עריכת הדף "יד אהרן (תמרת)/קונטרס מעלות התורה" (פסקה)

==א==
{{מרכז|{{גופן|5||'''א'''}}}}
'''מנהג''' המחברים מבני עמנו מעולם לכתוב בראש חיבוריהם „התנצלות”: מה ראו על ככה להדפיס ספר. עובדה זו מוצאה מאת הרגש המוסרי המעיק על נפש המחבר – אם בעל נפש הוא – ברגע גשתו „להפיץ מעינותיו חוצה”. כי הנה בכל הופעה שיופיע איש על הבמה לדבר דבר מה אל הקהל יש בה מצדו של הדובר משום התפארות והקשרת כתרים לעצמו (אחת היא, אם קולע אל מטרתו ועושה באמת רושם על הקהל, או לא. אך הוא על־כל־פנים ידמה לעשות רושם, שאילולי כן הרי לא היה מופיע...). כל דיבור היוצא מפיו כאילו מתלווה בהד־קול פנימי, המכריז בפני העם ואומר: ראו נא ראו; כי פי המדבר אליכם!".

'''ואם''' בהדפסת ספרים בכלל כספרי דרוש, מוסר, משפטים על הליכות עולם, שחוג קוראיהם רחב, ו„תועלת־הרבים” הצפונה בהם היא איפוא באמת גלויה וברורה, ובכל זה יחוש המחבר האיסטניסן קצת אי־נעימות בנפשו מפאת האורח ה„חביב” מר „אגואיזמוס”, המופיע אף הוא אל השמחה הזאת של "זיכוי הרבים" ולוקח בה חבל נמרץ... מכל שכן שיתעוררו פקפוקים כאלה בלבב מחבר ספר של חידושי־תורה, שמספר האנשים שיוכלו להתעניין בספרים כאלה מעט מאד. „אלף נכנסים למקרא ועשרה מהם יוצאים לתלמוד”. ואף מאלה המעטים הנה מספר היודעים להפליג במים עזים של חכמת פלפוליו של התלמוד מעט מן המעט. ובה במידה שתמעט הדרישה אחרי איזה ספר ומעטה התועלת לאחרים הנשקפת ממנו, הן תרבה לבלוט אנוכיותו של מחברו וכוונתו להתהדר.

'''ואם''' נוסף לאיסטניסותו הנהו המחבר גם מוג־לב, אזי יוכל לבוא מורך לא־מעט בלבבו גם מקול הרינון שנתפשט במחננו בדורות האחרונים על כל העניין של הדפסת חידושי־תורה. „מה יתנו ומה יוסיפו לנו החיבורים החדשים בהוויות דאביי ורבא?” – ירננו המקטרגים – "האין לנו מכבר ערימות ערימות ספרים מספרות הרבנית? עד מתי, עד מתי תהא ספרות זו פרה ורבה?"

'''כי''' הטענות הללו לא ממקור טהור תהלכנה, ולא להביא באמת סדרים נכונים בספירות עסק התורה מגמת פניהן, – די רק להראות על הכלל הידוע, שכמו בממלכת האורגנים החיוניים חקוק טבע ה„הפראה”, ועם טבעם הזה קשור גם שגשוגם ורעננותם. לאמר, שבהיפסק אצל איזה בעל־חי כוח הפראתו ויעמוד מלדת, מתחיל אף הוא בעצמו ליבול, כך הוא גם במקצועות החכמה והאמנות. כי לשמירת קיומם העצמי דרוש, שיהיו מפרים ומרבים בכל פעם גילויים חדשים, ובעמדם מלחדש חידושים יעלו חלודה ויעברו מעל הבמה.

'''הבאים''' אפוא בטענות על הספרים החדשים שבספרות הרבנית סימן הוא, כי עינם צרה בכל עסק התורה, ונכונים הם לפשוט יד בעיקר החכמה היהודית דמתקרי „חכמת התלמוד”. אלא שלהפליג כל־כך בדרכם הזה לא תספיק להם עזות, לכן יתנכלו לחפש תואנה על ה„ריבוי”. בטענתם זו כאילו יביעו לאמר: על הראשונים אנו מצטערים, אלא שאתם באים להוסיף עלינו חדשים. ובהצעתם לעצור בעד הפראת הספרות התורתית, יתנקשו להביא כליה ובליה גם על הרכוש שנצבר אצלנו עד כה במקצוע הזה – הרכוש שלפי דעתם, חוסר דעתם, אין חפץ בו.

'''אבל''' אך איש שוגה ופתי עבד ושפל רוח יוכל להכלם מקול הרינון הזה, שנתפשט במחננו כנגע צרעת בשנים האחרונות בעטיה של ההשפעה המדיחה, המגיחה עלינו מתוך עולמות הנכרים והצוררים, המביטים בלעג שאננים על עולמנו הנדכא, שהם בעצמם ידכאוהו, יחמסוהו וישביעוהו כל היום ממרורים, ואת שארית פליטתנו־תנחומתנו הרוחנית, זו התורה, שכשיליהם וכילפותיהם בהם ינפצו את גולגלותינו ושמשותינו עדיה לא יגיעו, יתנכלו עולמות הגויים לנפצה על ידי חצי לעגם וביטולם. בשימם עליה עלילות דברים מצד התועלתיות והריאליות כביכול. לאמר: מה הנאה יש לעולם בספרות התורתית? איזו תועלת היא מביאה לבריות?

'''אולם''', כאמור, אך איש שוגה ופתי יוכל להכלם מקול הלגלוג והביטול הזה שיעבירו במחננו אילני־הסרק שבקרבנו. הללו שההשפעה הזרה מוצאת בקרבם חלל ריק להיכנס בו, וסופת השנאה העולמית לעם־העולם, המנשבת מאת העולם החיצון, מסתבכת היטב בתוך ענפיהם החשופים... אבל בעל הרעיון הזך והמבט החודר ישחק להם ולהבליהם. „מפי מי אנכי שומע את הקטרוג הזה על העסק הנאדר של לימוד תורתנו?” – ישיב להם נקי הדעת – „מאיזה מקומות הן שתגיענה לאזני הטענות: מה יתרון? מה תועלת? כלפי העסק בתורתנו? מתוך המקומות שכמעט לא ישתגעו שם מתוך ריקות־הנפש וחסרון תוכן בחיים. מתוך העולמות שבתי־תיאטראות, קרקסאות, מרזחות, תבל וזימה ממלאים כל חללם. מתוך העולמות שההוללות והפחזות הנן גיבורות היום שלהם, שהכל מוקטר מוגש לשמן. תשעים אחוזים מכל תעשייתם האינדוסטרית עסוקה בעיבוד כל מיני דברים שבלוקסוס ושבהבל – בהכנת הדקורציות בעד ההוללות. ותשעים אחוזים מן תעשייתם הקולמוסית עסוקה ברישום תכניות בעד ההוללות, ביצירת פזמונים לכבודה ובהתפלפלות אודותה...”.

'''והמשחקים''' של דברים בטלים, דברים של מה בכך, עדיין רחוקים מאד מלהיות המילה האחרונה של הוללותם. בקרב משחקי הגויים הלא נמצא גם משחק „האצטדיה”. המונים, המונים נאספים להתענג על המחזה שמשליכים אדם חי לפני שור האצטדין להתאבק עמדו, להתאבק עם מר המוות. ולא עוד אלא שאף המשחק הזה, המשחק שאלפי ריקים ופוחזים שמחים, ואיש אחד מפרכס במחיתת מוות, איננו עדיין אף הוא מילתה האחרונה של הוללותם. בקרב משחקיהם הלא נמצא גם שחוק שדות־הקטל, „תיאטרון המלחמה”, שאלפי אלפים אנשים מובלים לטבח וריקים ופוחזים אחדים שמחים... וערוך יֵעָרך המשחק הזה לא על ידי איזה משחקים פחותי ערך, כי אם על ידי סלתה ושמנה של חברתם. על ידי אלה שהוקמו כביכול לעמוד על המשמר בעד הצדק והמשפט – על ידי מלכיהם ושריהם. והתקבל יתקבל משחק המלכים הזה מצד המוניהם בחרדת כבוד. ואנשי־הקולמוס שלהם יתחלקלק לשונם, יתחדד כשרונם ויפתח אצלם מעיין של שירה „מה־יפית”ית מיוחדה ב„רגעים המרוממים” ההם... כל הארץ מן הקצה אל הקצה תמלא שכרון המלחמה, וספקו הכל בקיאם של הזמירות והפזמונים בשבח „המשחק האדום” ובשבח עורכיו המלכים, שיזמרו כולם פה אחד. יחקו ויעלו גרה איש איש את פטפוטי הבליו של חברו. וכאשר ימצא באלו „הרגעים המרוממים” תם אחד שיציג כלפי „עורכי הסדר” השחור־האדום שאלת מה זאת? מה בצע, ומה יתרון? – יקבל את תשובתו אם לא על ה„תליה” לפחות בבית־הסוהר... הצריכים אנו איפוא להכלם מפני הלגלוג וטענת „מה תועלת?”, השלוח אלינו כלפי עסק תורתנו מאת העולמות הנבובים ההם?...

'''ובכן''', את מורך־הלב שלרגלי קטרוגי המקטרגים על עסק תורתנו אפשר להכריע באפס יד. עצת הרמב"ם: „אל יבוש מפני המלעיגים” אפשר לנו לקבל על נקלה. כי מי שהוא קצת בר־דעת אין לו שום רספקט בפני החבריא המזוהמה של „העולם הנאור”, והסכמותיהם או לגלוגיהם אינם עושים עליו שום רושם. לא יאמר כשר לכל אשר יאמר העם הזה כשר, ולא יאמר פסול לכל אשר יאמרו אלו, השמים אור לחושך, פסול.

'''אבל''' כדת מה לעשות עם רגש האיסטניסות המנקר בלב והנרתע אחור מפני מלאכת ההתהדרות הכרוכה עם מלאכת שמים זו של הדפסת ספר "חידושי־תורה".

'''והנה''' להשקיט ערעוריו של רגש האיסטניסות אין עצה ותחבולה אלא זו שלא ירבה לסבב לו, לרגש האיסטניסות שבקרבו, מועקה עוד יותר גדולה, בכחשו ברבים אודות חולשתו זו, בגנבו את לבב הקהל להכריז לפניהם שלא לכבוד עצמו הוא דורש... אין עצה ותחבולה לפצות את תביעת איסטניסותו אלא זו, שהמחבר יודה בגלוי כי אינו נקי מן החולשה לשאוף להקמת שם. כי אכן חק טבעי הוא שמן הנמנע לעקרהו מן הלב. גם אין להחליט אם כדאי כלל להקדיש מלחמה על נטיה זו, שחקקה היוצר בתוך טבע האדם. מי עמד בסוד ה' וידע לחרוץ משפט, כי השאיפה להקים לעצמו שם היא שאיפה מגונה. העיקר תלוי באמצעים שיבחר לו האדם למטרה זו: יש בוחר לעשות לו שם על ידי רפאות שמות והריסות, ויש – על ידי עשותו שמות וחורבנות. האחרון משוקץ ומתועב, אבל הראשון אין לך כלי מחזיק ברכה יותר ממנו.

'''ובמקצוע''' חיבור ספרים אך למותר הוא אפוא מצד המחבר לעמוד ולהכריז על עצמו שלא היתה לו פניה עצמית בדבר. למותר, וגם למחסור. יען כי כל המכריז כך הריהו בדאי. לכל היותר אין לו למחבר אלא להציג לפני הקהל את טיב מחברתו, להוכיח כי יש בה משום תועלת לרבים. אם על הדבר הזה יעלה בידו להוכיח, כבר נקי הוא מכל ערעורים וטענות. כי מעתה תוכלנה להיות לו איזו נגיעות עצמיות שתהיינה. לא ניתנה תורה למלאכי השרת – ואף לא יפוצו מעינותיה חוצה על ידי מלאכי השרת.

'''להציג''' את טיב המטעמים שערכתי, ושאני מגישם היום לפני הקהל חפץ גם אנכי. אך תחת לתאר את טיב יצירתי הפרטית, שזהו דבר המסור לאחרים, ולא למחבר בעצמו, לשפוט, – אדבר מלים אחדות על אודות טיב היצירות שמהמין הזה בכלל. כלומר אדבר מלים אחדות בשבחה של ההתפלפלות בחכמת התלמוד וחדש חידושי תורה.