עריכת הדף "דרישה/חושן משפט/נו" (פסקה)

== א ==

{{עוגןד|שליש בזמן ששלישותו|'''שליש''' בזמן ששלישותו}} בידו נאמן בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) איתמר בעל אומר לפיקדון (נתתי הגט ביד השליש) והשליש אומר לגירושין ומי נאמן ר"ה אמר בעל נאמן כו' ר"ח אמר שליש נאמן דהא הימנוהו מתיב ר' אבא הודאת בע"ד כק' עדים דמי ושליש נאמן משניהן כיצד זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן שאני ממון דאתייהיב למחילה וכתבו התוס' וז"ל שליש נאמן דהא הימנוהו אין לפרש דנאמן מטעם מגו כדפירש הקונטרס דאי בעי עביד בה מאי דקאמר חדא דבלא שום מגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע בס"פ ז"ב (דף ל"א) בההיא סבתא דאפקידו גבה שטר ואמרה דפרוע והימנה ר"נ בלי שום מגו דהא מיירי דאתחזק השטר בב"ד ואי בעיא קלתיה לא אמרינן. ועוד אי חשוב מגו לא הוה פליג ר"ה כו'. ועוד דאין כאן מגו דהא אין ביד השליש למסור הגט ליד האשה לכך נראה לפרש מ"ט דהא הימנוהו דכיון דמסרו בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגירושין אף על פי שהוא משקר עכ"ל גם אח"כ בד"ה שאני ממון דאתייהיב למחילה כתבו התוס' וז"ל כיון שהאמינוהו למסור בידו נתרצה בהימנותו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפילו ישקר שהאמינו להפסידו ממון אפי' שלא כדין אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינהו עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארין והארכתי בזה משום דבגמרא פרק ז"ב בההוא עובדא דסבתא הנ"ל איכא תרי לישני בלישנא קמא אמרי דהימנה ר"נ משום דאי בעי קלתיה וא"ד לא הימנה ר"נ דכיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ואיתותב הלישנא בתרא מהא דתניא דהשליש נאמן אע"ג דאתחזק בבי דינא ולכאורה משמע דאף דקיי"ל כלישנא קמא דהתם היינו דוקא במקום מגו כדאמרינן בלישנא קמא דהימנה משום דאי בעי' קלתיה ותאמר דאף דאתחזק בבי דינא בלישנא קמא בטעמו אפ"ה אמרינן אי בעי קלתיה כי נדחה האיכא דאמרי דבעי לומר דמכח דאתחזק לא אמרינן אי בעי קלתיה ונראה דזהו כוונת רש"י דפרק התקבל הנ"ל לכך העתקתי ל' התוס' ומשם מוכח דאף דאיתותב לישנא בתרא לא איתותב אלא לדינא בהא דקאמר לא הימנה ר"נ אבל טעמו וסברתו אמת דשם לא הוי מגו כיון דאתחזק בב"ד ואפ"ה הימנה ר"נ ומטעם שכתבו התוס' הנ"ל כיון דמסרו בידה מתחלה הימנוה על כל מה שתאמר או תעשה בו וזהו כוונת אמרם בלישנא קמא דאי בעי קלתיה כלומר מתחלה מסרוהו לידה למעבד בו כרצונה אפי' לקלתיה ונראה דכן הוא פי' דברי הרמב"ם כמ"ש רפי"ו דמלוה בטעם נאמנותו דהשליש משום דאי בעי הוה שורפו או קרעו ר"ל מתחלה הימנוהו בכל מה שתעשה בו ולא משום מגו וק"ל ומינה נלמד גם לשאר מקומות דמהימן השליש אפי' היכא דליכא מגו ומטעם זה שכתבו התוס' וק"ל ועיין מ"ש בסמוך עוד מזה בפרישה: וא"צ לישבע י"מ דר"ל שהמלוה ע"פ דיבורו של השליש נוטל בלא שבועה א"נ הלוה נפטר בלא שבועה אבל מדסתם רבינו משמע דאשליש הנזכר לפני זה קאי וכן מוכח מדברי בעה"ת שער הנ"ל וגם ממרדכי ריש מציעא דאשליש קאי וכ"כ בתשובת מיי' סמ"ד וז"ל ואע"ג דאמרינן בפרק האיש מקדש השתא דתקון רבנן היסת משתבעי עדים דיהבי למלוה פי' (והביא רבי' לקמן סקנ"א) אלמא דתקינו שבועה על השליח דיהיב להו זוזי לאמטינהו שאני התם דאינהו אמרי יהבנו זוזי למלוה ומלוה עומד ומכחיש ולהכי משביעינן להו כדין חנוני ופועלים דמשביעינן להו כדי להפיס דעתו של בעה"ב אבל הכא הרי הם מודים שהשליש לא החזיק כלום לעצמו אלא שמכחישו באופן השלישות אוקמינן ליה אחזקה דלא שינה בשליחותו דאין אדם חוטא ולא לו וכיון דהימניה הימניה ונאמן בלא שבועה ע"ש שהאריך להביא ראיות. הו"ל נוגע בעדות ואינו נאמן לפטור עצמו משבועה דנוגע הוא וכן משמע בהג"ה אשר"י מור"ש ז"ל. וכיון דאינו נאמן לפטור נפשו משבועה תו אין שם שליש עליו וחדא באידך תליא דאם היה נאמן לפטור נפשו משבועה היה לו ג"כ דין שליש כמ"ש לקמן סקכ"א בשם הר"ן ז"ל עדים א"צ שבועה והאי שליח כיון דצריך שבועה אין עליו דין עד כו' וה"ה נמי בכאן בדין שליש וק"ל: