עריכת הדף "כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/סב" (פסקה)

==סדר קדושים==

'''יניף ידו שנית נוסף על מה שנתבאר בסדר רביעי של ויחי אשר ראוי לנפש הקדושה להשתוקק לשוב אל מקום מחצבה מק"ו מן היסודות אשר לא ישקוט מהשתוקק הנר ליסוד האש למוכיח והאבן ליסוד העפר'''.

(ספרא): <big>'''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם'''</big> .{{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יט#ב|ויקרא יט, ב]]}} <big>'''לומר אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי, ואם אין אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם מקדשים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש ת"ל כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי. אבא שאול אומר פמליא למלך ומה עליה להיות מחקה למלך:'''</big> עכל״ה.

'''מהיות''' כל היסודות משתוקקים כל אחד לשוב לאיתן מושבו הוא מה שראינו הנר דולק מתלהב אנה ואנה, לא ישקוט בשלהבתו כי רוצה לעלות ליסודו יסוד האש אשר ממנו מוסד, אלא שהוא קשור בפתילה באמצעות השמן, וכאשר יכלה לחותו יפרדו איש מעל אחיו ומצא מקום לעלות ולשוב אל המקום הראשון אשר ממנו חוצב, וכן ביסוד העפר אשר אם יזרוק האדם אבן ברוב כחו למעלה למעלה והיא העולה בהכרח המעלה אותה בכחו או בכף הקלע ועכ"ז עוד מעט ותשוב לרדת מעט מעט, ואם זה הטבע נמצא ביסודות הגשמיים עאכ"ו ראוי ומחוייב שתמצא זאת הסגולה וההשתוקקות בנר ה' נשמת אדם העומדת בגוף גיו כפתילה נפתלת בלחות שרשי העומד במקום שמן, אשר יאות לו שתמיד לא יחשה מהשתוקק לשוב אל צור ממנו חוצב ואל מקבת בור ממנו נוקר כי הנשמה חלק אלוה היא אשר נפח באפיו של אדם נשמת חיים, ע"ד מ"ש באיוב מנשמת אלוה יאבדו וכו'. שהכוונה בטהר האדם מחשבתו ומעשיו בקדושה אז תעמוד בו הנשמה הקדושה, אמנם החורשי און וזורעי עמל יקצרוהו כי מנשמת אלוה יאבדו, שיאבדו מקדושה שהיה להם נשמת אלוה כעת באמצעות היותם חורשי רע וכו' יאבדו חלק מה מנשמת אלוה, אבל ישאר להם מדרגה שפלה ממנה והיא הרוח, אמנם אם יתמידו ברשעם אח"כ יכלו עוד שלא יהיה להם אפילו רוח, ז"ש ומרוח אפו יכלו, שיהיו כדמות בהמות וכשאגת אריה וקול שחל יצעקו על כל צרה הבאה עליו ואין קול ואין עונה ואין קשב כי אין רוח ה' בקרבו, ואדם כזה אשר ביקר הנשמה או לפחות הרוח בל ילין נמשל כבהמות וחיות וכליש אובד מבלי טרף, לא כן השרידים שלא ראינו צדיק נעזב אלא טרף נתן ליראיו. באופן שלהיות האדם חלק אלוה ממעל ונשמת אלוה ורוח אפו ראוי שיהיה משתוקק אליו יתברך, ואז הוא יתברך ישתוקק ג"כ אליו כי בהשתוקק החלק אל הכל כך ישתוקק הכל אל החלק, ולזה נ"ל שבאה הנבואה, נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני וכו' (ישעיה סה א). אשר ראוי להבין כפל החלוקות והיותם משולשות, גם אומרו שאלו ולא כתב שאלוני כמו בקשוני. והרב בעל העקידה פירש הכתובים כנגד שלשה חלקי בני אדם יעויין בספרו בשער ס'. ועוד קשה אומרו ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבותיהם (שם ב). כי אחר שאמר עליהם שהם עם סורר והגיד שהם רשעים גמורים ואינו יכול להיות חוזר ומגיד לומר ההולכים הדרך לא טוב דמשמע שאין בו כי אם שלילת הטוב ולא רע בחיוב, ואיננו כן וגם בכתובים העם המכעיסים וכו' (שם ג). אמר היושבים (שם ד). האומרים (שם ה). כולם כאחד יעידון יגידון על רוע (רוע) מעלליהם, ואם כן איך אומר ההולכים הדרך לא טוב, ועוד קשה כפל כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (שם ו). והרב בעל עקדה ז"ל פירש שאעפ"י שהוא יתברך משליט האומות על ישראל לא יתמיד זה כי אם זמן מוגבל עד שיפרע מהם מה שחטאו ואחר כך כשתם עון בת ציון אז יעבור כוס התרעלה על עובדי כו"ם וישכרו ויתערו, זהו שאמר לא אחשה רוצה לומר לעולם אבל לפי שעה אחשה על מה שעושי' לישראל עד שישלמו ישראל, אבל אח"כ אשלם להם כפעלם, ז"ש כי אם שלמתי לישראל ואחר כך ושלמתי על חיקם על מה שעשו לישראל, והיינו אומרו ומדותי פעולתם ראשונה (שם ז). ר"ל שראוי הוא שיפרע מהם ראשונה פעולתם, הן מעונות אבותם הן מעונותם, אמנם באחרונה גם עליהם יעבור כוס וקובעת תרעלה, ונכון הוא. והנלע"ד הוא כי הוא ית' חושק שישראל ידבקו בו מרוב אהבתו אותם, ולז"א נדרשתי ללא שאלו ר"ל מרוב אהבתי אותם נדרשתי ונתתי להם מה שלא שאלו, שהם שאלו אחת ואני נתתי להם על אחת כמה וכמה טובה כפולה, וכמו שהיה בענין המן שהם שאלו לחם צר והוא ית' נתן להם לחם אבירים, ז"ש נדרשתי ללא שאלו שלמה שלא שאלו נדרשתי והשפעתי להם ביותר ועין יפה, זהו בענין הסתפקותם לעניני הגוף ולשלימות נפשם שהוא באמצעות המצאי אני אלהיהם כי מוצאי מצא חיים נצחיים, הנה נמצאתי אני בעצמי למי שלא בקש כי לידבק בי, ואני נמצאתי אליהם ע"ד דרשו ה' בהמצאו ר"ל שהוא ממציא את עצמו שידבקו בו, אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי, הכוונה שאם היו קוראים בשמי תמיד קריאות תכופות לא היה זרות שאשיב, גם אני הנני הנני כפול כיון שהוא קורא בצרי תמיד כדי שלא יצטערו לקרות עוד, אבל הם אפילו קריאה אחת לא קורא ואני אמרתי הנני הנני כפול, אל גוי לא קורא בשמי מרוב אהבתי אותם, ולהורות שהראוי לשאומר להם הנני הנני, היה שיהיה הוא קורא שמי בצרי שהיא לשון הווה, לזה כתב קורא בחולם, ולהודיע שאפילו קריאה אחת לא קראו כתב קורא בקמץ, באופן שכתב קורא מלה מורכבת בנקודיה אל שתיהם, קורא קרא והוא ענין חריף. והנה בחמלתי פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ואינם מכירים עוצם רוע חטאם אלא בעיניהם הוא כאלו הולכים הדרך לא טוב אבל איננו רע בהחלט, זהו אחר מחשבותיהם שטועים במחשבותם שאינם הולכים דרך רע אלא ההולכים הדרך לא טוב לבד. או יאמר ההולכים הדרך לא טוב תכף ומיד אחר מחשבותיהם, כי אחרי מופלג ואחר סמוך, שתכף ומיד אחר מחשבותיהם מצרפים המחשבה רעה ומוציאין אותה למעשה מהכח אל הפועל. ואמר העם המכעיסים אותי אל פני וכו', לומר כי הוא ית' חשב לטובתן של ישראל, ויקח לו לבנה אחת והעלה מאותן של עבודת מצרים, וכמו שאחז"ל גבי ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, להזכיר צערן של ישראל לפניו לטובה, ואלה הרשעים זובחים בגנות ומקטרין על הלבנים, באופן שהלבנה שהיתה על פניו תמיד להזכיר זכות כעת שבה להיות מזכרת עון כיון שמקטרים על הלבנים, ואולי לזה כיון אותו שנאמר בו זקף לבנתה והשתחוה לה (ע"ז נ"ג:). כי מה סוד היה בהעמידו לבנה יותר משאר פרטים, וזה העם המכעיסים אותי על פני תמיד לפי שהם מקטרים על כל הלבנים, הכעסתם וחטאתם נגדי תמיד, ועל פני כי הדום רגלי לבנת הספיר מזכרת עון, באופן שהם עם שמכעיסים אותי ר"ל כל מה שמכעיסים אותי על פני הוא תמיד ולא יעבור. וחז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/נט/א|ב"מ נט.]]}} פירשו באומרו על פני תמיד שחטא עבודת אלילים הוא א' מהדברים שהם על פני ה' תמיד. וע"פ דבריהם אלה מובן לא יהיה לך אלהים אחרים מה טעם על פני, ר"ל שלא אעביר את חטאתך אבל תהיה תמיד על פני לעלות חימה לנקום נקם כי אל קנא ונוקם אני בדבר הזה ולא אעלים עיני ממנו אבל הוא על פני. ואחר שהזכיר כללות העם המכעיסים אותו אמר כי יש קדשי' ופרוצי' לובשי בגדי פרושים היושבין בקברים וכו' כדי לקבל רוח טומאה ובהקרב אליו אדם מעם הארץ אומרים קרב אליך וכו', בלי ספק שאלה האחרוני' אלה עשן באפי אש יוקדת כל היום יותר מהעם המכעיסים, כי אלה הם מחטיאי רבים וגדול עונם מנשוא. או אפשר שרמז באומרו אלה עשן וכו' ולא כתב אלו עשן, לרמוז כי עון העגל חוזר וניעור באמצעותם, ע"ד ביום פקדי ופקדתי. והיינו דקאמר אלה עשן אלה אלהיך עשן באפי כאש יוקדת כל היום, כי הנה כתובה לפני ככתוב בתורה וביום פקדי ופקדתי וכו', ולזה לא אחשה כי אם שלמתי דהיינו ביום פקדי ושלמתי על חיקם היינו ופקדתי וכו', דאגב פקידת מעשיהם אלה אפקוד עליהם פקידה שנית בגלגול מעשיהם הראשונים, ובין כך ובין כך הבנת הפסוק כי אם שלמתי ושלמתי וכו', פי' שיבואו התשלומי' כפולים ומכופלים, כיצד שיפקוד עון אבות על בנים כשאוחזי' מעשה אבותיהם בידיהם, ז"ש כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם, ופירש הענין ואמר עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו, כי בפקוד על עונותם יתחייב לפקוד על עון אבותם כיון שהם יחדיו כאחד פושעי' וחטאי'. ואמר הפסוק שקודם יפרעו עונותם ואחר כך עון אבותם, זהו שאמר ומדותי פעולתם ראשונה, ר"ל ראשונה אמדוד להם כפעולתם ואחר כך פעולת אבותיהם, והיינו כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם, כי אם שלמתי על פעולתם, ואחר כך ושלמתי על חיקם על עונות אבותם. או יאמר ומדותי פעולתם ראשונה, להיות כי הוא ית' מעביר ראשון ראשון ע"ד מ"ש חז"ל, אמנם אם חוטא האדם מגלגל לו העון ראשון, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ' שלישי. ז"ש ומדותי פעולתם ראשונה על חיקם. ר"ל הפעולה של גנאי הראשונה אשר מדרך טובתי להעביר עליה, על אלה לא ארחם אלא אגלגל פעולתם ראשונה, ועל כן השנית ואגבה מהם, והיינו דלא כתיב ומדותי ראשונה פעולתם אל חיקם, הרי שהוא ית' תאוה לידבק בישראל ונמצא ללא בקשוהו כי חלק ה' עמו, ועל זה באו דברי שע"ה בני אם ערבת לרעך וכו'. אמר בני אם ערבת לרעך אל תאמר רעי הוא וערבות בעלמא, דברים בעלמא אלא השתדל לפרוע ולצאת ידי חובתו כאלו תקעת תקיעת כף ולא ערבת ערבות וכאלו הוא זר, זהו תקעת לזר כפיך, השתי כפים כי אם תאמר הלא דבר בעלמא הוא שנוקשת באמרי פיך והמוקש לא יחייב, לז"א נוקשת באמרי פיך, אל תאמר כך כי לפי האמת נלכדת באמרי פיך והרי הוא כאילו אתה לכוד עד שתצא ממסגר נפשך, והנני איעצך שתעשה זאת איפא, ר"ל מה שתעשה לשם בגיהנם שהוא נקרא איפה ע"ד מה שפי' חז"ל גבי מי איפה. מי עתיד לאפות כאן, הוא הצד ציד הוא עשו. ובזה אני מפרש שם ולכה איפה מה אעשה בני. ר"ל ולך לתקן זה האיפה ואפיית הגיהנם, מה אעשה שתהיה בני, ר"ל כשר והגון כבן לי יקיר ותנצל מגיהנם ומאיפה זה, ז"ש עשה זאת תמורת האיפה והגיהנם והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך אל תתן וכו'. הנצל כצבי וכו'. אמר כי יש שני מציאות הצלה, האחת קודם שיכנס האדם במצודה וברשת השבועה של תקיעת כף, והשנית אחר שיכנס בתקיעת הכף ונשבע, וכנגד אלו השתים אמר הנצל כצבי מיד, שהצבי אמרו עליו שאינו ישן בעיניו סתומות אלא עין סתום ועין פתוח, באופן שמשתדל שלא יפול ברשת, ז"ש הנצל כצבי מיד שהוא משתדל שלא ליפול ביד הצייד, כן אתה עשה כל מאמצי כחך לבלתי תשבע ביד, והיינו אל תתן שינה לעיניך אלא מתנמנם ודי, אמנם אחר שנשבעת וכבר אתה בתוך המצודה, עליה אמר וכצפור מיד יקוש. שכאן כתיב יד יקוש שנפל בתוך המוקש ודרך הצפור לימלט כמו שנאמר נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים וכו'. נראה שדרך העולם שהצפור ימלט, לז"א וכצפור מיד יקוש, כך אתה אף על פי שנוקשת בשבועה והגיע הזמן של הפרעון, התרפס אם אין לך לשלם, וכנגד חלוקה זו אמר ותנומה, שאפילו תנומה בעלמא אל תתן לעיניך, אחר שנשבעת צריך שתהיה זריז ולא עצל אלא שלא תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך ולך אל נמלה עצל, ובהליכה בעלמא תלמוד זריזות וחריצות ממנה שהוא מופלג, אמנם ללמוד ממנה יראת ה' דהיינו ההרחקה מגזל והשגת גבול רעהו צריך קצת מיתון, ז"ש ראה דרכיה וחכם. והתחכם ממנה על ידי ראיה ועיון, כי עם שאין לה קצין ושוטר וכו' עכ"ז תכין בקיץ לחמה, דהיינו הלחם שלה ולא של זולתה, ואגרה בקציר מאכלה, הרי שמטוב בחירתה בלי שום צד מכריח, לא קצין ולא שוטר בורחת מהגזל, כך אתה בחר לך ולמוד ממנה היושר והזריזות כאמור, כי עצלה תפיל תרדמה, לז"א עד מתי עצל תשכב, ר"ל הנה יבאו ימים שתשכב למעצבה וזמן רב בקבר, ז"ש עד מתי לשון הפלגה עצל תשכב, ולכן קום בעה"ז משנתך לעבוד את ה', כי לעתיד תשכב עד מתי זמן ועידנין. כי דע שהשינה והעצלה תגרום עניות, ז"ש ובא כמהלך ראשך וכו'. אמר שהעניות יבוא אליך בתחלה בנקלה, וכאלו הוא הולך ומהלך מאצלך, ולזה אתה מתפתה להתעצל, אמנם אחר כך בהמשך זמן מועט תבוא לך המחסור בכח זרוע כאיש מגן ורומח, באופן שאתה טועה בבוא אליך שהוא כהלך, ואחר כך יהיה כאיש מגן אשר לו זרוע עם גבורה ומגן וצנה ביד רמה, זהו לפי פשט משלי הפסוקים, וכפי הנמשל אמר בני אם ערבת לרעך כמשחז"ל שקודם צאת האדם מרחם אמו, אומרי' לו הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל הבריות אומרים עליך צדיק, יהי בעיניך כרשע וגו'. באופן שהוא נשבע להיות צדיק ויוצא ערב על עצמו להיות צדיק, ז"ש אם ערבת לרעך הוא יתברך אשר נפח באפיך נשמת חיים חלק ממנו, אל נא תאמר רעי הוא ויוותר לי, כי אל תבטחו בריע וכו', אלא יהי בעיניך כאלו תקעת לזר כפך, שצריך לצאה ידי חובתך כיון שהוא זר, כך אעפ"י שהוא יתברך רעך, אל תבטח על זאת להכעיסו באומרו כי על כל פשעים תכסה אהבה. או יאמר בני אם ערבת לרעך כדפרשית, שערבת שתהיה צדיק, אמרת הרבה ואפילו מעט לא עשית אלא תקעת לזר כפך, על דרך מה שפירשו חז"ל גבי לא יהיה בך אל זר. אי זהו אל זר שבקרבו של אדם זה יצר הרע. והיינו תקעת לזר כפך, שהנראה תקעת בכפך לעשות רצון יצר הרע שהוא זר עם היות שהוא שוכן בקרבך ואת יוצרך השלכת אחרי גוך, ונוקשת באמרי פיך שיצא מפיך עתק, כעין משחז"ל גבי ואחאב עבד את הבעל מעט ויהוא יעבדנו הרבה (מ"ב י, יח). ברית כרותה לשפתים שסופו של יהוא נכשל בע"א מצד מ"ש ויהוא יעבדנו הרבה. והיינו דכתיב ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' וכו'. והיינו דקאמר אם נוקשת באמרי פיך ויצא מפיך עתק, דע שצריך אתה להזהר כי הרי נלכדת באמרי פיך דברית כרותה לשפתים, ולכן עשה זאת איפה בני כדלעיל, כי באת בכף רעך דהיינו מה שנשבעת להיות צדיק, לך התרפס ורהב רעיך בתשובה, אל תתן שינה לעיניך היינו קודם שתחטא צריך אתה להיות על משמרתך נים ולא נים תיר ולא תיר, וזהו הנצל כצבי מיד שהוא מתנצל מהכנס אל יד הצייד, אמנם ותנומה לעפעפיך שהוא יותר זהו בשכבר חטאת שאפילו תנומה לא תתן עד שתמצא מקום לה' בתשובה וחרטה, וזהו כנגד חלוקת וכצפור מיד יקוש, שכמו שהצפור נמלט מפח יוקשי', הפח נשבר ככה אתה כצפור מיד היצה"ר יקושך צריך לצאת מתוך רשתו אם כבר נפלת בה, וזה מזהירך על ההשגה מהשלימות הנפשיי אשר אין לו קץ וגבול שלא תכשל, אלא הוי זהיר וזריז ונשכר ויוצא ידי ערבותך שערב לרעך להיות צדיק תמיד, וזה יש לך ללמוד מהנמלה אשר יש לה זריזות בעניני הגופים שכל ימי חייה ששה חדשים עאכ"ו אתה שאורחך רחיקא שראוי לך שלא יהיו זוודין קלילין תכין וכו' הכל כדלעיל, ובא כמהלך ראשך הוא יצה"ר שבתחלה בא כהולך העובר מיד, ואחר כך כאורח המתעכב זמן מעט, כאומרו בנבואת נתן הנביא אל דוד שקראו הלך ואחר כך אורח ואחר כך לאיש הבא אליו שהוא בעל הבית, וזהו ממש ובא כמהלך ראשך מהמצות, אמנם אחר כך היצר הרע שלך יבוא לך כאיש מגן לחסרך מהמצות ומעשים טובים ביד רמה כמ"ש כמו שדרשו חז"ל בפסוק מפנק מנוער עבדו הוא יצר הרע, ואחריתו יהיה מנון פי' מנון אדון ובעל הבית. הרי הודיענו שהע"ה שאף על פי שהאדם מצד נשמתו הוא חלק אלוה ממעל וכרעהו יחשב, וכמ"ש ערבת לרעך עכ"ז צריך להיותו תמיד ירא וחרד ומשתוקק אל העבודה וללמוד זריזות מהנמלה עאכ"ו להיותו מכין צידה לדרכו אל הימים אשר תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה, שאל יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד ימצא וישיג שלימות עד שהש"י רוחו ונשמתו אליו יאסוף כי הוא חלקו, ובזה נבין המאמר אשר הצענו בראשונה. וראוי להקשות ראשונה מאי קשיא ליה בפסוק קדושים תהיו וכו'. עד שדרש לומר אם מקדשים אתם וכו'. ועוד כיצד מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי מצד קדשם את עצמם, כי מה לו ולהם ההבדל בינו יתברך וביננו רב. והיותר קשה כי איך יתכן לומר הקס"ד של או אינו אלא אם מקדשים אותי אתם הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, כיצד יעלה בטעות סברה כזו וטעות גדולה כזו עד שהוצרך לפסוק כי קדוש אני, בקדושתי אני וכו'. כי ידוע הוא ופשוט שאם צדקנו מה ניתן לו ואיך היה עולה בדעת לתלות קדושתו בקדושתינו, ועוד אבא שאול מאי קאמר פמליא למלך, ומא היא כוונתו בפי' הפסוק של קדושים תהיו:

'''הביאור''' במה שהצענו ראשונה היות נפש האדם חלק אלוה ממעל, ובאמצעות זה היה עולה בדעתי לומר דאו אינו אלא אם מקדשים אתם אותי אני מקודש וכו', שכמו שנשמת האדם חלק אלוה ממעל קס"ד שאם מקדש האדם את עצמו הוא יתברך מקודש כיון שנתקדש החלק שלו והיא נשמת האדם, ואם אין מתקדש האדם אין הקב"ה מקודש כיון שנתחללה נשמת האדם, מזה הצד היה עולה בדעת שהוא יתברך אינו מקודש חלילה, וזהו פי' אומרו או אינו אלא אם מקדשים אתם אותי ר"ל באמצעות התקדשכם וקדש עצמכם הריני מקודש ואם לאו וכו'. ובזה מדוקדק תיבת אתם שהיא מיותרת ושלא במקומה דהיה די שיאמר אם מקדישים אותי הריני מקודש, מאי אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש, תיבת אתם מיותרת או לפחות היה לו לומר אם אתם מקדשים אותי וכו'. אבל באומרו אם מקדשים אתם אותי רמז למה שאמרנו שהיה עולה בדעת שאם מקדישים אתם רוצה לומר עצמכם, הרי הוא כאלו מקדישים אותי והריני מקודש, ואם לאו אינני מקודש שהיה נמשך מחילול הנשמה חילול לו יתברך חלילה, לז"א ת"ל כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשים אותי וכו', שעם היות הנשמה חלק אלוה עכ"ז מה יתן לך ומה יוסיף בקדושתו יתברך, וזה הכרח מהפסוק דלא כתיב כי אני קדוש כי אם כי קדוש אני, שרוצה לומר קדושים תהיו, ואפילו שלא תהיו קדושים קדוש אני, בקדושתי שאינה תלויה בכם, אלא בין מקדשים ובין אין מקדשים אותי הריני מקודש. אבל עכ"ז סייע לענין הזה שלהיות נשמת האדם חלק אלוה ממעל לענין אמצעי, והיה לו לומר אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי, שכיון שהנשמה חלק אלוה ראוי ומחוייב הוא שאני מעלה עליכם כאלו קדשתם אותי, שהקדושה שעשיתם לחלקי והיא הנשמה שנקראת נר ה' נשמת אדם, שדומה לנר הנדלקת מאבוקה גדולה שהיא ניצוץ ממנה, ככה נשמת אדם היא כנר שנדלקת מאור בהיקותו יתברך, שמזה הצד איננו זר לחשוב ולהעלות עליכם כאלו קדשתם אותי, כי המקדש החלק הרי הוא כאלו חלק כבוד וקדש הכל הכולל. ולמד וה מפסוק קדושים תהיו. דקשה תרתי, האחד שמה טעם הוא היותו יתברך קדוש לשיהיו הם קדושים, מה לתבן את הבר והמבדיל בין קדש לחול ובין חומר עכור לרוחני יתברך ויתעלה יוצר כל הוא, ואם כן איך אומר קדושים תהיו כי קדוש אני זהו מצד הענין ומהלשון קשה תיבת תהיו דהיל"ל קדושים היו מאי תהיו, לזה דרשו לומר אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם וכו', והיינו אומרו קדושים כי באמצעות זה תהיו בעיני כאלו קדוש אני ר"ל מעלה אני כאלו קדשתם אותי, ובתיבת תהיו רמז ולמד מעלה אני עליכם, וכדי שלא נטעה (באו) אינו אלא אם מקדישים אתם וכו', לזה לא כתב כי אני קדוש אלא כי קדוש אני, שבין מקדשים אותי וכו'. אמנם אבא שאול אמר כוונת הפסוק שהכוונה לומר ענין אחר והוא דפמליא למלך, ר"ל ע"ד משחז"ל בפסוק מושל מקשיב על שפת שקר כל משרתיו רשעים. מכלל דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, באופן שהמשרתים יהיו הוראה על המושל לדעת מה טיבו, לז"א פמליא למלך. ר"ל פמליא הוראה וסימן וגלוי למלך, ר"ל להכיר המלך ומה טיבו, ולכן מה עליה ר"ל מה מוטל עליה לעשות, פי' ואמר להיות מחקה למלך ר"ל להיות מתדמה למלך בכשרותו ואושרו כדי שכל רואה הפמליא מאושרת יאשרו המלך, שהאומה הוראה עליו וזו היא כוונת פסוק קדושים תהיו, כי בזה קדוש אני ה' אלהיכם בפי הכל יאמרו שאני קדוש מאחר שאתם קדושים ואני אלהיכם, מהפמליא שלי שהיא קדושה היא הוראה עצומה למלך, וימשך לי כבוד וקידוש שמי. ומעתה נכוא אל ביאור הפרשה מסכים בכל חלקיה אל הצעתנו. וראוי לדקדק ראשונה אומרו קדושים תהיו דהיל"ל קדושים היו מאי תהיו, וכבר נתישב זה בדברי המאמר עיין עליו, אבל כפי הפשט נוסיף בו לקח טוב. וכן גם כן ניישב הקושי חזק אשר בפסוקים, דאיך נותן טעם לקדושים תהיו כי קדוש אני, וכי משום שהוא קדוש יהיו הם קדושים, המבדיל בין קדש לחול, וכבר נתיישב גם קושי זה בדברי המאמר אשר הצענו ראשונה עיין עליו. ועוד מה ענין איש אמו ואביו תראו לענין קדושים, וכן אל תפנו אל האלילים, ודרך כלל כל הצווים שעד וכי תבואו אל הארץ הם בלתי קשר.

'''הביאור''' כי להיות האדם קורץ מחומר, והקדושה אליו טורח ועמל וכמעט בעיני האדם נמנע להיות קדוש, לז"א קדושים תהיו ר"ל מבשרכם בשורה טובה אני שקדושים תהיו, והיינו דלא קאמר קדושים היו אלא תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. כי מהיותי אלהיכם ומשגיח בכם וקדוש אני אסייע אתכם על דבר הקדושה, וקדושים תהיו. ולחז"ל עוד תירוצים נכונים בזה כמו שאוכיח מתוך דבריהם ז"ל, והוא מה שאמרו ברבה וזה לשונו:

<big>'''רבי אבון אמר תרתי, רבי אבון אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים, לעת ערב בא ליתן שכרן, נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד, אמרו לו אדוננו המלך לא כולנו שמרנו כאחד, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד, אמר להם המלך אלו שכורים הם ודרכן לשתות יין לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק אחד, כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם הם קדושה אחת, שנאמר ובמימר קדישין שאלתא. אבל התחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו, הה"ד דבר אל בני ישראל וכו'. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. ר' אבון אמר אוחרי משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשן של בניו. כך בכל יום העליונים מכתירים להקדוש ברוך הוא שלש קדושות, מה עושה הקב"ה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הה"ד דבר אל בני ישראל קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים:'''</big> עכל״ה.

'''וראוי''' לעורר ראשונה שאין המשל דומה לנמשל, דבמשל נתן להם כפלים בשכרן מצד הצער שנצטערו, אמנם בנמשל אומר הלואי בשתי קדושות יעמודו. שנראה שהענין הוא סייוע להוציא הענין מהכח אל הפועל ולא בויתור הפורענות והשכר כאשר במשל, ואגב אורחין נדקדק במשל אומרו בלשון שלילה לא כולנו שמרנו כאחד. וכן כפל הענינים שכורים ודרכן לשתות יין, שאחד מהן מספיק כי נזירים הוא קצה אחרון ושכורים הקצה השני, ומספיק במצוע דהיינו דרכן לשתות יין. ואם כן מספיק שיאמר הושיב נזירים ושותי יין - שכורים למה. ועוד שתי קדושות בפסוק קדושים ליכא דתיבת קדושים מורה על קדושת רבים לא על שתי קדושות, כי גם מימר קדישין אינה אלא קדושה אחת, ואם מקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים יליף שתי קדושות, וכדקאמר וכתיב והתקדשתם א"כ יקשה לר' אבון דדרשה או דמשל זה על כתוב והתקדשם שייך ולא על פסוק קדושים תהיו כיון שאין בו הוכחת שתי קדושות. וכן קשה קושיא זו בעינא בשיטה השנית של רבי אבון דבסמוך. ועוד צריך לדקדק מאי איכא בין שתי הדרשות בהבנת פירוש פסוק קדושים תהיו. ועוד קשה במשל לבני מדינה כך בכל יום וכו'. היתכן שהוא ית' אדון הכל בעטרה אחת וישראל כפלים זה זר מאד. אבל חז"ל קשיא להו אומרו קדושים תהיו ולא אמר קדושים היו, ותירץ זה רבי אבון במשל של השומרים נזירים ושכורים, כי בלי ספק שהשומרים לא יתרעמו תכף ומיד בפעם ראשונה כי אם עד אשר עבר פעם ופעמים, וכן מורה אתה נותן שני וכו'. נותן בלשון הווה מורה על היות הענין כן בתמידות וכן בסמוך לפיכך אני נותן. ולהיות שהשוכרים קרובים אל היין והנזירים ראוי ומחוייב להם לשמור בריחוק קצת, לקיים לך לך אמרין נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב, ומזה הצד עלה בדעתם שאולי מפני זה נתן למלך שכר ביותר לשכורים לפי שהיו קרובים אל היין וחששו שאולי בעיני המלך ישרה שמירתם על שמירת הנזירים, ולזה אמרו בלשון שלילא אדוננו המלך לא כלנו שמרנו כאחד, שבבחינת השמירה כאחת היא עם היותה מתחלפת במקומם, מצד היות לאלו נזירים ורחוקום קצת מן היין כאמור. עוד אפשר שלא אמרו בלשון חיוב כולנו שמרנו כאחד. כי הנזירים מכירים ערכם וערך שמירתן שהיא מעולה שהם בדעתם שומרים, לא כן השכורים אשר תעו בשכר ונשתבשה דעתם קצת שלא ישמרו כהוגן, ולזה לא אמרו בלשון חיוב אדוננו המלך כולנו שמרנו כאחת שהיו מודים שהשמירה שוה, אמנם כעת באומרם בלשון שלילא הם מתמיהין על תוספת שכר השכורים, שמורה שלא שמרו הנזירים כשכורים, והוא תימה לא כולנו שמרנו כאחד, שבכלל תמיהא זו יש שאדרבה אנחנו שמרנו יותר אלא שבתתך שכר להם כפלים מורה שאנחנו לא שמרנו כהם ואדרבה הוא בהפך. והשיב המלך כי להיותם שכורים ובעוד שכרותם לא פשעו בשמירתן, זאת ועוד אפילו לא היו שכורים אלא דרכן לשתות יין, לזה נותן להם שכר כפלים כדי שמתוך המתן שכר יזדרזו לכבוש יצרם לבלתי שלחם יד ביין, וז"ש אלו שכורים הם ודרכן לשתות יין, לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים, דהיינו כדי שיבטלו דרכם ויסוגו אחור מצד רבוי השכר, שהדבר הזה יסייע לשישמרו ויבטלו שכרותם ודרכם הרע לשתות יין, לעומת זה אמר שהוא ית' מייעד לתחתונים שאם יתקדשו הם קדושה אחת יוסיף להם מדיליה קדושה אחרת. והטעם בתוספת זה הוא דהלואי בשתי קדושות ויעמודו נגד יצר הרע המשכרם, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שכרות ושטות. באופן שכמו שבמשל הוסיף המלך השכר לשכורים כדי שיעמדו נגד תאותם להשיג השכר המרובה ההוא, ככה בנמשל יעד הקב"ה לישראל שאם והתקדשתם בקדושה אחת אוסיף לכם והייתם קדושים, דהיינו קדושה שנית כדי שיכניעו יצרם הרע להשיג השלימות הזה. ובזה פי' פסוק קדושים תהיו ולא כתיב קדושים היו, לפי שהפסוק הזה בא על יעוד הקדושה השנית של והייתם קדושים, והיינו דקאמר קדושים תהיו שתשיגו שלימות והייתם קדושים בג"ש הויה מהויה, וז"ש בשתי קדושות הה"ד קדושים תהיו. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. נמצא שקדושה זו של קדושים תהיו היא ההיא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. דבכללה קדושה אחרת כאמור. וטעם שתי קדושות אלו שהם צריכי' מצד החומר לקדש עצמם ואח"כ הוא יתברך יסייעהו מצד הנשמה הטהורה חלק אלוה ממעל, אמנם במלאכים שהם שכל נבדל אין שייך בהם אלא קדושה אחת, וכמו שאבאר בס"ד בסדר אמור בענין שתי אמירות, והמלאכים אמירה אחת עיין עליו שהוא מסכים לזה מאד. והשיטה השנית לרבי אבון היא משל למדינה וכו'. הכוונה שהמלאכים מעטרים להקב"ה בכל יום שהוא קדוש ומובדל מהעולם הזה התחתון, והקדוש השני שהוא מובדל מהגלגלים, והקדוש השלישי שהוא מובדל מהמלאכים, ולזה אומר שבהיות ישראל קדושים ישיגו שתהיה מחיצתם גדלות הערך ולפנים מהמלאכים, ע"ד משחז"ל בפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שהמלאכים ישאלו מיעקב וישראל מה פעל אל, כי ישראל קרובים יותר מהם ויודעים פועל ה', וז"ש מה הב"ה עושה נותן בראש אחד ושתים בראש בניו, שבניו יהיו להם שתי קדושות אחת של הגלגלים והתחתון בכלל, ואחת של המלאכים כי בהתקדשם יהיו עולם הפוך תחתונים ובני אדם למעלה, ומלאכי עליון למטה מהם, באופן שישראל ימצאו בגדר השתי קדושות והקדושה היתירה לו ית' היא קדושה אחת עליהם, שהוא סיבת כל הסבות ועילת הכל, ולפי זה פי' הפסוק כך הוא, קדושים תהיו באופן שלא אהיה אני יתר עליכם כי אם קדושה אחת, והיינו אומרו כי קדוש אני ה' אלהיכם, ר"ל קדוש א' מהשלשה קדוש קדוש, כי בכם ימצאו השתים ואתם מובדלים וקדושים מאשר תחת מעלתכם, ובי אחת יתירה שקדוש אני ה' אלהיכם, כי אתם קרובים להיות כמוני כי צדיק מושל יראת אלהים, וע"ד אני אמרתי אלהים וכו'. והוא מעין הפסוק של והתקדשתם והייתם קדושים. ובהיות שיטה זו יותר מרוחת שהפסוק אומר הענין של השתי קדושות בפי' באומרו קדושים תהיו, באופן שקדוש אחד לבד לי יותר עליכם אהיה אני ה' אלהיכם, לזה לא אמר המאמר וכתיב והתקדשתם וכו'. כדלעיל כי לעיל לא מצא שתי קדושות כי אם מתיבת תהיו כדפרשית, ובג"ש של והייתם קדושים. אמנם בדרשה זו הענין יותר מבואר בפסוק זה, ולכן לא אמר וכתיב והתקדשתם אלא והתקדשתם, כי מפסוק זה יוכיח שתי קדושות. עלה בידינו שני פירושים מחודשים בפסוק קדושים תהיו, האחד בשורה שמבשרם שיהיו קדושים בקדושת שתים דהיינו הקדושה השנית של והייתם קדושים, ובכלל זה היא קדושת והתקדשתם, ולזה אמר תהיו כאלו מאליה היא, כדכתיב והייתם קדושים באמצעות והתקדשתם. והפירוש השני שיקדש עצמם ביותר עד שהוא יתברך לא יהיה לו כי אם קדושה אחת יותר מהם, וזהו כי קדוש אני ה' אלהיכם, ואתם היו מקודשים שתים עד שתהיו מעולים מן המלאכים. וסמיך איש אמו ואביו תיראו, כי אחר שחייבם בקדושה מצד שקדוש אני ה' אלהיכם, ר"ל שהם חלק ממנו, וזה בבחינת שותפות אשר יש לו להב"ה באדם, לעומת זה הזהיר על השני שותפי' אחרים ה"ה אביו ואמו, ששלשה שותפים באדם אביו ואמו והב"ה. ולזה כמו שקדושים תהיו הוא בנפש ובטוהר רעיונים ונקיות התשוקות, ככה צוה במורא מאב ואם שהיא בנפש כי הכבוד אב ואם הם בפועל ובמעשה, זאת ועוד כוון לומר כי מצד כוונת האב והאם בטוב כוונתם ביחוד ימשך קדושה אל הוולד ובפרט אם יהיה היחוד בליל שבת כמשחז"ל אשר פריו יתן בעתו מלילי שבת ללילי שבת, על זה אמר כי כדי שיצא הבן הגון וירא מאביו ואמו מצד קדושתו צריך שישמרו את השבת, כי אז יצא הבן שיירא אביו ואמו אם את שבתותי ישמורו, ע"ד כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי אלו תלמידי חכמים שמסרסים עצמם מלילי שבת ללילי שבת כן דרשו חז"ל. ולפי הפשט אמר תיראו אביו ואמו שהם ידריכוהו בקדושה, ע"ד שאל אביך ויגדך. וע"ד שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי קיום התורה ע"י האב והאם הוא כאמור, וג"כ את שבתותי תשמורו בקדושה כי בו תמשך הקדושה לתחתונים להיותם קדושים ע"י יום שבת קודש, וכמו שכתוב וביום השביעי יהיה לכם קדש, דהיינו ממש תהיה להם קודש בתוספת נשמה יתירה כדפרשית בסדר ויקהל, וסמיך ליה ענין השלמים כי ע"י קרבן השלמים שאינם באים על ידם חטא כי אם בשלום ובמישור, אשר זה בלי ספק יהיה סבה להדבק ביוצר הכל הוא יתברך ולהיות קדושים, וסמך לזה אהבת הדלים והמדוכאים, כי שם תחנותו יתברך ושם ימצאוהו בלב הנדכאים ע"ד מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וכו'. שהוא עמו, ולזה אמר ובקוצרכם וכו'. לעני ולגר תעזוב אותם. ולא לומר לעני ולגר בעצם העזיבה כי אם לי לשמי אני ה' אלהיכם השוכן אתם בתוך קירות לבבם, וכמו שצוה הקב"ה על העני כך צוה לעני שאגב הלקט שכחה ופאה לא יטול מה שאינו שלו בדין, ז"ש לא תגנובו אתם העניים, ולא תכחשו אחר כך ולא תשקרו וכו' ולא תשבעו לקיים שקרכם וכו', כי בזה וחללת את שם אלהיך אני ה' ר"ל אחר שביחוד אני משרה שכינתי עליך, ולזה צויתי להם שיתנו לך לקט שכחה ופאה, יאמרו מה ראה ה' לרחם על העניים האלה שיתן להם חנם לקט שכחה ופאה, שזה גרם להם לגנוב, ז"ש וחללת את שם אלהיך אני ה', ואם לקחת שכירים לא תקחם על כרחם לקצור, והיינו לא תעשוק וכו' ואתה השכיר לא תגזול גזילה בעין לעין בעל הבית דהיינו שתוציא היום בהבל, ולבעל הבית צוה לא יאחר לשלמו הה"ד ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. ולא כתיב ולא תלין פעולת שכיר עד בוקר, כי אם אין אתו לשלם לא יקראנו עון לז"א לא תלין פעולת שכיר כי יש אתך לשלם, ז"ש אתך או רמז לדין שני והוא שהקבלנות כל עוד שביד הפועל איננו עובר, לז"א לא תלין פעולת שכיר שעשה אתך, אבל העושה בקבלנות שאינו אתך אלא בבית השכיר אינו עובר ואם אירע שלא פרע לך בעל הבית אתה השכיר לא תקללנו בשם על שלא פרע לך השכירות, ז"ש לא תקלל חרש, ואתה בעל הבית לפני עור לא תתן מכשול דהיינו עיכוב הפרעון כדי שיקללך ויראת מאלהיך, ובבואם שם למשפט על השכירות לא תשא פני דל השכיר ולא תהדר פני גדול בעל הבית, ואחר שנפטרו מלפניך בצדק תשפוט עמיתך שתדונם לכף זכות שאולי לא היה מעות לבעל הבית ולכך לא פרע לו, ואם באו לפניך על תביעת כפירת השכירות שבעל הבית אומר פרעתי ושכיר אומר לא קבלתי, ראוי שבצדק תשפוט את עמיתך, שאולי בעל הבית שכח מטרדתו ולא פרע לו ושכח. ולא תלך רכיל היינו כמשחז"ל שלא יאמר אני מזכה וחבירי חייבוך אלא אמור לבעלי דינים מתוכינו נתחייב פלוני, לא תעמוד על דם רעיך באמרך פלוני חייבך כי תשים שנאה בין הדיין ובין הבעל דין, ואולי יזיק הבעל דין לדיין ואתה עומד על דם רעך ממש הוא הדיין. או אפשר שיתריז כנגד הדיין והדיין יעניש את חבירך והרי אתה עומד על דם רעך. או אמר לא תלך רכיל כדפרש לגלות המחוייב, וכן אתה הדיין אם ראית חביריך מזכים ואתה רואה חובה אל תשתוק מצד פחד, לא תגור מפני איש כי כבר צויתי את חבירך הדיין שלא ילך רכיל, מעתה אל תעמוד על דם רעך אם ראית לו זכות או חובה אל תפחד שלא יגלו סודך. ואם באולי הלך רכיל עמיתיך ואמר פלוני חייב ואני זכיתי לא תשנא את אחיך בלבבך אלא הוכח תוכיח אותו ולא תשא עליו חטא על תוכחת זו אדרבה צדקה וזכות תחשב לך. אבל לא תקום ולא תטור את בני עמך בפעם אחרת שהוא יחייב הבעל דין ואתה מזכהו, לא תקום ולא תטור להלוך רכיל ולגלות סודו ולמדוד באותו מדה שמדד לך, לז"א לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך, ונתן טעם לזה לאהוב חבירו כמוהו ממש כי הוא דבר זר אל השכל, לז"א אני ה' כי אחר שכל הנפשות לו יתברך הנה וחלק אלוה ממעל וממנו חוצבו הרי כל ישראל אחד מיוחדים בבחינת הנפש הנשפעת ממנו יתברך, ז"ש ואהבת לרעך כמוך כי אני ה' מיחדכם מצד הנפשות, ובאמצעותן שנשפעו ממני אני ה' הרי רעך כמוך, כי כל ישראל גופים מוחלקים והנפש אחת נמשכת בשבעים נפש וכו'. ולזה יתחייב המצא האהבה והאחוה ביניהם עם היותם רחוקים זה מזה, ולכן סמך ואמר את חוקותי תשמרו שהם חוקים בלי טעם, דהיינו את בהמתך לא תרביע כלאים שדך וגומר, שאעפ"י שאין להם טעם עכ"ז סמכם אל הקודם דהיינו ואהבת לרעך כמוך כי אני ה' מיחד אתכם בבחינת הנפש, ואעפ"י שהגופים מוחלקים לא כן בבהמות שאין מלאך של זו מעין זו, וכן בזרעים ראויים שלא יתיחדו כא' כיון שהם נחלקים בגופים מוחלקים ואין המלאך אשר בזו כעין אשר (זדו) [בזו], כי לכל א' יש לה מלאך, כעין משחז"ל בפסוק משטרו בארץ. שבכל עשב ועשב יש לו מלאך מכהו ואומר לו גדל, כמו כן ודאי אפשר שהוא גם כן בבעלי חיים אלא שסוף סוף אין הטעם הזה מספיק דא"כ למה הקנבוס מותר בצמר והפשתן אסור, וכן בזרעים למה כלאי הכרם בזרעים אסור, לא כן בשאר אילנות, אשר מזה הצד יקראו חוקים בלי ספק, אבל מ"מ קצת טעם יש כאמור. והוא מה שלמד לנו בסמיכות כאמור. וכמו שאסר בכלאי הזרעים והבהמות מהטעם שפירשתי הוא מה שגרם הפיטור באיש כי ישכב את אשה שכבת זרע עם היותה נחרפת לאיש כי אעפ"י שהמין אחד לעינים עכ"ז כיון שהפדה לא נפדת לגמרי אלא חציה פדויה וחציה שאינה פדויה בזה לא תתקשר באותו האיש אשר היא נחרפת לו כדי שיתחייב זה השוכב עמה מיתה כי לא יתקשר חלק השפחות ועבדות שבה עם הבן חורין שהוא חלקו ועמו וחבל נחלתו, ולזה הוא פטור ממיתה כי היא עם האיש הזה הנחרפת לו ככלאים ולא ינוח שבט רשעותה חלק השפחות על גורל הצדיק שהוא בן חורין חלק ה', ואולי לזה הוציא הפסוק קדושיה בלשון נחרפת כי חרפה היא לו וכלימה כי יש בה עדיין חלק שפחות ולא תאות לו כי הוא בן חורין ואיננו ממינה וסוגה כלאים תחשב, ומ"מ מצד חלק החירות שבה חייב השוכב עמה בקרבן. הכלל העולה מכל זה הוא היות הקדושה גוררת קדושה: 


{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}}

{{ניווט כללי תחתון}}

[[קטגוריה:פרשת קדושים]]