עריכת הדף "בית הלוי/ג/א" (פסקה)

==א==

{{מרכז|'''ענף א'''}}

[א] איתא במס' גיטין על הא דתיקן הלל פרוזבול אמר אביי בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבי היא דתני רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת כספים ואחד שמיטת קרקע בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתם משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ופירש רש"י בזמן שאין אתה משמט קרקע שבטלה קדושת הארץ, והנה בסוגיא זו יש כמה שיטות מחולקים בפירושה, ונבארם בעזה"י, ראשונה שיטת רש"י דמפרש דשני שמיטות דקאמר רבי קאי הכל על שביעית, ושמיטת קרקע היינו איסור עבודת קרקע, ושמיטת כספים היינו הפקעת החוב בשביעית, ויליף רבי על השמטת החוב דאע"ג דהוא מצוה שאינה תלוי בארץ מ"מ כיון דבזמן הזה ליכא איסור חרישה מן התורה דהוא מצוה התלויה בארץ ועכשיו הרי בטלה קדושת הארץ גם הפקעת החוב אינו מן התורה, וכתב רש"י עוד דאע"ג דתקנת פרוזבול של הלל היה בימי בית שני ס"ל לאביי דגם אז הואיל ולא היה יובל נוהג כיון דאין כל יושבי' עלי' לא היה שמיטה נוהג, וכן הוא בירושלמי מניין שאין השמיטה נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, אבל בתו"כ איתא דשמיטה נוהג גם כשאין יובל, ואומר אני שהוא מחלוקת דתנאי עכ"ד רש"י{{הערה|'''*]''' והתוס' בערכין דף ל"ב כ' דלא פליגא התו"כ והירושלמי והא דאמר שמיטה אע"פ שאין יובל ה"ק אע"ג שלא נהגו יובל והניחו בחטאם, והנה ז"ל התו"כ מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל ת"ל והיה לך שבע שבתות השנים, ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה וחכ"א שביעית נוהג אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית, והרי הדרשה השני' דאמר ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית הא ודאי דאין לו פי' אחר רק כהתוס' דאע"פ שעברו על חטא ולא עשו שביעית, ובענין אחר אי אפשר לפרש דלא מצינו אופן שלא יהיה עליהם חיוב שביעית וחיוב יובל יהיה, וא"כ אין שום דוחק לומר דגם הרישא בשביעית אע"פ שאין יובל נפרש כן דומיא דסיפא, והברור דרש"י דחקו לפרש הא דאמר שביעית אע"פ שאין יובל היינו שיובל אינו נוהג ע"פ דין דס"ל דלזה לא צריך קרא לרבות דגם למ"ד דשמיטה תלוי ביובל היינו ביובל הבא אם נוהג ע"פ דין אבל מהיכי תיתי נימא דשביעית יהיו תלוי ביובל העבר דאם חטאו ולא עשו יובל שוב לא יעשו אח"כ שביעית והרי לעולם התחלת מנין השמיטות הוא קודם יובל והגם שלא היה מקודם יובל, ולא צריך קרא לזה וע"כ הפי' אע"פ שיובל הבא אינו נוהג ע"פ דין, ודברי התוס' צ"ע:}}  ומקודם נבאר דברי רש"י מה דלכאורה אינו מובן דאחר שכתב דלאביי מוכרח דגם בזמן הבית לא הי' שמיטת קרקע מה"ת משום שאין יובל ותוך כדי דיבור בדברי רבי כתב טעם אחר משום דבטלה קדושת הארץ ומדוע שבק טעם הראשון ובפרט דטעם זה הא אינו רק על אחר חורבן והלל הרי היה בזמן הבית ומוכרחין לומר לטעם הראשון דאביי הא מוקים לתקנות הלל כרבי, ולא ראיתי להמפרשים שיפרשו לנו כוונת רש"י בזה, והפשוט דרש"י לשיטתו דמפרש שמיטת קרקע דקאמר רבי היינו איסור חרישה שוב אי אפשר לפרש דטעמו משום דקרקע תלוי ביובל דא"כ למה הוצרך רבי ללמוד כספים מקרקע ואמר בזמן שאין משמט קרקע אין משמט כספים דמוכרח דקרקע פשיטא לו יותר מכספים רק לומד כספים מקרקע והרי עיקר הדבר דקרקע תלוי ביובל נפק ליה ג"כ מהך קרא דזה דבר השמיטה שמוט והרי עיקר הפסוק כתוב בכספים ודין קרקע לא הוזכר כלל בפרשה זו וא"כ גם כספים נוכל ללמוד מיובל ומהיכן פשוט ליה קרקע יותר מכספים ואדרבה כספים יותר פשוט מקרקע דהפסוק הא איירי בכספים וזהו שהכריחו לרש"י לומר דהא דפשוט לרבי קרקע הוא מטעם אחר משום דבטלה הקדושה ולא משום דתלוי ביובל, וזה פשוט ומוכרח בדעתו:

[ב] ועוד דהא לפמש"כ רש"י דאביי ס"ל דגם בבית שני לא היה שמיטה משום דאין יובל וא"כ הרי נצרך לומר דהכתוב מדבר כאן בשלשה שמיטות שמיטת כספים דזהו עיקר הפרשה ושמוט יתירא דכתיב מרבה לכאן גם שמיטת קרקע [דקאמר רבי] וגם שמיטת יובל להקיש כולם להדדי והרי בודאי קשה דהאיך נרבה לכאן שני דברים קרקע ויובל והרי רק תיבה אחת שמוט מיותר וקושי' זו הקשה הרשב"א בחידושיו על פירש"י וז"ל ועוד היכא דרשינן מהאי קרא כו' אטו בקרא שלשה שמיטין כתיבא, דבשלמא לפירושו של ר"ת ניחא דכל דין דשביעית בין דקרקע ובין כספים נחשבים באחד ושמוט יתירא מרבה יובל אבל לפרש"י דכספים וקרקע נחשב לשנים קשה, וצ"ל לפרש"י דאביי לא דרש לפי מנין התיבות היתרים רק ס"ל דהך שמוט יתירא בא להביא לכאן כל ענייני שמיטות אחרים הכתובים בתורה יהיו שנים או שלשה או גם ארבעה ומביא לכאן קרקע וגם יובל, וכל זה יש לומר על אביי אבל רבי הא אמר להדי' בשני שמיטות הכתוב מדבר וכל זה דחק לרש"י לומר דרבי לא ס"ל כלל ההיקש ליובל והא דפשיטא ליה בקרקע הוא משום דבטלה הקדושה ורק אחר החורבן ס"ל דהוא דרבנן אבל בזמן הבית ס"ל לרבי דשמיטה הי' דאורייתא, ורק אביי הוא דאמר דהלל ס"ל דגם בזמן הבית היה מדרבנן דס"ל דגם יובל היקש כאן, וכן דקדק רש"י בדבריו וכתב וז"ל, ואע"ג דהלל היה בזמן בית שני ס"ל לאביי דגם אז הואיל ולא היה יובל נוהג לא היה שמיטה נוהג הרי דלא כתב רש"י רק דאביי ס"ל כן ולא רבי וכל זה ברור ומוכרח בדעתו:

[ג] אמנם א"כ קשה טובא על פרש"י דלדידי' מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה כשנחרב הבית והרי בחולין דף ד' העיד ר' יהושע בן זירוז לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן ומפרשינן שם הטעם דהרבה כרכים לא כבשו עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל וכתב שם רש"י דאלו היתה בית שאן ממה שכבשו עולי בבל היתה אסורה ואע"ג דר"מ ורבי היו אחר חורבן דקדושת עזרא קדשה לע"ל מדקאמר התיר רבי בית שאן מכלל דשארי מקומות אסורין עכ"ד, והרי מדבריו דכאן מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה, ולכאורה היה אפשר לישב דס"ל לרש"י כמו שכתבו התוס' במגילה דף יו"ד ד"ה למה דיש לחלק בין תרומה לשארי דברים וגם מאן דסובר לענין תרומה דקודשה לע"ל מצי סבר לענין שארי דברים דלא קודשה וכן ס"ל לרבי לענין תרומה קודשה ולגבי שביעית לא קודשה, ועדיין צ"ע בזה. אמנם גם בלא זה ראיתי מקשים על דברי רש"י דחולין ממה שכתב רש"י במס' ב"ק דף קי"ד דמבואר שם דרבי העלה אחד לכהונה על פי עצמו שהי' מסיח לפי תומו ממה שהיה בקטנותו ומשני שם בתרומה דרבנן וכ' רש"י וז"ל בזמן הזה דרבי אחר חורבן היה ואיכא מ"ד דלא קודשה לע"ל, וגם זה לכאורה סותר דבריו דבחולין:

[ד] ואשר נראה בדעתו דרבי בעצמו ס"ל דגם קדושה שני' לא קודשה לע"ל ורק רבנן חולקים עליו בזה וס"ל דקודשה וכיון דהיו נוהגין שם איסור לא רצה רבי להתיר ולפסוק להם היתר במה שנהגו איסור כרבנן דהרי גם על זה שהתיר בית שאן חוברו עליו בית אביו ואמרו לו מקום שאבותיך נהגו איסור תנהוג בו היתר כמבואר בגמרא שם ורק בית שאן כיון דלא כיבשוה עולי בבל ובקדושה ראשונה הי' כמה תנאים דס"ל דלא קודשה וגם דר"מ עבד עובדא ואכל עלה של ירק לא חשש להמנהג אבל במקום שכיבשו עולי בבל לא רצה לבטל המנהג אע"ג דהוא בעצמו ס"ל דגם שני' בטלה, ובא וראה דקדוק בלשון של רש"י בחולין בדף ז' בד"ה הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כו' ואותם שקדשו הם לא בטל בחורבן הבית כו' ובימי רבי נהגו איסור בארץ עכ"ל, ומלבד דסיום דבריו אלה נראים מיותרים לגמרי, עוד קשה טובא דלמה כתב דנהגו איסור בארץ והרי במה שכיבשו עולי בבל ע"פ דין אסור, ולמה שכתבנו ניחא דלשיטת רש"י בגיטין הא מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושה שני' בטלה וגם שם שרי לדידי' רק לא רצה לבטל מנהגם שם אבל לענין דינא שפיר אמר כדעתו דיניף שמיטת כספים מקרקע דבזמן דקרקע אינו מן התורה גם כספים כן וכן לענין להאמין מסל"ת פסק כדעתו דבזה לא שייך מנהג, ועכ"פ נתבארו היטב שיטת רש"י בדברים מוכרחים:

[ה] והנה התוס' הקשו על פרש"י דמפרש דשמיטת קרקע היינו חרישה דשביעית מהא דריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית דאיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא ומביא ג"כ להך ברייתא דרבי, והרי שם איירי באיסור חרישה דשביעית והרי לפרש"י ליכא מהך דרשה דרבי שום לימוד והוכחה דחרישה דשביעית בזה"ז שרי מה"ת וטפי ה"ל לאביי להביא שם הברייתא דירושלמי דמקיש שמיטה ליובל, ולרש"י צריך לומר דשם לא משני אביי כלל דמהך דרשה דרבי ידעינן להתיר חרישה מה"ת ורק דמדברי רבי בעצמו דקאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכח דרבי סבר כן, וכן כתב שם רש"י להדי' דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע ואיזהו הזמן ע"כ בזה"ז ומוכרח דרבי ס"ל כן, הן אמת דאכתי קשה דגם מדברי רבי ליכא הוכחה מוכרחת דס"ל כן דדילמא קאי רבי על שבעים שנה של גלות בבל דאז היה חרישה מותרת דקדושה ראשונה לא קודשה לע"ל, או דרשה דרבי קאי על זמן שהיו במדבר קודם שנכנסו לארץ אבל אחר חורבן בית שני אפשר ס"ל לרבי דקדושה שניה קודשה גם לע"ל וכר' יוסי דסדר עולם ואסיר חרישה מן התורה כיון דרבי לא ס"ל ההיקש ליובל, וי"ל דס"ל לאביי דודאי רבי אמר דבריו לענין הלכה למעשה לדינא ובע"כ קאי על זמן הזה דאם על גלות בבל הרי כבר עבר והלך לו ואין שום נ"מ לדינא בדבריו, ואפשר עוד דהך ברייתא נשנית במקומה בפלוגתא על רבנן וא"כ ע"כ קאי על בזה"ז והוכיח אביי שפיר דרבי ס"ל דחרישה בזה"ז שרי מה"ת:

[ו]אמנם זה דחוק קצת לפרש"י דלדבריו מוכרח דהא דאמר אביי ורבי היא אין הפירוש דהלל סבירא ליה לגמרי כרבי בכל דבריו רק ה"ק דהלל ס"ל כרבי בעיקר דבריו דדרש להך שמוט יתירא דבא להקיש שמיטת כספים דאיירי בו לשמיטות אחרות הנזכרים במקום אחר בתורה ולהקישם להדדי ודלא כרבנן דרבי דלא דרשי' כלל להך שמוט יתירא להביא כאן שמיטות אחרות ולהקישם להדדי [ואפשר דרבנן דרבי דרשי' לקרא כדאיתא בספרי וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו שביעית משמט כספים ואין יובל משמט כספים, דהך שמוט יתירא בא למעט יובל מהנאמר כאן בפרשה, ומשמעות דרשה זו היא כמעט ההיפך ממשמעות דרשה דרבי], אבל בהא חולק על רבי דרבי ס"ל דלא מרבה כאן רק שני שמיטים קרקע וכספים ולא יובל והלל ס"ל דמקיש כאן גם יובל ומשו"ה גם בזמן הבית הי' מדרבנן וכל זה דחוק קצת:

[ז] והנה כל זה אינו תלוי כלל בעיקר פירושו של רש"י שמפרש הך דרבי קרקע וכספים שניהם על שמיטה ורק משום דרש"י ס"ל דבבית שני ודאי נתקדשה הארץ מה"ת ורבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע היינו אחר החורבן דבטלה הקדושה והוקשה לרש"י דהלל הרי היה בזמן הבית והוכרח לחדש דהלל ס"ל גם ההיקש ליובל וכהירושלמי, אמנם אין הדברים מוסכמים וכמו שיבואר, דהנה בירושלמי בכמה דוכתא מובא פלוגתא חד אמר מאליהם קבלו עליהם המעשרות בימי עזרא וחד אמר מדבר תורה קיבלו, ועי' ביבמות דף פ"ג בתוס' ד"ה ירושה, והרבה מהראשונים מפרשים להירושלמי כפשוטו דמ"ד מאליהם קיבלו ס"ל דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה לענין קדושת הארץ והיה רק קדושה דרבנן וגם בימי הבית השני היה תרומה רק מדרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומה, ועיין בר"ש פרק שני דשביעית משנה א', והר"ש בסוף דבריו כתב וכן כתבו התוס' ביבמות הנ"ל בסוף דבריהם דלכו"ע בימי בית שני היה דאורייתא והא דאמר מאליהם קבלו היינו דלא היו מחויבים לקדש הארץ ומעצמם קידשוה אבל כיון שקידשוה הרי הוא קדושה מדאורייתא כל זמן שהבית השני היה קיים, ולפי פירוש הראשון נוכל לפרש כל הסוגיא ברווחה בלא שום דוחק ושני הקושיות מתורצים חדא בחברתא בלא שום דוחק דאביי מוקים להלל כרבי לגמרי בכל דבריו דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכרח דס"ל דבזה"ז ליכא שמיטת קרקע רק מדרבנן דס"ל דמה"ת בטלה הקדושה והרי קשה מהא דחולין דלא התיר רק בית שאן במקום שלא כיבשו עולי בבל אבל במקום שכיבשו אסור גם לרבי הרי ס"ל דקדושה שניה לא בטלה ובע"כ מוכרח דס"ל לרבי דגם קדושת עזרא הי' רק מדרבנן והך קדושה שניה שהי' מדרבנן זהו דלא בטלה בהחורבן ואע"ג דהוא דרבנן חייב גם במעשר ירק דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ורק בית שאן דלא כיבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה הרי בטלה לגמרי ודינה כמו חו"ל הסמוך לארץ ובה התיר רבי, ועכ"פ זה מוכרח מדס"ל בחולין דשני' לא בטלה והכא קאמר דקרקע בזה"ז דרבנן בע"כ דס"ל דקדושת עזרא אינה קדושה גמורה וא"כ גם בימי הבית היה שמיטה רק דרבנן ויליף מני' בהיקשה דכספים אינו רק מדרבנן גם בזמן הבית ושפיר תיקן הלל פרוזבול, ונמצא דהלל אתי' לגמרי כרבי ואין אנו צריכין לומר דהלל ס"ל ההיקש ליובל כלל:

[ח] ועיין בירושלמי פרק בתרא דשביעית וכן הוא בירושלמי פרק השולח דאמר על הך דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם ברם כמ"ד מעשר מדבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא מן מצות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל [פי' דר"י מקשה דגם למ"ד מעשר דרבנן לא ניחא דהשמטת כספים אינו תלוי בארץ ולכו"ע הוא דאורייתא בזה"ז] חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת מדבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה בשעה שהשמיטה נוהג בארץ מדבריהם השמטת כספים נוהג מדבריהם, פירש דמשני דלמ"ד מעשרות מדבריהם ניחא דכיון דשמיטת קרקע דהוא מצוה התלוי בארץ הוא מדרבנן גם כספים הוא דרבנן, תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשר מדבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהג מדברי תורה פסקו היובלות שמיטה מדבריהם, אימתי פסקו היובל כו' כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, הרי מפורש דר' יוסי משני דלמ"ד מעשר מדרבנן ולדידי' גם קרקע דרבנן ויליף מני' גם לכספים, וכמו כן נוכל לפרש דברי אביי בלא שום דוחק, ורק דרש"י ס"ל בפשיטות דבימי בית שני הי' לכו"ע דאורייתא ומשו"ה הוקשה לי' דהרי הלל הי' בזמן הבית וע"כ הוצרך לומר דאביי ס"ל ההיקש ליובל והרי ר' יוסי בירושלמי לא ס"ל ההיקש ליובל רק מקיש כספים לקרקע לחודא ומ"מ מיושב לי' תקנתא דהלל, דאתי' כמ"ד מעשר בזה"ז מדרבנן, והרי אחד משני אלו מוכרחין אנו לומר בכוונת הירושלמי, או דכוונתו הוא דאתי' כמ"ד מעשר מדרבנן היינו דגם בזמן בית שני הוא דרבנן דלא הי' קדושה גמורה ולדידי' גם שמיטת קרקע דרבנן, ואם נאמר דבזמן הבית כו"ע מודה דהוא דאורייתא הרי ע"כ מוכרח לומר דהא דאמר דאתי' כמ"ד מעשר דרבנן היינו אחר החורבן ומוכרח לומר כדעת ר"ת שהביאו התוס' בגיטין דגם תקנתא של הלל הי' על אחר החורבן שיודעים היו שיחרב הבית א"כ דברי רש"י קשה דהרי הקשה דהלל הי' בזמן הבית הרי דס"ל בפשיטות דתקנתא דהלל הי' על זמנו א"כ הא מוכרח דהא דאמר ר"י כמ"ד מעשר מדבריהם היינו דגם בזמן הבית הי' דרבנן והרי כמו כן נוכל לפרש דברי אביי בפשיטות ולא נצרך לומר דאביי ס"ל ההיקש ליובל ולסבול כל הדחוקים וצ"ע:

[ט] מסקנת הדברים דעיקר פירושו של רש"י דשני שמיטין דקאמר רבי קאי הכל על שביעית אתיין ברווחא בלא שום דוחק וקושי כלל, ורק להסוברים דבזמן בית שני הי' תרומה לכ"ע מדאורייתא ואין חולק על זה נצטרך לדחוק בתירוצא דאביי דהא דמשני ורבי היא אינו לגמרי כרבי בכל דבריו רק הלל ס"ל גם ההיקש ליובל וזהו דלא כרבי, או נאמר כדעת ר"ת דתקנתא דהלל הי' על אחר החורבן, ועיין מש"כ לקמן דגם לפי' התוס' נצרך לדחוק כן יעו"ש:

[י] והנה מדברינו הנ"ל נתבאר דלשיטת רש"י לא נמצא בש"ס דידן שום תנא שיאמר מפורש דשביעית תלוי ביובל, ורק אביי הוא דאמר דהלל ס"ל כן, והרי רבא חולק על אביי בזה ומשני הפקר ב"ד הפקר ורש"י הרי מפרש דרבא קאי לתרץ גם קושי' הראשונה דהלל מצי אתי' גם כרבנן החולקים על רבי, ובודאי דהלכה כרבא דגם מהלל אין הוכחה דתלוי ביובל, ובדברי רבי הא לשיטת רש"י מוכרח דודאי לא ס"ל ההיקש ליובל וכמו שנתבאר. ולא מצינו מי שיאמר רק בהברייתא דירושלמי דמבואר בה להדי' ההיקש ליובל ור' יוסי בירושלמי חולק על זה, ועוד דהא בירושלמי אמרה ההיקש דיובל בשם רבי וזהו הראי' הגדולה שיש לדברי ר"ת וז"ל התוס' בקידושין דף ל"ח לכך פירש ר"ת דזאת הדרשה דהכא היינו הך דירושלמי דהרי רבי אמרה שם, ובטעמו של רש"י מה דאינו מפרש כן בע"כ מוכרח דס"ל דלשון של רבי בש"ס דידן שני שמיטות שמיטות קרקע ושמיטת כספים וזהו ממש כלשונו של ר' יוסי בירושלמי ולא נקט כלשון הברייתא דירושלמי שמיטה ויובל מזה משמע לי' לרש"י דקאי הכל על שביעית וגם מדאמר רבי בשני שמיטין הכתוב מדבר ואם נאמר דמוקים הך שמוט יתירא על יובל הרי מדבר רבי בשלשה שמיטין דהרי ע"כ קאי רבי על קרקע כדמוכח בריש מו"ק שמביאו על הא דמשקין בית השלחין וגם ע"כ קאי על כספים מדמביאו בגיטין על הך דפרוזבול ובהדי יובל איכא שלשה וה"ל לומר בשלש שמיטין וזהו שדחקו לרש"י לפרש הך דרבי כר' יוסי ולא כמו דאיתא בירושלמי בשם רבי וא"כ הא מוכרחין לומר דש"ס דידן חולק על הירושלמי בעיקר דעת רבי האיך אמר רבי, ולש"ס דידן ליכא שום תנא שיאמר דתלוי ביובל ובודאי דהלכה כבבלי נגד הירושלמי ובפרט דהרי בערכין דף ל"ב אמרינן מנו יובלות לקדש שמיטין וכ' רש"י דשם איירי מדרבנן וזה כתב אליבא דאביי אבל להאמת דקיי"ל כרבא א"צ לדחוק כן, וגם דרש"י הביא הא דבתו"כ יליף מקרא דשמיטה אינו תלוי ביובל ובודאי ברור דלרש"י הלכה כן, ואין שום מקום לומר להלכה דשביעית יהי' בזה"ז דרבנן רק לומר כמש"כ רש"י אליבא דרבי משום דגם קדושה שני' דעזרא בטלה ולא קידשה לע"ל, וראי' לזה דבסנהדרין דף כ"ז מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנינא וכתב רש"י דשביעית בזה"ז מדרבנן דבטלה קדושת הארץ הרי דתופס טעם זה לעיקר ולא נקט הטעם משום דהוקש ליובל, וכל זה הוא כשיטתו בכאן וכמש"נ, והרי בזה דעת רוב הראשונים כמעט כולם [לבד דעת היש אומרים שהביא בטור יו"ד סי' של"א] פסקו דקדושה שני' לא בטלה, וגם דעת רשי' בעצמו נראה להדי' דתופס להלכה דלא בטלה דכן כתב רש"י בכמה דוכתא בסתמא דלא בטלה, וגם מלשונו שכתב בב"ק דף קי"ד שהבאנו למעלה באות ג' וז"ל בזה"ז ורבי אחר חורבן הי' ואיכא למ"ד דלא קידשה לע"ל משמע להדי' דס"ל להלכה דלא בטלה רק כתב דאיכא מ"ד דס"ל דבטלה, וגם מדבריו בחולין גבי התיר רבי בית שאן שהבאנו למעלה מוכרח דס"ל כן, וא"כ מוכרח דס"ל לרש"י להלכה דשמיטה בזה"ז דאורייתא, שוב ראיתי בשו"ת שאגת ארי' החדש שהביא מש"כ רש"י במס' ע"ז דף ט' וז"ל דקיי"ל שביעית בזה"ז נוהג ואפילו לרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן מיהא נהגא. והוכיח הש"א מלשונו דס"ל דהוא דאורייתא שכ' דקיי"ל דנוהג שביעית אלא שאפילו לרבי הוצרך לומר דנוהג עכ"פ מדרבנן:

[יא] ואגב אכתוב בזה עוד דבכתובות דף כ"ה אמר דבשבע שכיבשו ושבע שחילקו לא נתחייבו בתרומה וכתב רש"י דכתיב ראשית דגנך וכן כתב תבואת זרעך המיוחד לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושביעית לא נהגה אלא אחר כיבוש וחילוק והגם כי לא ידענו היכן מצא רש"י לדרשות אלו מ"מ בודאי כן הוא במדרשי רבותינו התנאים, ולכאורה נראה דכמו דלמדין מעשר משמיטה כמו כן יש ללמוד שמיטה ממעשר כיון שהכתוב תלאן זה בזה ובזמן שאין חיוב מעשר אין חיוב שמיטה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת שם שכ' בשם התוס' דהא דתרומה הוא רק אחר כיבוש וחילוק ידעינן מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ותרומת ידך והא דשמיטה הוא רק אחר כיבוש וחילוק יליף לה מתרומה שהרי תלה הכתוב המעשר בשמיטה וזהו כמש"כ. ולכאורה קשה על זה מהך ירושלמי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם ומקשה על זה ר' יוסי כשגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים הוא חובת הגוף ואינו תלוי בקדושת הארץ ומאי מקשה הרי הכתוב הקישן זה לזה ותלה השמיטה במעשר, ובשלמא לפרש"י יש לומר דהרי הפסוק עיקרו כתוב גבי מעשר ומדכתב בשנה השלישית ידעינן דמעשר תלוי במנין שנות השמיטה וידעינן מזה דמעשר הוא אחר כיבוש וחילוק אבל להיפוך לתלות השמיטה במעשר אינו בכלל לשון הפסוק, אבל לפמש"כ השיטה מקובצת דילפינן שמיטה ממעשר קשה מאי פריך ר' יוסי, ואפשר לומר דהרי מעשר הוא תלוי בארץ וא"כ הא דתלאו הכתוב בשמיטה מוקמינן לי' על שמיטה הדומה למעשר והוא שמיטת קרקע דג"כ תלוי בארץ אבל כספים דאינו תלוי בארץ ואינו מסוג א' דמעשר אינו בכלל ההיקש ואין ללומדה ממעשר ופריך ר' יוסי שפיר וע"ז משני וזה דבר השמיטה שמוט בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים וא"כ למ"ד מעשר דרבנן שמיטת קרקע דרבנן דתלוי במעשר וממילא גם כספים דרבנן: