עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/כג" (פסקה)

== א ==

'''שמע שוא. ''' אזהרה למקבל לשון הרע (מכילתא) מלת שוא יש לו שתי הוראות, הא' שקר, הב' חנם ללא יועיל, ולשתי לשונות אלה לא ידעתי לכוין ענין לשון רע, שהוא המדבר בגנות חברו אף שהוא אמת, דכשהוא שקר הנה הוא מוציא שם רע (ערמב"ם רפ"ז מדעות ובכ"מ שם, ובפירושו למשנה ספ"ק דאבות) ונראה לדעתי כי שם שוא משותף בהוראתו לענין יום שואה ומשואה (צפניה א' ט"ו) שפירושו לרש"י חורבן ושממון, ומזה אמר (איוב ט״ו:ל״א) אל יאמן בשוא נתעה כי שוא תהיה תמורתו, שוא הראשון ענין כזב ושקר, והשני ענין חורבן ושממון, וטעמו ההולך תעה בדרך שוא ושקר לא יאמן כי גמולו ותמורתו יהיה חורבן ושממון. והנה כלל ענין חורבן ושממון הוא, קלקול שלמות הדבר, שחסר בו ענין מה עד שאינה בשלמותו הראוי אליו, כמו עריכם יהיו חרבה (בחקותי כ"ו) שלמות העיר איננה רק כשיש בה יושבים, וכשהיא ריקה מהם נקראת חרבה. שלמות ההרים והגבעות היא להיותם מרעה לבהמות, וכשהם חסרים צמיחות הדשאים עד שאינם ראויים למרעה הבהמות נקראו חרבה, כמו אחריב הרים וגבעות (ישעיהו מ״ב:ט״ו), שלמות בני המדינה היא להתחבר במסחרם עם שכניהם סביבותם, וכשהם חסרים מזה נאמר (שם ס') והגוים חרב יחרבו. וכן פן תהיה הארץ שממה (לקמן פ' כ"ט) כלו' מקולקלת בהחסר בה שלמות יושביה. ולהיות שאין לך דבר המקולקל בעצמותו ומקלקל כל הענינים המחוברים אליו כמו השקר והכזב, לכן ישמש שם שוא גם על הכזב והשקר. ולהיות שהדבר המקולקל ומחוסר בו שלימתו, אין בו התועלות המקווה ממנו, לכן ישמש שם שוא גם על החנם ושלילת התועלת. כלל הדבר כל המקולקל ומחוסר שלמותו נקרא שוא, אמר (ישעיה למ"ד) להנפה בהנפת שוא, אם נקבי' אינם דקים וקטנים היא מחוסרת שלמות הראוי לנפה (מאנגעלהאפטע שווינגע). שלמות המנחה היא כשהמקריב מכוין בה כוונה רצוי', וכשהיא חסרה משלמות זה הנה היא מקולקלת, ואמר עלי' (ישעיהו א׳:י״ג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא, וכן כל מעשה מקולקל המחסר שלמות האדם המעלה נקרא שוא. (מאנגעלהאפט, טאדעלהאפט), מזה אמר (תהילים ל״ה:י״ז) השיבה נפשי משואיהם, כי ידבר מכאב לב על לישנא בישא שהשונאים משמיעים עליו, כאמרו בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, לכן התפלל המשורר החסיד השיבה נפשי משואיהם. כלומר שיסייענו הש"י להשיג המדרגה הנשגבה והיא, למצוא משיבת נפש ונחת רוח בכל דברי גנות שמוציאים עליו שונאיו (לאסס מיינע זעעלע זיך לאבען פאָן איהרעם טאדעל), משואיהם, כלומר מדברי גנות שלהם. שלא ירגיש נפשו מאומה ולבבו לא יכאב כלל ממה שמגנים אותו ופוחתים כבודו, בלשון הרע, אבל ישמח ויהנה בזה. (והיא המדרגה הנפלאה שהשיגה אחד מן החסידים המעולים, שזכר הרמב"ם בפירושו למשנה מאד מאד הוי שפל רוח, (פ"ד דאבות) וכן כאן שמע שוא פירושו שמע גנות (געריכט דעס טאדעלנס) דבור המשמיע קלקול בן אדם, יודיע בו פחיתות שלמות חברו להיותו מקולקל במעשיו, והוא לשון הרע. ורש"י פירש שמע שוא כתרגומו שמע דשקר אזהרה למקבל לה"ר, לא ידעתי, דלה"ר אסור אף כשהוא אמת, ועוד מנין יודע שהוא שקר, ואם ידע א"צ לאזהרה כי מי זה יקבל ויאמת דבר, שהפוכו נתברר לו. ובשבת (ל"ג ב') מייתי לשון הרע מקרא כי יסכר פי דוברי שקר, וזה צריך ביאור: 

'''אל תשת ידך. ''' אמרו (סנהדרין כ"ז) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד להוציא את החמסנים והגזלנים שהם פסולים לעדות. וז"ל הרמב"ם (פ"י מעדות) הרשעים פסולים לעדות מה"ת שנא' אל תשת וגו' מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד ואפי' עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידיו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו. ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחברו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנא' אל תשת וגו', ומקור דבריו ממכילתא. וראיתי בס' רביד הזהב דלשון אל תשת יד הוא באומר אני ופלוני ראינו, דאי לאו הכי, הכי יכבוש עדותו, ונכון הוא. והנה בהמשך לשון המקרא לפירוש הרמב"ם נ"ל למאי דמסקינן דלא בעי' רשע דחמס, דרע לשמים הוא רע לבריות ג"כ, והרע לשמים הוא נקרא רשע, כי הרע לבריות נקרא רע, כבקדושין ד"מ. וע"ז אמר (משלי י״ב:י״ב) חמד רשע מצוד רעים כלומר הרשע (הרע לשמים) אף שלפי הנראה הוא טוב בטבעו, מ"מ חומד הוא למצוד הרעים (הרע לבריות) וחפץ נפשו אל הגזל והחמס. ואמר (שם כ"א) נפש רשע אותה רע, הרשע (הרע לשמים) יתאוה להיות רע (לבריות) וחפץ לראות ברעת זולתו (עי' הגר"א). ולזה הרשע (לשמים) פסול לעדות, כי ירדה תורה לסוף דעתו, אף שאינו נודע כ"א לרשע (לשמים) נקל לו לעבור גם במה שבינו לחברו ולהיות רע גם לבריות, ולהפסיד ממון חברו בעדותו, וזה שאה"כ אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, כי הרשע (לשמים) הוא ג"כ עד חמס (לחברו), ואם המפורסם לרשע (לשמים לבד) פסול להיותו חשוד להיותו גם עד חמס, מכש"כ המפורסם לאיש חמס וגזלן. ויתכן עוד כי להיות עד חמס מוסב על העד הכשר, כי אם הוא משית ידו להצטרף עם עד הרשע, הוא בעצמו נקרא עד חמס, כי חמס הוא עושה להוציא ממון שלא כדין, כי אם לא הצטרף עם האחר, לא היה הוא רק עד אחד, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, וע"י הצטרפותו הוא מוציא ממון, והוא חמס, ועליו אמר קרא בהתחברך לעדות עם הרשע, אתה גורם בעצמך להיותך עד חמס, להוציא ממון שלא כדין. עכ"פ תרתי שמעי' מקרא דרשע פסול, וחמס פסול, ובזה אין צורך לדברי הסמ"ג שכתב דלהרמב"ם צריך להיות בקרא, חמס עד. והרלב"ג כ' דלהרמב"ם מלות עם רשע מיותר, כי אף על פי שאינו רשע אין לו להשית ידו להיות חמס, עי' בדבריהם, ולדברינו לשון המקרא מיושב על נכון לפי' הרמב"ם אין בו לא סירוס ולא יתור לשון: