עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/כא" (פסקה)

== א ==

'''אמר אל הכהנים בני אהרן. ''' בני אהרן, אף הקטני' (ספרא), כי שם בן יאמר גם על הקטן, שבהיותו קטן יצטרך לאביו, וכ"א (סנהדרין ס"ח ב') בן קטן משמע. ובמכילתא יתרו לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. ובמכילתא משפטים או בן יגח לחייב על הקטן. והנה בכל שאר מקומות דכתיב בני אהרן הכהנים, לא נוכל לומר אף הקטן, כיון דכתיב אחריו הכהנים, שפי' משרתי המקדש (כי אין כהונה אלא שירות), ואין הקטן ראוי לשירות, וע"כ רק בגדול מיירי, כי מדרך הלשון שיבוא התואר אחר המתואר, ויבוא כהנים אחר בני אהרן, שבני אהרן הם המתוארים בתואר כהנים, אמנם כאן שהקדים כהנים לבני אהרן, ואין כהנים המוקדם יוכל להיות תואר לבני אהרן שאחריו, שפיר נכלל במלת בני אף הקטנים. אמנם צריך ביאור מה הוא אמור אל הכהנים בני אהרן, וכי נצטוה משה לאמר אזהרה זו לקטנים, וגא אם נסבול דוחק זה, הלא נאמר אחריו ואמרת אליהם, כפל אמירות למ"ל ? ונ"ל שאין מלת אמור כאן לשון דבור והוצאת דברים בפה (זאגען), כ"א לשון התנשאות והתרוממות, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד) כלומר יתרוממו, וכן את ה' האמרת וה' האמירך, וכן אמרו צדיק (ישעי' ג') אמרו לאלהים (תהלים ס"ו), כלם לשון רוממות מעלה והתנשאות (עמפאָרהעבען), ומטעם זה נקרא ענף העליון שבאילן אמיר, בראש אמיר (ישעי' י"ז) ע"ש רוממותו וגבהותו על הענפים שתחתיו. והנה שמירת הכהניה מן הטומאה הוא למעלת קדושתם על ישראל, ואם היא מעלה יתרה לכהן המחוייב בכל המצות, והמשמש בעניני מקדש וקדשיו, מכש"כ אם נאמר כי גם הכהן הקטן הפטור מכל המצות ושאינו ראוי לעבודת המקדש, ובכל זאת צריכים לשמרו מן הטומאות, אין לך התרוממית מעלה והתנשאות מדרגה יותר מזה, כי נתעלה בקדושתו הרבה יותר מישראל הגדול בשנים והמחוייב בשאר מצות הנה על התנשאות הקטן למדרגת כהונה בענין זה אה"כ. אמור אל הכהנים בני אהרן, כלומר הרם את הקטנים שבבני אהרן למדרגת כהנים. כי יש במשמעות בני אהרן שני ענינים, הא' על שלשלת ההולדה לבד להיותם משתלשלים מאהרן, הב' על שלשלת הכהונה שקנו ממנו ונדמו אליו, ואם נאמר בני אהרן הכהנים, שמלת כהנים הבא אחריו כדין תואר הבא אחר המתואר, ידענו שבני אהרן הקדום אליו, הוא מענין השני על שלשלת כהונתם, ואין זה רק בגדול הראוי לשרות הכהונה, אבל כאן שאין כהנים תואר לבני אהרן, שאין מדרך המתואר לבוא אחר התואר, ידעי' שבני אהרן נקראו על שלשלת הולדתם לבד, והם הקטנים, ואמר א"כ, אמור אל הכהנים בני אהרן ר"ל הקטנים שבכהנים שמצד שלשלת הולדתם הם בני אהרן, אותם תנשא ותרומם למדרגת כהנים, והולך ומבאר בענין מה יתעלם למדרגת הכהונה, ע"ז אמר, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. והנה ביבמות קי"ד איתא, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לא מכפל לשון אמירה לחוד הוא דילפי להך דינא, כ"א גם ממלת בני אהרן, וכדעת הספרא, דלפי המובן בלשון בני אהרן גם הקטנים, יתיישב גם כפל לשון אמירה, כמבואר במה שקדם. אמנם רש"י כ' שם, שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו, וכ"כ הרמב"ן אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר להם, רבוי אזהרות ילמדונו שיהיו כל בני אהרן נשמרים מן הטומאה גם הקטנים, ולא הבינותי, איך נילף מכפל האמירות לחוד האזהרה על הקטנים, והרא"ם אמר בזה, אמירה ראשונה היא של משה שיאמר לכהנים, ואמירה שני' היא של כהנים שיאמרו לבניהם, כאילו אמר, אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא, שהמובן בו שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא. ע"כ. וכמה קלקול לשון בזה, ובקרבן אהרן השתדל בהשוואת דברי התלמוד עם הספרא, ואמר, גם לפי התלמוד צריכים לפרש בני אהרן הקטנים, ופי' הפסוק לדעתם, אמור אל הכהנים אזהרה זו שלא יטמאו, ובני אהרן שהם הקטנים, ואמרת אליהם לכהנים הגדולים, כי עליהם מוטל שמירת הקטנים, ע"כ. והדוחק מבואר. ולדברינו הך ילפותא דקטנים מהנך תרתי אתי' לן, ודברי הספרא מתאחדים ומשתוים עם דברי התלמוד, הספרא נקט בני אהרן עיקרא דילפותא, והתלמוד נקט כפל האמירות, אשר ע"י אחד מהם משתנה בהוראתו ע"י הבנת בני אהרן, וכאמור: 

'''לנפש לא יטמא. ''' מלת נפש ישומש בכ"ק על גוף החי ועל גוף המת, נפש כי תחטא על החי (איין בעזעעלטעס וועזען), וכאן הוא על גוף המת (ענטזעעלט), ויש שמות הרבה דומים לזה המשמשים בנין וסתירה דבר והפוכו, והנה תשמישו על גוף החי הוא, להיות שהנפש הוא הענין העיקרי והראשי שבו כי ממנו תוצאות חיים אליו, ולא נקרא חי רק מסבתו, ונקרא ע"ש העיקרי שבו; אמנם לקרוא את גוף המת בשם נפש צריך ביאור, ונ"ל אחרי שידענו מקדמוני בעלי הלשון לשתף הנחים והחסרים בהוראה אחת ולבארם עפ"י שתי אותיות שרשיות שבהם, לכן אני אומר שמלת נפש משותף עם שרש פש, ובמשפטים (בוינפש בן אמתך), העירונו ע"ש נפש שהוא על חלק הרוחני שבאדם (זעעלע, גייסט), ואמרנו, ששם זה הונח עלי, ע"ש ההתפשטות, יעו"ש. (וכעת מצאתי דמיון לזה בלשון ערבי), והנה בכל דבר המתפשט יולד ממילא התפרדות חלקיו זה מזה, ובאמת יורה שם פש גם על פירוד החלקים כמו נפושו עמך על ההרים (נחום ג'), דתרגומו אתבדרו (געטרעננט, צערשטרייעט), ולזה הונח על צמח (פלאכס) שם פשתים, ע"ש הפרדו מן הדבקות, כנודע מן הפשתים שהוא מתבודד בענינו שנשאר תמיד נפרד לבדו, שאין אורגין עמו חוטים של מין אחר, לפי שאינו קולט את הצבע יפה כמוהם כדאמרי' (בביצה ד' ט"ו), דעמרי וכיתנא לא סליק להו ציבעא בהדי הדדי, ואף בתחלה כשאינו נטוע עדיין אין מערבין אותו עם מין אחר כמו שמערבין שאר מינין זה בזה כצמר הכבשים והרחלים והגמלים ונוצה של עזים ומשי שמערבין אותם אפי' קודם הטווי', אבל הפשתן נשאר לבדו תמיד, וכן ע"ש שנוהג בצמר ענין הבדידות הונח עליו שם בד, כמו מכנסי בד, וכן ע"ש פירוד הדבקות הנוהג בו הונח עליו שם פשתים משרש פוש שהוראתו פירוד הדבקות, (ומחקרי הלשון נבוכו בביאור עיקר הוראת שם פשתים עי' בדבריהם, ועמ"ש בראה ולא תאכל הנפש עם הבשר) והנה מיתת האדם בצאת נפשו יתפרד מחברת בני אדם החיים והוא לקברות יובל אשר בו יתפרדו כל חלקי גופו זה מזה לגמרי, וע"ש מעמד התפרדות הזאת שבמותו הונח על גוף המת שם נפש, והוא דומה ממש למלה אשכנזית שנקרא המת (דער געשידענע): 

'''לא יטמא בעמיו. ''' בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה (רש"י מת"כ) ולתלמודא דידן אייתי למת מצוה מדכתיב לאחותו, לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למ"מ (נזיר מ"ח) ונ"ל דלתלמודן דידעינן מ"מ מקרא אחרינא, יש לפרש בעמיו לאפוקי מת נכרי, וכדעת הרא"ם בספר היראים (סי' שי"א) דמותר לכהן במגע ובמשא של מת נכרי, דכמו שנתמעטו מאהל הכי נמי אתמעטו ממגע ומשא (הובאו דבריו בהגהות מיימוני פ"ג מאבל, ואין דעת אינך פוסקים כוותיה, עב"י יו"ד סי' שע"ב) ואות בי"ת בעמיו כבי"ת בצמר ובפשתים (תזריע י"ג נ"ב) שטעמו של צמר של פשתים (ע"ש רש"י ורא"ם) וכן הנוגע במת בנפש אדם (חקת י"ט י"ג) פירושו במת של נפש אדם, כן בעמיו פירושו של עמיו, וטעמו לא יטמא לנפש של עמיו כלומר למת ישראל, אבל למת של נכרי מותר. וקרוב לזה איתא בת"כ ע"פ לא יטמא בעל בעמיו, בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך לא בזמן שפירש מדרכי צבור, דלא הותר טומאה לכהן למיתי מצוה אלא בעושה מעשה עמו, לא כשפירש מדרכי צבור כגון מין ואפיקורס והפורק מעליו עול תורה ומצות. (עי' רא"ם וקרבן אהרן ומשכיל לדוד שהרחיבו לדבר בהשואת דברי הת"כ עם דעת תלמודן):