עריכת הדף "העמק דבר/בראשית/ג" (פסקה)

== א ==

''' והנחש היה ערום וגו׳.''' פי{{ממק|רש״י}} בשם מ״ר שנתקנא בהם במה שראה אותם מזדווגים יחד ונתאוה לה. והוא פלא. שהרי כל בריה אינו מתאוה אלא למינו כדאי׳ במס׳ ב״מ [[בבלי/בבא מציעא/צא/ב|צא:]] מיניה בתר מיניה גריר. והרי לא חסר להנחש נקבה שלו. ואי משום ששימשו לעין כל. הרי גם הנחש לא ידע בושת. אלא הענין שהרגיש דהדביקות האשה לאישה אינו כמו נקבה שלו אליו שאינו בא אלא בשעת התעוררת לזיווג. וזה אינו אלא במקרה והכנה לדבר. משא״כ האשה תמיד דבקה אליו באשר היא עצם מעצמיו הי׳ הדביקות יותר עוד מאח ואחות שגם המה כבשר אחד. אבל מ״מ אינם אחד ממש כמו האשה הראשונה לאדם שהי׳ כמו אבר להראש ובזה התקנא: והנה הדבר מושכל שלא היה הנחש מדבר מעולם. דאם היה מדבר תחלה אלא שנתקלל שיאלם דומיה. על מה לא נזכר קללה זו. ותו דהדבור תלוי בדעת וכפרש״י על ויהי האדם לנפש חיה בדעה ודבור. וכתרגום אונקלוס לרוח ממללא. הרי שהיה האדם מיוחד במעלה זו. אלא מזלו של נחש הוא שהתלבש קנאה ודבר באותו שעה מתוך גרונו של נחש. דכל מין מכל הנברא אפי׳ צומח יש לו מזל והוא מלאך הממונה ע״ז המין לשמרו ולגדלו שלא יהא נפסק מן העולם וכמ״ש רז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכהו ואומר לו גדל ומזלו של נחש כמוהו שהתקנא באדם על דבקותו בקונו ית׳. וכמו שביארנו בפ׳ הקודמת שהאדם היה דבוק כ״כ בה׳ כחלק השואף תמיד למקורו. משא״כ מלאך אינו אלא נפרד ואינו דבוק ושואף לאורו יתב׳ אלא בשעה המיוחדת לשירה וכדומה. והתקנא המלאך באדם ונחש הגשמי באשתו. והא שאינו מבואר כ״ז בכתוב כבר כ׳ הרמב״ן בפ׳ בחקותי והבאנו לעיל כי בדברים שאינם מושגים לכל אדם לא דברה תורה אלא ברמז: 

'''אף כי אמר אלהים.''' מכל עץ הגן אכל תאכל. מ״מ. 

'''לא תאכלו מכל עץ הגן.''' והכונה כי באמת עדיין לא אכלו אדם וחוה מאומה. והיינו משום שאדם אע״ג שהיה באותה שעה במקום שנצרך להשתמש בחושיו לאכילה ולמשגל כפי צורך הבריאה אשר לשבת יצרה. מ״מ היו כמשה רבינו לאחר שירד מן ההר. שהיה ג״כ משתמש בחושיו באכילה כמו כל ישראל. וגם במשגל לולי שהזהירו הקב״ה ואתה פה עמד עמדי לא פירש עצמו מן האשה. אלא מ״מ היה קרוב מאד להיות דבוק בשכינה בכל עת שרצה. ובשעה שהי׳ דבוק בשכינה לא תאב לאכול כלל. וכן היה אדם ולא תאב עדיין לאכול. וכמו כן האשה היתה דבוקה באדם חיי רוחה. והיו שבעים מאהבה. ע״כ בא הנחש בפתוי. שהרי לא בחנם נברא העולם ומלואה ואין רצון ה׳ שלא תהיו נצרכים לתענוגי העולם וא״כ אין ראוי להיות שקוע באהבת ה׳ ובדבקות שהוא מהביל ומפריע כל תענוגי גשמי. והוא נגד רצון ה׳ שהרי אומר מכל עץ הגן אכל תאכל. וכזה הוא פתוי היצר בכל דור כידוע. מתחלה משיא את הדבק בתורה ע״י איזה מצוה או ד״א שהוא ישר באמת לשארי ב״א. ואחר שמושכו מבהמ״ד מוסיף והולך לפתות: