקבל התור', ולכן נצטוינו קוד' בשבת ואח"כ במתן תורה. ועל כן בא ענין השבת בתוך עשר הדברים לפי שהיא פינה ויסוד גדול מיסודי התור' והוא או' זכור את יום השבת לקדשו. שתיבת זכור מקור לומ' שתמיד יהיה זוכר את יום השבת ואפי' מחד בשביך שים נגד פניך את יום השבת כדי לקדשו, הא כיצד אם יש לך מלאכה צריכ' שיעור שבעת ימים, נא תתחזק ותוסיף בכל יום ויום מששת ימי המעשה חלק מה כדי שתגמר מלאכתך בששת ימים ויום השביעי תשבות, ז"ש ששת ימים תעבוד. ר"ל עבודה קשה יות' מכשיעור שהרי אתה מוסיף חלק שבת בכל יום, ותכליתך כדי שיום השביעי תשבות שבת לה' אלקיך, ולא תוכל לעשו' בו כל מלאכה כו' אתה ובנך וכו'. שזה חייב לך לעשו' כל מלאכתך בששת ימי המעשה כעבד נמכר, הוא מ"ש תעבוד ולא אמ' תעשה. עוד איפשר שרמז לנו שמאחר שאתה זוכר בכל ימי המעשה את יום שבת קדש ובעבורו אתה עובד ביותר כאמו' למעלה, הנה אותם המלאכות שאתה עושה עבודת ה' יחשבו אף הם כיון שתמיד אתה זוכר את ה', א"כ ששת ימי' תעבוד את ה' תמיד עבודה אל ה' ית' תחשב, ז"ש ששת ימים תעבוד עבודת יוצרך וג"כ ועשית כל מלאכתך עבודת צרך וזה יתקיים בא' משני פנים, או עבוד' זו בזכירת שבת או בכל מיני עבודה ומצות או בשניהם יחד, ולהיות שביתת יום השביעי חלק גדול מהעבודה אלהי"ת הנרמזת בתיבת תעבוד כאשר פרשנו, איפשר שלזה כתיב ויום השביעי תשבו' ולא כתי' וביום השביעי כו' אלא ויום השביעי ר"ל שבהיותך עושה מלאכה בששת ימים ובעודך עושה מלאכתך יהיה נגד פניך ופנייתך שויום השביעי תשבות, זוהי בלי ספק עבודה שבלב שלימה כי באמצעו' שמירת יום השבת ובסיבת העלו' זכרונו תמיד לנגד עיניך אתה מודה במציאו' ה' והשגחתו ושהוא ית' כמו כן חלק כבוד ליום השבת מחד בשבת, כמו שאת' עוש' כן עשה הוא כי ששת ימים עשה ה' את השמי' וכו' לא אמ' כי בששת ימים עשה כי הוא ית' איננו צריך זמן לפעול על ידו כי ברגע קטן יוכל לברו' כמה וכמ' עולמו', לכך אמ' ששת ימים ולא אמ' בשבת לו' כי כך עלת' במחשבתו לחלק מלאכתו מעט מעט בכל יום ויום מששת ימים עשה ה' שמים וארץ כדי שתבוא המנוחה ביום השביעי החביב, וכמו שאחז"ל שביעי לעולם חביב בימי' ובחדשי' ובשני' וביובלי' ורקיע שביעי הוא ערבות החביב לפני הרוכב בערבו' ביה שמו, לכך הוריד המן ביום ששי והכין הכל בששי כדי שהשביעי יהיה קדוש, ז"ש על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. וכמו שאחז"ל ברכו במן וקדשו במן כדלעיל, ואע"פ שאילו הוריד מן בשבת לא היתה לפניו לא עמל ולא יגיעה כי כל בריאת העולם שלא בעמל ויגיעה נעשי', ועכ"ז רצה הב"ה שיעשה וידון האדם ק"ו, ומה אם הב"ה לא רצה לעשות מלאכ' חול ואפי' שאין לו עמל ולא יגיעה לכבוד שבת אנו עאכ"ו שאנו עמלים ויגיעם במלאכה שראוי לנו להזדרז בימי השבוע ונהיה זריזים ונשכרים ויום השביעי נשבות להודיע מציאות ה' והשגחתו הנודעת מהשבת ושמירתו, ובזה נבוא אל כוונת הנבי' ישעיה ע"ה באו' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו. והנה חז"ל דרשו אפי' עע"ז כדור אנוש מחול לו, דכתיב מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. והכוונה כי הוקש' להם ז"ל כפל אנוש ובין אדם, גם הוקשה להם יתור מחללו שידוע הוא היות השמיר' של שבת שמירה מלחללו. עוד הוקשה להם תיבת מחללו שהיה לו לו' מלחללו בלמ"ד בין המ"ם לחי"ת, לכך דרשו שאפי' עובד ע"ז כדור אנוש אש' אז הוחל לקרו' בשם ה' לעבוד' זרה עכ"ז מחול לו, שדרשו תיב' מחללו לשון מחול לו. ולכן לא באה בו למ"ד מלחללו ונסתלקו כל שאר הקושיו' והטע' לנז' הוא כי עבודת ע"א שהיו עובדי' דור אנוש היתה לאמצעי בינם לבין הבור' ית' לא שחשבו את הע"א כאלוה כטעו' הפתאים אשר אחרי כן, ז"ש שאפי' עובדי' ע"א כדור אנוש שאינה כ"כ חמורה עכ"ז בזכו' שמיר' השבת המוד' על מציאו' ממציא מצואין מאין וכי ששת ימים עשה ה' את השמי' הוא בעצמו ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, הנה זו המצו' צרי גלעד הוא לעבודה זרה של דור אנוש שהם חשבו לרומם השי"ת ולו' שמנהיג עולמו ע"י זולתו אמצעי, ושמיר' שבת על שם כי ששת ימים עשה ה' את השמי' ואת הארץ וכו' עשה הו' ית' בעצמו מור' ביטול סבר' זו הנפסד' ולזה מחול לו. וכפי הפשט נדקדק עוד בפסוקי' או' יעשה זאת לשון מעשה ואח"כ או' ובן אד' יחזיק בה לשון יחזיק, ועוד קשה דפתת בשמיר' שבת וקא מסיי' בשומר ידו מעשו' כל רע. ועוד קשה ענין ואל יאמ' בן הנכר וכו' מה שייכו' יש לו עם שמיר' שבת דאי משו' שחלל שבתות והלא אינו מצווה עליה אדרב' נכרי ששבת חייב מית', והלא ע"א חמור' יותר ועכ"ז בהתגיירו לא תזכרנה הראשונות, דגר שנתגייד כקטן שנולד דמי, ונבין ג"כ כפל הבדל יבדילני ה'. ונבין ג"כ סבר' למאי דסלק אדעתייהו לו' הבדל כו' היכי תיסק אדעתייהו כי אלהי מקרב הו' ית' ולא אלקים מרחק, ונבין ג"כ שייכו' ואל יאמ' בן הנכר ואל יאמ' הסריס וכו', ואמאי ערבנהו מאח' שכל א' וא' מהם תשובתו נפרד' דגבי הסריס תשובתו כי כה אמ' ה' לסריסי' כו' ותשוב' בן הנכר ובני הנכר כו'. א"כ היה לו לסד' כל חלוק' ותשובת' בציד'. ואומר שהיינו יכולי' לפר' בפש' הכתו' באו' אשרי אנוש יעש' זאת חוזר למה שאמ' שמרו משפ' ועשו צדק' כו'. ועל' קאמ' אשרי אנוש יעש' ואת מור' באצב' על הנז' לעיל שמרו משפט ועשו צדק' ועלה קאי וקאמ' אשרי אנו' יעש' זאת. ולהחזיק ידיו יהי' במצו' שבת ושמירתו. ז"ש ובן אד' יחזיק בה ידיו הרפו' ע"י שמיר' שבת המור' על מציאו' ה' ומשגיח, הנה בלי ספק יחזיק ידיו לשמור ידו מעשו' כל רע. אמנ' לפרש תיבת זאת מוסב' אל שומ' שבת מחללו כפשוטו של מקר' נאמ' במה שהצענו שהשבת צריך לשומרו בשני עניני' בסו' מרע מעשו' בו כל מין מלאכ' והשני בעש' טוב ללמוד וללמד ולעסוק בתור' ה' תמימה משיב' נפש יתיר', ודבר בה ולחשו' מחשבו' להאמין בו ית' הו' הבור' הו' היוצ' כל, ולכן אמר אשרי אנוש יעש' זאת כנגד סור מרע דקאמ' שומ' שבת מחללו ובן אדם יחזיק בה כנגד חלוק' ושומר ידו מעשו' כל רע שהו' מצוו' לעשו' זאת, דהיינו לשמור כבוד השבת מלחללו ולחלל כבודו אם לא יעסוק בו בטוהר הרעיונים והעיוני' ודרך דרש אמ' אשרי אנוש יעש' זאת, אין זאת אלא וזאת התור' אשר שם משה, וכנגד המעש' אמ' ובן אדם יחזיק בה דהיינו לשמו' ידו מעשו' כל מלאכה, שהוא רע שנאסר בלא תעש' כל מלאכ', והנה מהיו' קדוש' שבת פרטית לישר', וכמו שנא' אות היא ביני ובין בני ישראל ולא לבין עובדי כו"ם, וזה מובן מההבדלה שאנו אומרי' בין קדש לחול ובין ישר' לעכו"ם ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כי הא בהא תליא, ההבדל' בין קדש רכ"ה לחול הקליפו' החצוני' אשר זה לעומת זה עשה האלקים, היינו מעין ובין ישר' לעכ"ו, היינו נמי ובין יום השביעי לששת ימי המעש', ולזה עכ"ו ששבת חיי' מית' ששולח יד בקדוש' והו' אין לו חלק בה ואין לו להתייחד בקדוש' השב', ולזה חייב מית' מלבד טעם הפשט שאחז"ל שהו' מצוו' ביום ולילה לא ישבותו ואזהרתו זוהי מיתתו, אם שבת אש' לעומ' כל זה סמיך וקאמ' ואל יאמ' בן הנכ' הנלו' אל ה' הבדל יבדילני ה' מעל עמו. ר"ל ההבדל שנא' ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, שהו' מעין ההבדל' שאנו אומרי' המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך, חוששני פן יתקיים ויגרום לי עוד הבדלה שיבדילני ה' מעל עמו, שכמו שהבדיל בין אור לחשך כן יבדילני ה' מעל עמו, לקיים ובין ישר' לעכו"ם ואנו בני נכר. או יאמר הבדל יבדילני ה' כי נאמר ואבדיל אתכם מן העמים שכיון שכתיב כך בתורה הבדל שהבדיל הב"ה את ישר' מן העמים, תוששני פן יבדילני ה' מעל עמו, שכמו שהבדיל ישראל מן העמי' כן ראוי שיבדיל העמים מהם ויבדילני מעל עמו, ומעין זה ג"כ יאמ' נא הסריס הן אני עץ יבש ממעט את הדמו' כביכול הוא דמו' מרא' כבוד ית' ויתע', ומי שאינו עוסק בפריה ורביה אין מכניסין אותו למחיצתו של הב"ה, אשר לעומת זה תיסק אדעתי' של סריס לו' הן אני עץ כו'. לכך או' ואל יאמ' כו' כי כה אמ' לסריסי'. ר"ל לשני מיני סריסי' הן סריס חמה הן סריס אדם יחד לשניה' כה אמ' ה' לסריסי' אש' ישמרו את שבתותי. והשמיר' לשם שמי' להיות בוחרי' באשר חפצתי ואע"פ שהם לא חפצו עכ"ז להיו' שאני חפצתי בחרו בו כיון שאני חפצתי בו והם מחזיקי' בעסק התור',שנ' אם לא בריתי יומם ולילה. שכיון שאינ' יכולי' להתעסק בברי' מיל' כי סריסי' הם הנם עוסקי' בברי' תור'. ז"ש ומחזיקי' בבריתי. ואע"פ שלא יזכו להכנס לפני ולפני' בבתי גוואי לפחו' אתן לה' יד ושם בביתי ובחומותי, דקש' אם בביתי יש לה' יד ושם כ"ש בחומותי אלא ע"כ מילי מילי קתני יד בביתי וש' בחומותי, כי שם הו' על הנפש, וכן פי' ז"ל בפסו' ושם רשעי' ירקב. ובעל השורש ישי פי' בפסו' ותקרינ' לו השכנו' שם לאמ' יולד בן לנעמי. קראו שם שמור' לאמ' שיול' בן לנעמי שמחלו' נתגלגל ברות ושמו שקראוהו עובד מורה על היותו מתתקן ועובד תיקון, מעין עובד אדמה או על שם עובד אלקים שנתקן במעשיו וחזר בתשוב', והרב לא הרחיב שם כ"ז גם בפסוק להקי' שם המת. כתבו מסכי' לשתיבת שם עולם מורה על הנפש, לעומת זה נ"ל שאו' כאן יד ושם, ופתח ופירש יד בביתי לקבל ביד שפע שבע רצון מבית ושם בחומותי, כי נפש ושם זה הסריס בחומותי יהיה ולא בתוך הבית, ושם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ר"ל אעשה לו תיקון אשר לא יכרת נפשו אבל שם עולם יהי' לו באותו החלק בחומותי, כיון שלא זכה לפני'. ומעין זה ממש הם הגרים בקירו' שהגרים גר צדק מיקרי, כמו שאמרו בס"ה שאינו זוכה אלא בתחת כנפי השכינה, אשר שם יחסו עניי האומו' המתגיירי', וכנפי השכינה פי' הראשונים ז"ל מלשון כנופיא וכנוס מלאכי' אשר שרפים עומדי' סביב לה שם חלקת אלו הגרי', ואמ' בן הנכר כי ידוע הוא שהגרי' הם נשמו' מישראל באחד משני פני' או פושעי ישר' בגופן שנדחו וגרמו על עצמן טומא' כמו נשג"ז לשכב אצלן בעולם הזה להיו' עמה' לעולם הבא אשר במותו יתגלגל בחסידי אומו' העולם לדעתנו ויתגייר או הוא מהנשמו' העשוקו', כדכתיב דמעת העשוקי', שבצאת הנפשו' הקדושו' לזה העולם אם יש עוונו' בזה העולם שגורמין לתת שליטה לאותן החיצונים לחטוף ולעשוק אותן הנפשות והם הם הגרי' באופן שבהתגיירם ישוב כל דבר לשרשו וקדושתו, וכן פירשו ז"ל בס"ה שעון עץ הדעת טוב ורע גרם תערובת טוב ברע ורע בטוב ונתן כח לאלו החיצוני' להיו' ידם תקיפא לעשוק אהבו, ולזה נ"ל שאו' ואל יאמ' בן הנכר. דלפי האמת איננו נכר לא בגופו שכבר נתגייר ונלוה אל ה' ולא בנפשו כאמו' דישראל היה אלא בן הנכר הוא, ולזה חושש לאמ' הבדל יבדילני כיון שנתגלגל ע"י הנכר אביו בהוה והיינו דמסיק נאם א"ד אלקים מקבץ נדחי ישר'. דהיינו הנידחי' האלה שנדחו במעשיהם הרעים כאמור שהב"ה מקבץ אותם ע"י הגרות והוא המין הא' כנז' לעיל, וכנגד הנפוצי' בגולה אנה ואנה עליה' הו' או' עוד אקבץ לנקבציו, דלא כתיב אקבץ לנדחיו אלא לנקבציו, כי כיון שהם ישראלי' אע"פ שהם נפוצי' אין לקרו' אותם נדחיו ע"ז אלא אקבץ לנקבציו, וכי תימא והכתי' והנדחי' בארץ מצרי'. הרי שקרא נדחי' היינו יכולי' לו' נדחי' הם אבל בעיני' לא לפי האמת בעיניו ית', ולכך לא כתי' נדחיו אלא הנדחי' בארץ מצרים בעיני ארץ מצרי' או בעיני ארץ ישר' הם נדחי' לא לפניו ית', אבל התירוץ הנכון הוא שקראם נדחי' ע"ש שהם עוברי' בכל יום תמיד בלאו של לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, באופן שכיון שהם עוברים על לא תעשה תמיד בכל יום, לזה נקראו הנדחי' בארץ מצרי', ולא נדחים בארץ אשור, ואדרבה משם ראיה למ"ש מקבץ נדחי ישראל על הדחויים מעבודתו ית' שיקבצם, והוא מ"ש מקבץ נדחי ישראל. עלה בידינו גודל מעלת השבת והמענגו בלי ספק מורה היותו מאמין בעיקרי' האלה, ובזה נבין מאמר חז"ל במסכ' שבת פ' כל כתבי, אמ' רב יהוד' אמ' רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלו' לבו, שנאמ' והתענג על ה' ויתן לך משאלו' לבך. עונג זה איני יודע מהו, כשהוא או' וקראת לשבת עונג הוי אומ' זה עונג שבת ע"כ. וראוי לדקדק דהיל"ל כל המתענג בשבת, ונבין ג"כ איך מתן שכר של נותנין לו משאלו' לבו מכוון עם כל המענג כו'. ועוד אם הספק היה אופן העונג הזה שאיני יודע מהו, איך הוכיח מוקראת לשבת עונג, כי הספק עדיין במקומו. והיינו יכולי' לפרש כפי הפשט ולו' שהוא מסופק בפסוק והתענג על ה' שעונג זה איני יודע מהו, האם ביו' שבת או אפי' ביום חול, והעונג לא יהיה מאכילה ושתיה אלא בהשכיל במושכלות לחזות נועם ה' בעין השכל ויערב לו לאדם כאילו אכל למעדנים, וכדכתיב ויחזו את האלקים. וערב להם כאילו ויאכלו וישתו. וז"ש עונג זה איני יודע מהו, כשהוא או' וקראת לשבת עונג הוי אומ' זה עונג שבת, שוהתענג על ה' עונג שבת קאמ', וזהו הפשט אלא שלשון עונג זה איני יודע מהו, נראה שמסופק על מהות העונג עצמו ולא בזמן העונג.

הביאור כי יש שני מיני מתענגים בשבת, הא' הוא הטועם מטעמים וכל מיני מגדים ומתענג הוא עצמו ביום השבת, והשני הוא שאינו מתענג עצמו אבל מענג הוא את השבת ולא את עצמו, וההבדל ביניה' רב כי זה המענג את השבת אפי' בהרסנא ולכבוד שבת זהו ענג שבת, והראשון צריך הוא לתענוגי' ערבים לחיכו ממתקי', זאת ועוד המענג את השבת איפשר על ידי קריאה שהוא העונג האמיתי שמתענג בו השבת הקדוש, וכנגד כל זה אמר כל המענג את השבת שאינו מתענג בשבת ולא חפץ כלל למלאת משאלו' לבו אלא לענג השבת כל חפצו, ולזה או' שכל המענג את השבת זוכה שנותנים לו משאלות לבו, שכיון שהוא לא מלא משאלות ולא פנה אל רהבי תענוגיו להתענג ביום שבת אלא כל כוונתו לענג את השבת הייתה לכך ראוי שימלא ה' משאלות לבו כיון שהוא לא מלא משאלות לבבו, ולמד זה מאומ' והתענג על ה'. שפי' כל מה שהתענג היה על השם ולשם שמים נתכוון והתענג, ולעומת זה או' עונג זה איני יודע מהו, האם יספיק בשיתענג האדם בשבת שכיון שהוא בשבת אע"פ שמענג הוא את עצמו יספיק, או העיקר הוא שלא יפנה כלל לתענוג עצמו אלא לענג השבת יהיו כל פניותיו, ז"ש עונג זה איני יודע מהו, כשהוא או' וקראת לשבת עונג הוי או' זה עונג שבת, דהיינו שיענג את השבת ולא שיענג עצמו בשבת, ודייק לה מדכתי' וקראת ולא כתיב והתענגת, זאת ועוד דייק נמי תיבת לשבת בלמ"ד דה"ילל וקרא' בשבת, מאו' לשבת מדייק שהכל תלוי בקריא' שם ובלענג לשבת ולשמו של שבת, וכמו שבא בתחילת דבריו דקאמ' כל המענג את השבת. ז"ש הוי או' זה עונג שבת ולא עונג האדם, וע"ז נ"ל שנקרא יוסי מוקיר שבי, שלא היה קונה התענוגי' ביותר כדי להתענג עצמו אלא לכבוד שבת וליקרו היה עוש', ונפקא מינא דאפי' יקנה האדם התענוגי' ביותר לכבוד שבת אע"פ שלא יאכלם ולא יענג גופו או משום כל ימי עני רעים, ואפי' שבתות וימים בשנוי וסת תחילת חולי מעים או מזולתו מהמונעי' אותו האכילה עכ"ז מענג את השבת הוא, ואע"פ שלא התענג הוא עצמו בשבת, ולזה נתן לו ה' ליוסי מוקי' שבי והורישו נחלת כל ממון שכנו כנודע מעובדא דגמרא. כי יום השבת כאורח נכבד וקדוש יחשב לכבדו ולענגו, ולכן המן היורד ביו' שבת לאכילת השבת היה לחם משונה לשבח בריחו כריח שדה אשר ברכו ה' בטעמו, מה מתוק מדבש ונופת צופי' במראהו וספריותו, וז"ש הפסוק הוא אשר דבר ה' שבת שבתון שבת קדש לה' כו'. כוון לו' בכפל שבת שבתון כי כאן נמצאו במן הזה שני ענייני' הא' שבא מערב שבת ולא ירד בשבת, והשני היותו משובח ביותר משאר הימי', לחם משנה לחם משונ', וכנגד הראשון אמ' שבתון שלהורות שביתה ביום שבת ולקדשו הוכרח לרדת מערב שבת, והענין השני היותו משובח מור' היותו שבת קדש לה' קדש ממקו' הקדושה, וכמו שבשבת ניתוספות נפשות קדושו' ונשמות יתירו' דקות מן הדקות יותר מהנשמה אשר בו באדם בשאר ימי החול, כך צריך להאכילם מאכל דק ביותר ומן חשוב ומשונה משאר המן היורד בשאר ימי שבת, כי לעומת זה חוייבו להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, כי להקביל פני אותה הנפש ונשמה יתירה הם באי' וז"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת. דבשלמא בחדש ושבת נכון שתלכי להקביל פניו מצד הנשמה יתירה שבו, לא כן בשאר ימי שבוע מדוע את הולכת אליו היום. ומעתה נבוא אל ביאור הברייתא אשר הצענו ראשונה וראוי לדקדק בה דנראה שברייתא זו סברתה הפוכה ופליגא אדברי המכילתא שהביא הילקוט זה לשונו, לקדשו בברכה מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא קדוש' ליום קדושה ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת. הרי דסברת המכילתא דאין לי אלא ליום בלילה מנין, והברייתא אומרת בהפך אין לי אלא בלילה כו'.

הביאור הוא דכולי עלמא לא פליגי דכבוד יום עדיף, ולכך אמרה המכילתא אין לי אלא ביום מתרי טעמי הא' מלישנא דקרא דקאמר את יום השבת יום ולא לילה, והשני כי כבוד יום עדיף ואין לי שיחוייב לקדש אלא ביום בלילה מנין, ת"ל ושמרת' את השבת. דלא כתיב את יום השבת. והנה הבריית' באה על דברי המכילתא דאחר שלמדנו מושמרת' את השבת לקדשו בלילה, לעומת זה אומרת אין לי אלא בלילה כמו שלמד' המכילת' ביום מנין כו'. דכיון שכבר נתקדש השבת בכניסתו בלילה וכדברי המכילתא מה צורך יש עוד לקדשו עוד ביום דהלא מקודש ועומד הוא מהלילה, לז"א ת"ל את יום. דכיון שהזכיר יום על כרחך לחייבו בקידוש שני ביום אתא קרא והודיענו בזה הכתו' שכמו שבלילה הוצרך לקדש בין החול לקדוש' ליל שבת, כך קדוש' היו' בערך קדושת הלילה נורא הוא מאד וקדוש' הלילה לגבי יום כחול היא, לכך צריך קידוש שני ביום קידושא רבא כדלעיל, שהרי פנים חדשות באו לכאן, ולכן צריך קידוש שני, ולזה נ"ל טעם לאומרים שבעה ברכות חתנים בשבת מטעם המדרש שאומר שבאת שבת פנים חדשות באו לכאן. והוא בלי ספק מצד הנשמות יתירות אשר כל איש נחשב לבריה חדשה, חדשה ממש ופנים חדשות ראויות לשבעה ברכות, וזהו טעם המנהג. נמצא שאין סברות הפוכות בין הברייתות האלו כלל. עוד איפשר לומר דהברייתא שלנו הכי קאמרה זכור את יום השבת לקדשו בכניסתו, והוקשה להם דא"כ ליכתוב זכור את השבת יום למה לי, לזו הקושיא שהוקשה לו, ואף על פי שלא נזכרה בפי' בברייתא עליה מתרץ ואומר אין לי אלא בלילה. כלומר אי לא כתיב אלא זכור את השבת הייתי טועה ואומר אין לי אלא בלילה, ביום מנין, דכיון דלא הוה כתיב יום על כרחין בלילה מחייב הקידוש וכההיא דמכילתא דלמד מושמרתם את השבת דלא כתיב יום לקידוש לילה אתא הכא נמי אילו כתיב זכור את השבת הייתי אומר אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום. ר"ל לכך כתב את יום. לחייב שנית היום בקידוש שני וכדי שלא תטעה לומר ביום ולא בלילה כלל, לכך בא פסוק ושמרתם את השבת וכההיא דמכילתא. עלה בידינו אשד רצינו אליו היות הקדושה מתפשטת בבל העולמו' ובכל הארצו' כל המקודשת מחברתה מתקדשת יותר וכן באנשים איש לפי קדושתו ילקט מהקדושה ההיא וכמו שאפרש בס"ד בסדר ויקהל בפסוק וביום השביעי יהיה לכם קדש. וליל שבת חלוק מיומו שקדושת היום נוספת על הלילה על אחת כמה וכמה. ושמעתי כי שלשה ימים שקודם השבת הלא הם רביעי חמשי וששי מכינים קדושה לשבת שלש' ימים לשלשה עניינים נפש רוח נשמה ובצאת השבת שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת בכל אחד מהם יצא כח אחד מאלו השלשה הנז' וחוזר חלילה תמיד על זה האופן, ברוך מקדש עמו ישראל באמצעות יום השבת ובזה נבין פסוקי יחזקאל בהפטרת אחרי מות האומרים וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם וימרו בי וכו'. אשר יש לדקדק שבפסוק הזה או' שנתן להם את השבתות לדעת כי אני ה' מקדשם, ובסמוך הוא אומר ואת שבתותי קדשו והיו לאות כו' לדעת כי אני ה' אלוהיהם. שהטעמים הללו מתחלפים. ועוד קשה או' וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר וכו' יען במשפטי מאסו כו' ואת שבתותי חללו כי אחרי גלוליה' לבם הולך שלא מצאנו נשיאות יד ושבוע' על חילול שבת כי אם על עון המרגלים, ועוד קשה ששנה ושלש ורבע בענין הזה ותמיד מזכיר ענין חילול השבת כאשר נראה מהפסוקים.

הביאור במה שהצענו היות השבת ראש פנה לכל האמונות ואות ומופת על מציאות השי"ת ועל השגחתו בעין חמלתו על כל ברואיו אשר ברא בששת ימי בראשית כי כולם חסד יבנה והמזלזל בו מכחיש מציאות ה' והרי הוא ככופר בכל עיקרי התורה שזהו יסוד לכולם וביטול אמונת החידוש גורמת כפירה והכחשה בכל התורה, ומשורש זה יהיה פורה ראש ולענת כל מינות ומיני גופי עבירות והנה בצאת ישראל ממצרים חדשים מקרוב באו וראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים באותות ומופתים באדמת בני חם הנה לא הוצרכו אז לעדות השבת כי הם הם עדי' מעידים עדות בשפה ברורה על השגחתו ית' ויכולתו שליט בעולמו לעשות בו כרצונו אכן מה שהיה מועיל השבת היה להשפיע ולערות עליהם רוח קדושה וטהרה ביום הקדוש שבת לה', וז"ש ואתן להם את חוקותי כו' כלל חוקי ומשפטי התורה וגם את שבתותי נתתי להם לאות כו'. והעיקר היה בכוונת השבת לדעת כי אני ה' מקדשם בקדושת נפש רוח נשמה יתירה אשר מתהוים באמצעות קדושת יום השבת כאשר הרחבנו למעלה, אמנם אחר כך כשהמרו בי ישראל הנה בלי ספק המרי ומעלם אשר מעלו כי הכל נמשך להם מחילול השבתות שאילו שמרום כהלכתם וידעו הוראת' על מציאותי והשגתתו לא מרו את דברי, ז"ש וימרו בי כו' בחוקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו וכו'. וכ"ז נמשך להם מואת שבתותי חללו מאד. שאו' מאד מורה על חילול יתירה בין במעשה ובין בכוונה, כי עזבו את ה' ויאמרו לא הוא, וזה יהיה כעון העגל וכיוצא, ותולה הכל בחילול שבת מהטעם הנז' וכמו שפירשנו בדברי חז"ל שכל המשמ' שבת כהלכתו אפי' עובד ע"א כאנוש מוחלין לו. שהשבת מתייחס מאד לביטול עבודת אלילי', וכמו שאנו אומרים ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות, הם היו הכופרי' שאמרו שהעולם קדמון גם לא הנחלתו לעובדי פסילים באומרם שאין הב"ה משגיח כי השבת ביטל כולם הוא, ואין להם בו חלק לא בעבודתו ולא במתן שכרו, שלזה גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כו' באופן שהכל תלוי בחילול שבת ותלה ג"כ בחילול שבת עון המרגלי' כי עון המרגלים גדול מנשא הוא, וכמו שפירשו חז"ל בפסוק כי חזק הוא ממנו כב יכול כלפי מעלה שפקפקו ביכולת אלהיי שאלו ידעו שהוא יכול לא היו יראים מהנפילי' בני ענק, ז"ש וגם אני נשאתי את ידי כו' לבלתי הביא אותם אל הארץ וכו' יען דעביר' חמורה היא אותה של מרגלי' כי במשפטי מאסו ואת חוקותי כו'. והכל נמשך להם יען שואת שבתותי חיללו כי אחרי גילולה' לבם הולך ולבם כופר בה'. והורו זה בחילול השבת המורה על מציאו' ה' הממציא מצואים מאין ולו יכולת על כל כמו שאמרו הושע וכלב כי יכול נוכל לה. ר"ל כי יכול הו' הב"ה ובעזרתו נוכל לה, הפך מה שהאמינו המרגלי' והבוכי' בלילה ההוא, באופן שהם הורו בחילול שבת על רוע תכונתם ואמונת' שאחרי גילולהם. דהיינו ע"א לבם הולך, ולכך היו חייבי' כליה אלא ותחס עיני. עיני לשון יחיד, לא השני עינים יחד שאינם כדאי כיון שהם כופרי' ואחרי גלולי' לבם הולך, לעומ' זה הזהרתי את בניה' ואו' אל ביניה' וכו' אני ה' אלהיכם. שהוא מציאו' ה' באני ה' ומשגיח באלהיכם לכו בחוקותי לכו וכו' ואת שבתותי קדשו שהוא העיקר. והנה נתחדש לכן טעם בשמיר' שבת מה שלא היה לאבותיכם כי לאבותכם היה השבת לדעת ידיעת כי אני ה' מקדשם, לא ידיעת מציאו' ה' והשגחתו כי כבר קיימו וקבלו עליה' אלו העיקרי' במה שראו אותו' ומכו' מצרי', אמנם אתם בניה' המפקפקי' ביכולת השי"ת הנה ואת שבתותי קדשו לדעת כי אני ה' אלהיכם אני ה' על מציאו' ה' ואלהיכם ביחוד משגיח בכם ועכ"ז וישובו למרו' עיני כבודי. ז"ש וימרו בי הבנים וכו'. היינו במחלוקת קרח וענין פעור וכיוצא והכל תלוי ג"כ באת שבתותי חללו בהא סליק ונחית עד שאמ' שאפי' הגליו' ושעבוד מלכיות הכל נתחייב לנו מחילול שבת, דכיון דחז"ל אמרו שאלו שמרו ישר' שתי שבתו' כהלכתן מיד היו נגאלי' כ"ש שאם שמרום כהלכתן לא גלו כלל, וז"ש גם אני נשאתי ידי להפיץ אות' בגוים ולזרו' אות' בארצו'. ר"ל שבארצו' הגוי' לא ירגיעו אלא יהיו זרים שהמי' רעי' והאויר והארץ משכלת לזרי'. ז"ש ולזרו' אות' בארצו' לשון זרות וזרי' והכל נמשך להם מחילול השבת שהורו בחילולו שאחרי גילולי אבותם היו עיניה' שאע"פ שלא הלך לב' אחרי גלולי אבות' סוף סוף עיניה' זנו אחרי הגילולי' ובזה נמשך מחילול השבת כי גדול יו' השבת והוראותיו ותועלותיו.

ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה וראוי לדקדק ראשונ' או' ואתה דבר אל בני ישר', כי לא נמצא כלשון הזה במקו' זולתו, כי דבר אל בני ישר' מספיק. ועוד מאי אך את שבתותי. תיבת אך ורש"י ז"ל פי' שממעט שלא תדחה מלאכת המשכן את השבת, והקש' לו הרמב"ן ז"ל דלא הי' דוחה ראוי להיו' מועוט זה בשבת כי אם במלאכת המשכן. והליץ מהרי"א ז"ל כי כיון שהוזכרה מלאכת המשכן כאן קודם השבת ופרשת ראה קראתי בשם בצלאל שהו' העושה את המלאכה לכך או' אך את שבתותי כו'. ר"ל אע"פ שזרזתי אתכם במלאכת שמים ואת' זריזי' עכ"ז אך מעטו במלאכת משכן הנזכר ואת שבתותי תשמורו, באופן שכיון שענין הוא שמצוה בו ומיניה מסיק יאות לשון אך למעט ממה שבא עיקר הדרוש בו שהיא מלאכת המשכן כי זכירת שבת תולדת אותו דרוש היא שלא יטעו להזדרז ביותר עד חלל בה שבת, ועוד מאי לדעת כי אני ה' מקדשכם, וחז"ל דרשוהו ללך והודיע' וכו'. שהנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו. ועו' ושמרתם את השבת מיותר שכבר אמק אך את שבתותי תשמורו, ולא עוד אלא שחלק בטעמי' שלמעלה אמר כי אות היא, וכאן הוא או' כי קדש היא לכם. ובמכילת' שכתבנו לעיל אין לי אלא ביום כו'. נר' שדורש ושמרתם את השבת ללילה. ועוד קשה או' קדש לה' ולמעלה הוא אומ' קדש היא לכם, ועוד כל העושה בו מלאכ' מיות' שכבר הזהיר למעלה וענש באו' כי כל העושה בה מלאכה, ושנוי דלעיל אמ' ונכרתה וכאן מות יומת, ועוד ושמרו בני ישראל את השבת מיותר, ומאי ושמרו כו' לעשות את השבת, ועוד חידוש טעם זה של כי ששת כו' שלא הזכירו בתתילה.

הביאור הוא שהזהיר ה' בשמירת שבת ושמלאכ' המשכן לא תדחה השבת מהשני טעמי' שהרחבתי ביאורם בסדר ויקהל, והזכר' בסמוך ב"ה אגב אורחין, מלבד טעם חז"ל שאין ראוי שעשה דמלאכת המשבן ידחה לא תעשה ועשה דשבת, ולהיות צווי זה נאמר כאן אגב מלאכ' המשכן, לכך כתבו אחר ראה קראתי בשם. אמנם משה ידע זריזות ישר' שתכף יצאו להביא נדבה למשכן וההקהל ביו' שבת קדש היה לכך הוכרח להפך ולהקדי' מצות שבת למלאכת המשכן. וז"ש כאן ואת' דבר אל בני ישראל. ר"ל אע"פ שהקדמתי המשכן ואיחרתי מצו' שבת, ואתה דבר אל בני ישר' על האופן והסגנון אשר יכשר בעיניך, ואפי' על שנוי זה הסדר ניתן לו רשות מהב"ה כי לא ישנה אפילו סדר תפקידו כי אם ברצון ה' ורשותו, ובזה מדוקדקת תיבת לאמר שר"ל אתה דבר ענין שבת כדי לאמר אמירה אחרת דהיינו מלאכת המשכן, ואמר אך את שבתותי. ר"ל הנאות הו' להוסיף מחול על הקדש, וכמו שיזכיר גבי ושמרו בני ישר' את השבת לעשו' את השבת, עשייה ממש משבת מחודש, דהיינו תוספת שבת, זהו הראוי אך למיעוט את שבתותי, דהיינו גוף השבת תשמורו. או יאמ' שבתותי לשון רבי' על שבתו' הרבה השבת עצמו ותוספת שבית' מלפניו ותוספת שבית' מאחריו, שזה יהיה שמירת שבת בעצם כיון שיש לו סייג וגדר מלפניו ומלאחריו, וטעם רבוי ותוספת שבתו' אלו הוא יען כי אות היא גופא של שבת ועיצומו של יום אות היא ביני וביניכ', ולכן ראוי היא שבת החמור' לשתוסיפו לה שמירה באמור, והיינו דלא תאמ' כי אות הם אלא אות היא דוקא ולא תוספות אות. ונתן טעם לשבח השבת באו' לדעת כי אני ה' מקדשכם, ולקדש אתכם יחדתי לכם יום שבת כי כל ימי החול אתם שקועים בהבלי הזמן וביום השבת תקדשו עצמכם כיום המוכן לקבל בו קדושה ממני כי גם היום קדש היא לכם, שתבוא לכם בו נפש ורוח ונשמה יתירה. עוד איפשר לומר שאמר את שבתותי בלשון רבים לומר שהצד השוה בכל השבתות יחד כולם הוא שתדעו כי אני ה' מקדשכם, אמנם יש עוד חילוק קדושה בין שבת לשבת, ז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא חלוק מחבירו כפי קדושת החדש כי ניסן הנוטל עשר עטרות שבתותיו קדושים יותר, ולכן אין אומרים בהם צדקתך ואין נופלין על פניהם, וזה נ"ל שאמר הפסוק והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, ר"ל מידי חדש כפי שיעור קדושת חדשו וכן מידי שבת כפי שיעור קדושת אותו שבת בשבתו, כך יבוא כל בשר להשתחוות לפני כו'. שבחדש ניסן יכנסו לפנים משאר חדשים, ועל זה הדרך בשבתות או יאמר בחדשו שתכף ומיד בחדשו, ר"ל בהתחדשו וכן מידי שבת תכף בשבתו יבוא כל בשר תכף ומיד בתחילת השבת להשתחוות לפני כו'. ועפ"י השיטה הראשונה נאמר כאן ושמרתם את השבת כי קדש היא, היא דווקא מקודשת קדושה מיותרת מחברתה, שלא יתכן היות קדושת שבת הגדול אשר כשמו כן הוא כשאר שבתות. ולחז"ל שאמרו אלו שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. איפשר דהיינו אומרו אך את שבתותי. כלומר לפחות הוו זהירי' לשמור נא שתי שבתות, כי זה יהיה סיבה לגאול אתכם מן העמים, ז"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם מכל העמים. או יאמר את שבתותי מיעוט רבים שתים, הא' שבת בראשית שאנו מאמיני' על ידו מציאות השם והשגחתו ית', והשבת השני שבת הגדול שבו יתאמתו על צד המופת ועין בעין ראינו את ה' מבטל הטבע שממנו נקח מוסר השכל שהוא המציאו, וז"ש אך את שבתותי תשמורו על שתי שבתות אלו הנזכרים, כל אחת מהן אות היא אלא ששבת הגדול חזק יותר בצד מה כאמור. עוד איפשר כמשחז"ל כל המקיי' שבת מעלה עליו כאילו קיים כל שבתו'. שמתחילת צווי שבת ועד סופו של עולם, וזה איפשר שאמר אך את שבתותי כולם תשמורו מעלה אני עליכם כאילו כל שבתותי תשמורו כי אות היא כו'. בקיום שבת א' כהלכתו, וזה איפשר לאו' בסגנון אחר, אך את שבתותי יחד כולם אעלה עליכם כאילו יחד כולם תשמורו, וזה יהיה על ידי שושמרתם את השבת, ששמירת שבת אחד כהלכתו תזכו לשאעלה עליכם שכר כאילו קיימתם כולם.

ואולי אמר ושמרתם את השבת שיעשו נא שמירה לשבת, והיינו תוספת מחול על הקדש כי קדש היא וראוי לעשות לה סייג וגדר, כי הנה ענשה חמור מאד, כי מחלליה דהיינו במזיד ועדים והתראה מות יומת, ולא זו אלא גם כל העושה בה מלאכה אף על פי שלא היה מחלל, דהיינו שלא היה מזיד אלא שוגג עכ"ז כל העושה בה מלאכה ונכרתה, ולישנא דקרא דייק דקאמר כל העושה בה ולא קאמר כל העושה מלאכה ביום השבת, גילה בזה דבשאינו יודע שהוא שבת מיירי דשוגג הוא ועכ"ז ונכרתה כו'. ואמר ששת ימים יעשה מלאכה אפשר שרמז כאן על הדין של טועה במדבר שאינו יודע יום שבת איזהו. שיהיו בעיניו ששת ימים חול ויום השביעי יהיה בעיניו שבת, וז"ש ששת ימים כו' וביום השביעי אף על פי שאפשר שאינו שבת אלא שביעי למניינך הוא, עכ"ז שבתון הוא לה' ולכבוד שמו. ובזה מובן אומרו שבת שבתון. ר"ל שבת הוא ואף על פי שאפשר שהוא חול עכ"ז שבתון יחשיבהו ה' כיון שלשמו אתה שובת בו. אמנם כפי הפשט הב"ה לא רצה לומר כאן תעשה כו', כי היה מורה שאינו רוצה להחזיק טובה לישראל על מלאכת המשכן כיון שהיה אומ' תעשה דמשמע מאליה, לכך אמר יעשה דהיינו על ידי עושיה, אמנם משה ע"ה שינה ואמר תעשה לקושטא דמילתא ולתת טוב טעם שלא יעשוה בשבת שאינה צריכה זמן כיון שנעשית מאליה, ולמה יחללו שבת עליה, וגם שנוי זה רשות לשנות מיעשה לתעשה הכל בכלל ואתה דבר אל בני ישראל. ר"ל דבר הלשון אשר תבחר בו דהיינו תעשה מלאכה. ובאומרו ושמרו בני ישראל וכו'. הודיענו משחז"ל בפסוק עקב אשר שמע אברה' בקולי וכו'. מצינו שקיים אברהם אבינו את התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמ' מצוותי חוקותי ותורותי. ואפילו ערובי תבשילין. ז"ש לע"ד ושמרו בני ישראל. ר"ל וכבר שמרו ישראל את השבת ואפילו קודם שנצטוו עליה מזמן אברה' מטוב טעמם ומסברתם, יען שהוא ברית עולם, ר"ל ברית קיימא מורה על העולם שנתחדש, ז"ש ברית עולם. והיינו אומ' ושמרו בלשון עבר ולא כתיב וישמרו בני ישראל בלשון צווי, וכמו שבתבתי לעיל בפסוק והשבתם אותה מסבלותם. דהיינו שביתה ששבתי ישראל אפי' במצרים. ובמאי דפרשית לעיל אגב אורחין בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת. והשמירה תהיה ע"י לעשות את השבת. ר"ל שיעשו הם שביתה נוספת מחול על הקודש, וזהו לעשות את השבת, בזה מובן שלא אמרו וישמרו בלשון צווי אבל בא בלשון הודעה לומ' גלוי וידוע לפני שישראל יעשו סייג כי ישראל זריזין הם, עלה בידינו גודל מעלת השבת והשומרו. הוא ינחילנו עולם שכולו שבת אמן.

{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}} 

{{ניווט כללי תחתון}}

[[קטגוריה:פרשת כי תשא]]
[[קטגוריה:שבת]]