עריכת הדף "יצחק ירנן/חגיגה/ב" (פסקה)

== א ==

'''מי שחציו עבד וכו'.'''  עמ"ש הלח"מ ובתוך דבריו כתב וז"ל אבל קשה מנין לנו לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן אלו דבריו ז"ל. ולענ"ד אחר נשיקת ידיו ורגליו קשיא ליכא וע"פ מה שקדם הלח"מ גופיה דשניא פסח מראיה דבפסח א"א להביאו על תנאי משא"כ בראיה ומשו"ה למשנה ראשונה נדחק טובא למצוא היאך יכול להביא קרבן פסח מספק בהפקר בי"ד הפקר משא"כ למשנה אחרונה לא עשו תקון זה של הפקר בי"ד הפקר והניחו הדין על דין תורה דלא יביא קרבן פסח על הספק דא"א להתנות בו והוי מביא חולין לעזרה והשתא ממילא יובן דבראיה דגם בספק יכול להביא בשיתנה, אצטריך קרא דאת פני האדון למעטו דלא יביא, משא"כ בקרבן פסח דא"א להתנות וודאי דלא יביא לא הוצרך קרא למעטו אלא דלמשנה ראשונה מדברי סופרים מכח הפקר בי"ד הפקר חייבוהו וכל זה הוא לדעת הר' אברהם בנו של רבינו ברם לדעת הרע"ב ז"ל שהביא המל"מ שם בהל' קרבן פסח פ"ב הי"א דחילק בין פסח לראיה מטעם התנאי וכמ"ש הרב שם יעו"ש ניחא טובא דבראיה אצטריך קרא דאת פני האדון משא"כ בפסח.<br>'''  וע"פ'''  האמור אין מובן למ"ש אח"כ וז"ל וא"ת גבי שופר אמאי חייב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואמאי לא הניחוהו על דין התורה למשנה אחרונה שלא יתעכב בשיחרור כמו שעשו גבי פסח וראיה וכו' ע"כ דאדרבא דין תורה הוא שיהא חייב דליכא מיעוטא דמיעטיה קרא כמו ראיה וליכא ג"כ בחיובו חומרא דאתי לידי קולא כמו בפסח דאתי חולין לעזרה א"כ למה לא יהא חייב ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבים מטעם זה דספיקא נינהו ולחומרא ועיין מ"ש עוד [לעיל שם] ואולי [וכו'] ומ"ש המל"מ פ"ב דקרבן פסח הי"א וצרור החיים שם.<br>'''  עוד'''  כתב הלח"מ וז"ל אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק כיון דהתורה פטרתו מקרא דאת פני האדון יצא זה וכו' ותירץ ע"פ קושית התוס' דפ"ק דחגיגה וסיים וז"ל ורבינו נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לה הכא מידי אלא ה"ק פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר ומספקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים דאי כמ"ש הוא ז"ל דקרא דהאדון לא אתא למי שחציו עבד אלא מיעט למי שיש לו אדון אחר, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין מסתפיקא לן אי חשיב יש לו אדון אחר או לא, נחזי אנן קרא דהאדון דממעטינן מיניה ולא שיהיה לו אדון אחר למאי מיעט אי לעבדים גמורים לא צריך קרא דגמר לה לה מאשה כמ"ש בש"ס ולכן לא מצא רבינא אלא לומר דאתא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין ומוכרח לומר כפשטא דש"ס דחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מהאדון וקמ"ל דגם זה חשיב יש לו אדון אחר וחזרה קושיא לדוכתא וגם לישנא דלא נצרכא מורה ברור כדכתיבנא.<br>'''  ועיין'''  מ"ש המל"מ דלמה השמיט רבינו מימרת ר' אמי דף ח' דפסחים דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל יעו"ש והשתא יצא מרכבת המשנה [חלק ג] ובהלכות נדרים פ"ט ה"כ כתב לתרץ לדברי רבינו דנדרים דש"ס דנדרים דף ל"א דקאמר דכותים מצווים לעלות לרגל וכותים ודאי דלא הו"ל חלק בארץ וא"כ לר' אמי פטורים ונמצא סתראי נינהו ולכך פסק כר"א דפסחים שם [בהל' נדרים] בנדרים ובהל' חגיגה לא הביאו דשם קאי במי שעלה ואפ"ה פטור ואף דכתיב ולא יראו פני ריקם משא"כ כותים דפטורים לעלות ואם עלו חייבים משום ולא יראו פני וסיים עוד דאפשר לומר ג"כ דלא פליגי ומ"ש בנדרים ואין עושין היינו מחמת דאין להם קרקע ולא פליגי. ודבריו תמוהים חדא דאי מה שאין עושין היינו משום דאין להם קרקע הוו פטורים מן התורה והיאך נקראו מצווין ואין עושין והעיקרא הבנין שבנה אין לו יסוד דמ"ש ר"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל לאו קרקע מחלוקת ארץ ישראל שנתחלקה לשבטים הוא אלא אף קרקע שקנאו בדמים בשבילו מתחייב דהא שייך ביה ולא יחמוד איש את ארצך והגע עצמך דלאחד מישראל לא נשאר לו קרקע מנחלת ארץ ישראל ושוב לקח בדמים אחוזת קרקע וכי פטור מלעלות לרגל והא אית ליה ארץ וה"ה כותים שקנו קרקע חייבים דהא קרינן ביה ולא יחמוד איש את ארצך. ופשוט ואין מקום לדבריו ועיי"ש בריש הל' קרבן פסח ג"כ שרמז מ"ש כאן בהל' נדרים.

''' כשם שהם באים להראות וכו' להוציא סומא וכו'.'''  וכתב הלח"מ זה כגירסת ר"ת דלפרש"י דריש המסורת קודם וכדכתבו התוס' בריש חגיגה ואע"ג דבלשון רש"י ריש חגיגה גריס המקרא קודם לא היה להתוס' ההיא גירסא בדברי רש"י וכו' ועיין להחידושי הלכות [מהרש"א] שם שהגיה בדברי רש"י שבתוס' ופי' לדעת רש"י דבין יראה בין יראה קאי להקב"ה והכי פירושו יראה בחי'רק אתפרש שהאדון בא ליראותך ויראה בצ'רי שהוא המקרא מתפרש שהקב"ה בא ליראות מן האדם ועל פי זה קשיא ליה ז"ל על דבריו דדריש מסורת קודם יעו"ש.<br>'''  ולכאורה'''  דבריו תמוהים דבהדיא כתב רש"י יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה ונראה לומר לדעת החידושי הלכות דמפרש כדברי רש"י אלו הכי יראה כל זכורך בצר"י דמשמע שהאדם רואה את השכינה וכיון שכן נמצא הקב"ה מתראה מן האדם יראה בחי'רק משמע שהאדון בא ליראותך וכדרך שבא לראותך דהיינו המסורת שהוא יראה בחי'רק כך בא ליראות דהיינו המקרא יראה בצ'רי שהקב"ה מתראה מן האדם שבא לראות אותו ונמצא הכל בהקב"ה וכן פירש רש"י בריש ערכין יעו"ש.<br>'''  עוד'''  כתב הלח"מ וז"ל אבל מ"מ קשה למה כתב פסוק בבא כל ישראל וכו' יעו"ש וכתב כן משום דהבין בדברי רבינו דמ"ש כשם וכו' הוא נמשך ממאי דלעיל מיניה דכתיב ונאמר בבא כל ישראל לראות. ברם לענ"ד לא כן אנכי עמדי בפיוש דבריו אלא דמ"ש ונאמר וכו' קאי לדלעיל מיניה דכתב בבא כל ישראל להוציא את העבדים דקשיא ליה לרבינו דפסוק זה הוא במצוות הקהל ואהא כתב דכתיב לראות דקאי לראיה דקא מסמן הכתוב זמן הקהלה בזמן הראיה ולכן ממעטינן מישראל עבדים לראיה ושוב מתחיל הענין כשם וכו' והוא מיראה יראה ולא הוצרך להזכיר הכתוב אלא קשיא במ"ש כשם שהם באים להראות דהיאך מוכח שלא יהא סומא והו"ל למימר כשם שהקב"ה רואה אותך כשאתה בא להראות כך וכו' ודוק.

''' ונאמר למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה.'''  ועיין להלח"מ דקשיא ליה דבש"ס קיי"ל מבאזניהם. ולענ"ד נראה דבא לתרץ דלא תימא דלמען ישמעו משמע כל דשמע חייב אפי' אזנו אחת ומבאזניהם מיעט להפך לזה תירץ דכיון דכתיב באזניהם משמע מלשון ישמעו שמיעה גמורה ולא חש להביא גם קרא דבאזניהם.