עריכת הדף "הכתב והקבלה/דברים/כד" (פסקה)

== א ==

'''כי מצא בה. ''' אין מלת כי מצא נתינת טעם לאשר לא תמצא חן בעיניו, כי אם עשתה מעשה ערוה אסורה עליו אף במוצאת חן בעיניו, אבל הוא מאמר בפ"ע, שמגרשה באחת משתי סבות, אם מסבה שלא תמצא חן בעיניו הכשרה היא בעיני בעלה אבל טבעה הפך טבעו ומעשי' הם הפך רצונו ותולדתו, אם מסבת מצאו בה מעשי ערוה, ולפי"ז מלת כי כטעם, אם התנאי, כמו כי תפגע, ותרגומו (ווענן), עי' בערוך ערך אי מזה: 

'''ערות דבר. ''' לפי מהלך הלשון היה ראוי לומר דבר ערוה כמו דבר פשע. דבר בליעל, דברי תועבה (ירמיה מ"ד) דבר גבורות (איוב מ"א) דבר עצב (משלי ט"ו) וכלשון המשנה (גיטין צ') לא יגרש אדם את אשתו, אא"כ מצא בה דבר ערוה. הנה ע"ד הפשט יש לשנוי זה דומים, כמו טוב איש במקום איש טוב, וכמ"ש בפ' ויהי האדם לנפש חי'. אמנם לדעת רז"ל אין אנו צריכים לזה, ויבא לשון המקרא על מכונו הראוי, כי מלת דבר כאן ענינו שיחה הגדה וספור (רעדען, זאגען) כמו הדבר אשר דבר ה', וכמ"ש בפ' אמת נכון הדבר שענינו דבור העדים מכוון ומוסכם לענין אחד, עמש"ש. ויהי' פירוש מצא בה ערות דבר, נתאמת אצלו ממנה מעשה מערוה ע"י דבור והגדה שהעידו עלי', ותרגום ערות דבר (איינע אויסגעזאגטע שאנדטהאט) [דוגמא לזה במכדרשב"י (נח ע"ו) ולא יראה בך ערות דבר מאי ערות דבר דא מלתא [ערייתא] דעריין דדא הוא מלה דהקב"ה מאיס בה יתיר מכלא, כיון דאמר ערות אמאי דבר אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמיהון במלה דלהון דנפקא מפומייהו והאי איהו. ערות דבר, ע"כ.] כך נ"ל לפרש לפי מ"ש רבותינו (שם בגיטין) נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר עפ"י שנים עדים יקום דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים, שאינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה, ע"כ. אהני לן גז"ש המקובלת להבנת לשון המקרא על פשוטו ובדרך נכון; וענין הסמיכות כמו חללי חרב, חללים שע"י חרב, כן ערות דבר, ערוה שע"י דבור. ואל יקשה בעיניך על שהזכיר ענין הגדת העדים בלשון דבר ולא בלשון עדים, כי א"א לומר כן, דבכל מקומות שבתורה לשון עדים כולל ג"כ התראה, שמתרים העדים בעובר (כמ"ש בשופטים בפ' עפ"י שנים עדים, ע"ש) וקרא דילן ע"כ בלא התרו בה איירי, דאי בהתרו בה, היא חייבת מיתה, ולא משכחת לה ויצאה והיתה לאיש אחר, לכן הוציא הכתוב הגדת העדים בלשון דבור. אמנם מדלא אמר קרא לשון היותר ברור. ערוה בדבר. להורות שמציאת הערוה בה היתה ע"י דבור והגדת עדים, לכן מצאו רבותינו מקום לדרוש ולומר שבא להורות עוד דבר אחד, שאין מלת ערות סמוך למלת דבר, אעפ"י שהוא בתי"ו (ערש"י ע"פ ואחזת מרעהו), וכמו שפת לא ידעתי אשמע, שמלת שפת הוא במקום שפה, התי"ו במקום ה"א, וכמו אשת לידה, אשת בעלת אוב, שהן כולם מוכרתים אעפ"י שהם בתי"ו, כן כאן ערות דבר כמו ערוה, התי"ו במקום ה"א, והוא מוכרת, ומלת דבר בדרך זה ענינו כמו יהיה להם דבר בא אלי (שמות י״ח:ט״ז), שענינו ריב ומצה, ופי' מצא בה אי מעשה ערוה או דבר המתנגד רצונו, כענין הקדחת תבשילו, דלפעמים מותר לגרשה גם בלא ערוה אם יש דבר המתנגד ביניהם, כגון בזווג שני (ע' טור אה"ע רסי' קי"ט), וז"ש שם בש"ס לב"ה משמע הכי ומשמע הכי. והנה בעל זרע אברהם (בפי' לספרי נשא פיסקא ז') הקשה בזה, אחר שיש עדים והתרו בה בת קטלא היא, ולא בת גרושין, ותירץ שלא התירה עצמה למיתה, או שלא עשתה תוך כדי דבור, יעו"ש. ולדברינו א"צ לזה, דכבר הפכימה התורה להוציא העדות בלשון דבר עד שאין מקום לקושיתו: 

'''ספר כריתות. ''' ת"א גט פטורין, היא דעת ריה"ג (בגיטין כ"א) דסובר ספר משמעותו הקלף שכותבין עליו, ולדעתו אין כותבין לא על אוכלין ולא על דבר שיש בו רוח חיים, ואין הלכה כמותו כי רבנן פליגי עלי', מדלא כתיב בספר אלא ספר, לספירת דברים הוא דאתי, שיכתוב ספירת דברי כריתות, ועל כל מה דבעי מצי למכתב, ואמרי' בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת המקרא, רחמנא אמר ספר והלכה אמרה בכל דבר, ומ"מ אין המקרא נעקר מפשטי' לגמרי, כי באמת שם ספר פי שנים בהוראתו, פעמים שם לאותו הדבר שכותבין עליו כמו ספר מקנה, ספר דברי הימים, מגלת ספר חוקה, ופעמים הוא תואר הפעל לספור דברים, כמו זה ספר תולדות אדם, שפי' ספירת התולדה הבאה מן האדם (ע"ש רש"י), וכן יאמר בספר מלחמות ה' פי' כאשר יספרו אנשים ספורי מלחמת ה' והנסים שנראו בהם (ע"ש רש"י), כי אם הי' מלת בספר שם לאותו דבר שכותבין עליו לא יצדק מלת יאמר כ"א מליצת כתיבה, והכלל כי סופר וספר וספור ענינם אחד, והדבר שכותבין עליו נקרא ספר ע"ש ההכשר שהוא מוכשר לכתוב עליו ספור דברים, כטעם חרב ע"ש שהוא מוכשר לעשות חרבן, אמנם ההלכה תכריע לפרש כאן מלת ספר לתואר הפעל, ספירת דברי כריתות (טרעננונגס- וואָרטע). ודע שהרמב"ם בפי' למשנה שם בגיטין כתב בדעת חכמים וז"ל מפני שאמר ספר בלתי ה"א הידיעה ולא אמר על הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה בו. והעיר עליו הרמ"ז שם שלא יכול הכתוב לומר בספר בפת"ח מפני שסמוך אל כריתות וכלל גדול בידינו שאין מלה שיש בה ה"א הידיעה נסמכת (וע"ש עוד מ"ש בזה ולשונו צריך תיקון קצת ועמ"ש התוס' סוטה (ד' י"ז) ד"ה לא על הלוח בשם הירושלמי). ואין זה טענה כי הי' יכול לומר וכתב לה כריתות בספר כמו וכתב האלות בספר: 

'''וכתב ונתן. ''' מדרך המקראות לחבר שני פעלים יחד להורות על תכיפת שתי הפעולות, ושאין פעולה אחרת מפסקת בין שתי פעולות אלה (כמ"ש בויצא בויגש יעקב ויגל, ובויבא אל הגר ותהר, ובבשלח בויבא עמלק וילחם), וכן כאן יורה התחברות שני הפעלים, וכתב ונתן על תכיפות הכתיבה והנתינה שלא תהא פעולה אחרת מפסקת ביניהם, ושפיר ארז"ל (גיטין כ"א) שלא יהא הגט מחוסר קציצה בין כתיבה ונתינה, ואם כתוב על המחובר פסול. וראיתי להרב בגט מקושר בהקדמת ספרו תמה איך אנו שולחין גט ממקום למקום וכותבין את הגט כשהאשה במקום אחר הא מחוסר הבאה בין בתיבה לנתינה כבנזיר (מ"ה א') ולקח ונתן מי שאננו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר הבאה מפתח ההיכל לעזרה, ע"ש שהניח בצ"ע, ויתכן דלא חשבינן מחוסר רק הדומה לפעולה דאזכרה קרא, לכן בנזיר שמזכיר לשון ולקח שהיא פעולה שאין בו השתנות מעשה בגוף השער, גם הבאה ממקום למקום אף שאין בזה השתנות מקרי מחוסר, אבל בגט שהזכיר קרא לשון וכתב שיהא מעשה הנעשה בגופו של גט, לא מקרי מחוסר רק הקציצה שהוא הנעשה בגופו דומי' דוכתב, אבל הבאה ממקום למקום שאינו דומה למעשה דכתיבה לא מקרי מחוסר, ומסתייען הדברים ממה שכתב הר"ן פ"ב דגטין אהא דאשה כותבת את גיטה, ותמיהני הא מחוסר הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה, ותירץ כיון דהקנאה אינה מעשה בגוף הגט לא מקרי מחוסר דדומי' דכתיבה בעינן ע"כ: 

'''ושלחה מביתו. ''' מדלא כתיב וגרשה אלא ושלחה, דרשו רבותינו שהוא עושה שליח להוליך גט לאשתו, ודרשו ג"כ שהאשה עושה שליח לקבל גטה, דקרינן ושלחה בלא מפיק ה"א (קדושין רפ"ב) ערש"י שם, וקושית התוס' עליו כבר יישבה הריטב"א היטב, ע"ש. הנה דרשתם מלת ושלחה על שליחות האשה אינו תמי' כ"כ, דכבר מצאנו פעלים המתמצעים בין פעול למתפעל. כמו על בשר אדם לא ייסך שפי' לא יהא סך, וכמש"ש, ולזה מלת ושלחה יוכל להתפרש יהא כאן שלוח, וכולל פועל האיש בנתינת הגט, והתפעלות האשה בקבלת הגט, ואף שהה"א במפיק אין זה זרות כ"כ, דמלת אותה (אשר ה"א המפיק במקומ') פי' את עצמה, כמו וירעו הרועים אותם (יחזקאל ל״ד:ח׳) אותם את עצמם, וכן יביא אותו (במדבר ו׳:י״ג) תיב"ע ימטי ית גרמי', וכפירש"י שם, והמכוון לדבריהם במלת ושלחה, האשה תוכל לסבב להשתלח מבעלי', והיינו בעשות' שליח לקבל גטה, ולהיות שמהוראת בנין הכבד ג"כ על פעול' היוצאת לשני פעולי', כמו שִכַח לִמַד, ילמדונו מן ושלחה השני הנאמר בענין שהשליח עושה שליח. וראיתי מתחבטי' על דרשתם זה: