עריכת הדף "אלשיך/רות/א" (פסקה)

== א ==

'''ויהי וכו' ''' הנה מהראוי להבין במקרא. א' אומרו ויהי זה פעמים ולא אמר ויהי בימי שפוט השופטים רעב בארץ. ב' אומרו שפוט השופטים כי אין נראה צורך אל הסיפור ענין שפוט השופטים כ"א ענין הרעב שעליה הלך אלימלך ומהראוי יאמר ויהי רעב בארץ וילך איש וכו' ואלו ימי שפוט השופטים היה זמן מסויים החרשנו באמור כי לכך נא' אך לא כן הוא וטוב טוב הי' יזכיר ראש הדור ויאמר ויהי בימי אבצן או ויהי בימי בעז רעב בארץ וכו'. ג' אומרו וילך איש ולא אמר וילך אלימלך. ד' אומרו לגור והלא הוכיח סופו כי לא ירד לגור כ"א להשתקע. ה' אומרו בשדי מואב ביו"ד ופעמים רבות שמזכיר אחרי כן שדי מואב נכתב שדה בה"א. ו' אומרו הוא ואשתו כי מלת הוא מיותרת. ז' כי מהראוי יזכור אשתו מאז הזכיר אישה ויאמר וילך איש ואשתו ושני בניו מבית לחם יהודה לגור כו'. ח' אומרו ושם האיש והיה די יאמר ושמו אלימלך. ט' אומרו מבית לחם יהודה כי הרי נאמר וילך איש מבית לחם יהודה. י' אומרו ויהיו שם כי מי לא ידע שאם שם באו ששם היו: 

אמנם הנה קיימו וקבלו רז"ל שכ"מ שנא' ויהי הוא ל' צרה והיה ל' שמחה וע"פ דרכנו נשית לב מה נשתנה זה מזה להיות זה צרה וזה שמחה. ואחשבה כי הוא ענין מאמרם ז"ל באיכה רבתי על פסוק היו צריה לראש כי בשרוף הפריצים אוצרות כל בר ולחם ומזון שבירושלם בהיות העיר במצור שמע ריב"ז ואמר וי ובהשמע אליהם דבר ריב"ז חרה אפם ויקהלו עליו להמיתו אז ענה ואמר לא אמרי' וי אלא וה אמרית שהוא ל' שמחה ויתן טעם לשמחתו כי עתה שנשבר מטה לחם ימסרו עצמם להלחם בכל עוז על אויביהם עד כלותם משא"כ בהיות להם לחם לשובע. הנה כי כאשר טבע ל' וי הוא צרה כן ל' וה הוא שמחה וכן במדרש אסתר בפסוק ראשון ארז"ל והמלך דוד וה שמלך דוד שהוא ל' שמחה וימלוך אחאב וי שמלך אחאב ע"כ. הנה מצאנו ראינו טוב טעם היות ויהי צרה והיה שמחה כי אחר שוי הוא צרה ע"כ באמרו ויהי שמתחיל בוי הוא צרה כענין וימלוך אחאב ואחר שוה הוא שמחה ע"כ באומרו והיה שתחלת התיבה היא וה הוא שמחה כענין והמלך דוד כמדובר. והנה על ענין המאמר ראוי לשית לב כי אחרי אומר' כי ויהי הוא צרה שאלו ואמרו ויהי בימי שפוט השופטים מה צרה היתה שם שהיו שופטי' את שופטיהם וכו' והלא כמו זר נחשב מה זו שאלה מה צרה היתה שם כי הלא לא בסתר דבר ויהי רעב בארץ וגם בתשובת' הניח צרה המפורש' וילך לדרוש בדרך רמז לומר שהיו שופטים את שופטיהם. אך הנה המה ראו כן תמהו הוראת שתי צרות תכופות כי הלא נאמר ויהי זה פעמים ויהי בימי כו' ויהי רעב. עכ"א אם הצרה היתה חרפת רעב הרי עליה נאמר ויהי באו' ויהי רעב א"כ איפה הויהי הראשון מה צרה היתה זולת הרעב שעליה נאמר ויהי רעב ע"כ אמר שהיו שופטים את שופטיהם וע"פ דרכם השיבו על קושי אחר והוא ייתור או' שפוט ולא אמר ויהי בימי השופטים אך הענין הכתוב הוא ויהי בימי ומה צרה היתה הלא היא שפוט השופטים שהוא שפוט את שופטיהם ונבוא אל כוונת הכתוב בהזכירו שתי הצרות ע"פ הדברים האלה ונשוב על יתר ההערות האמורות בהזכי' מאמרם ז"ל על פסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וכו' שאמרו כדאי הוא מינוי הדייני' הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם שהוא הא' למען תחיה והב' וירשת ואמר להושיבם ולא אמר להורישם את הארץ כל' הכ' באומרו וירשת את הארץ הלא הוא כ"א הוא על הכיבוש הלא מינוי הדייני' אחר הירוש' הוא ע"כ אמרו ופירשו על ההעמדה בה תמיד וקרא לזה ירוש' כנודע מטבע ירושה שאין לה הפסק הפך ל' מתנה ונבא אל הענין אמר כי אחר שמינוי הדיינים הכשרים גורם מחיה מכלל שאם יתהפך תמנע המחיה וזה יאמר ויהי בימי צרת שפוט את שופטיהם שלקתה מדת הדין ע"כ מצרה זו נמשכה אחרת היא סילוק המחיה כי ויהי רעב בארץ בין אם הלקות הי' כי הם היו צריכים להשפט או בממאנים שלא ישמעו לקול השופטים ולא מחזיקים בידם לעשות משפט כי מה שהיו גוזרים על עושי רשעה היו הם עושים לדיינים כנמצא זה וזה ברז"ל הנה בזה צורך גדול אל אומרו ויהי שתי פעמים על שני גופי צרות לומר כי הא' גרמה השנית כמדובר והנה על הדבר הזה יוכל איש לדבר ולומר א"כ איפה למה לא גרמה ג"כ העדר עמדם על אדמתם כי הלא לא גורשו ממנה לז"א וילך איש כו' לומר כי את חבתם בא"י ראה אלהי' כי הלא עם כל צרתם ברעב והיה מקום לצאת מהארץ כד"א רעב בעיר פזר רגלך עם כל זה דבקו בה ולא יצאו זולת איש א' ופרסמו הכתוב וזהו וילך איש לומר איש אחד בלבד הלך ולא זולתו ע"כ גם ה' עשה עמה' חטיבה א' והיא לבלתי יתגרשו ברעב ויכלכלם באופן יוכלו לסבול והם יושבים על אדמתם ולא עוד אלא כ"א גם אלימלך לא ירד להשתקע כ"א לגור שם גרות בלבד וזהו לגור ולהורות בעצם כוונת הגירות אמר בשדי מואב ביו"ד ולא בה"א והוא כי הנה אמרו רז"ל כי שדה מואב הוא כאמרו עיר מואב ואומרו שדי ביו"ד הם עיירות מואב ובזה ייתכן כי להורות עוצם כוונת גרותו אמר לגור בשדי הם עיירות רבות כלומ' כי אפילו במקום אחד לא בחר לקבוע זמן מה מהגרות כ"א מעט בכל עיר כמתהלך ולא כהוראת שום קבע אלא שאחרי כן תקפתו יצרו והיחל לקבוע דירתו בחוצה לארץ ובחטאו זה מת והוא בשום לב אל אומרו ויבאו שדי מואב ויהיו שם כי הלא יראה שפת יתר כי מי לא ידע כ"א באו שמה כי שם היו באופן שאו' ויהיו שם הוא מיותר והנה המתרגם השיב על זה באומ' והוו תמן רופילין לו' כי קנו שמה הויות שררה ויהיו שרים גדולים ועל דרך הפשט יאמר מאמרינו זה כי מתחלה לא ירד להשתקע כי אם לגור שם אך אחרי כן שבאו שדי מואב לבם השיאם לקנות שם הויה וקבע וזהו ויבאו שדי מואב ואז ויהיו שם ע"כ וימת אלימלך כו': ובגלל הדבר הזה אפשר היו מה שתחלה הסתירו בפ' ראשון באומרו וילך איש סתם ובפסוק השני הכריז ואמר ושם האיש אלימלך כו' והוא כי מתחלה שלא ירד רק לגור בלבד לא יאשם בעצם ע"כ לא פרסמו לומר וילך אלימלך רק וילך איש וכו' אך אחרי כן ושם האיש וכו' ושם אשתו כו' ושם שני בניו וכו' והטעם הוא כי אחר שויבאו שדי מואב קבעו דירה ויהיו שם ולכן ראוי לפרסמן: ושעור הכתוב ושם האיש אלימלך וכו' ולמה אני מפרסמן מפני שויהיו שם. או אפשר כי הוא יצא בהחבא כמתגנב וזהו וילך איש דרך הסתר אך אח"כ פרסמו הכתוב ואמר ושם האיש וכו'. והנה עדיין ראוי לשים לב אל הזכיר אותו דרך מעלה וגדול' באומרו ושם האיש אלימלך בטע' פז"ר גדו"ל וגם הודעת שם אשתו ושם שני בניו וגם שייחס אותם אחר אפרת ואחר בית לחם באומרו אפרתי' מבית לחם יהודה עם שכבר נאמר וילך איש מבית לחם יהודה ומה גם לחז"ל שאמרו כי אפרתים הוא על שם בואם ממרים הנביאה הנקראת אפרת כד"א ויקח לו כלב את אפרת. וגם אשר הערנו למה בפסוק ראשון לא נזכרו אשתו ובניו ולא אמר וילך איש ואשתו ובניו מבית לחם וכו' והזכירם בפסוק השני וכן מלת היא שהיא מיותרת. ולבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל במסכת בבא בתרא תנו רבנן אין יוצאין מא"י לחוץ לארץ אלא א"כ היו סאתים בסלע א"ר שמעון שמעתי בפירוש אימתי בזמן שאין מצויין ליקח וכו' וכך היה רשב"י אומר אלימלך ומחלון וכליון גדולי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא"י לחוץ לארץ א"ר יהושע א"ר חייא בר אבא ח"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו שנ' בזעקך יצילוך קבוציך ע"כ: הנה יראה מדבריהם כי צדיקי' וגדולי הדור היו ולא מתו רק על צאתם לח"ל או שלא בקשו רחמים והלא כמו זר נחשב יהי' עונשם מית' על סיבה משתי אלה כי על צאת' לח"ל הלא מצאו עזר כנגדו כי רעב בעיר פזר רגלך וגם שנאמ' שהיה אשם לא יהיה בו משפט מות ומה גם לטעם ר' חייא בר אבא שיראה בלתי מספיק למות בו אך אין זה רק שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה וזה יתכן יאמר אחר אומרו וילך איש מבית לחם יהודה לגור וכו' שהוא צאתו מא"י לח"ל שהלך ולא בקש רחמים הוקשה לו וכי התחת זאת יומת האיש ההוא כי אין בעון זה כדי למות בו ומה גם אם נשים לב אל או' רעב בארץ שהוא כללות א"י כו' שלא מצא מקום בא"י לשבוע לחם לז"א אל תתמה על החפץ כי הלא אדם גדול היה כי ושם האיש כלומ' האיש הרשום שהוא תואר איש שהוא גדול ככל אנשים שבמקרא וגם בה"א הידיעה וגם אלימלך כמ"ש ז"ל שהיה אומר אלי תבא מלכות שעל רוב שלמותו היה או' שאין ראוי למלכות יש' כמוהו ולרמוז רוממותו הוא טעם פז"ר גדו"ל וגם אשתו נעמי הוא משז"ל כי נקרא נעמי על גודל צדקתה שהיתה נעימה במעשיה וגם בניו בעלי שם ומתוארי' לחשיבותם לאפרתי שהוא ל' גדולה על שם בואם ממרים הנביאה כמשז"ל כענין ודוד בן איש אפרתי ומיוחסים אחר בית לחם יהודה שהיתה עיר ואם ביש' שעי"כ הקב"ה מדקדק עמהם עד גדר שעל שויהיו שם כמדובר שקנו שם הויה וקבע נשפטו משפט מות וזהו וימת אלימלך וכו' ודרך שיור היה מה שלא מתו עמו מאז אשתו ובניו וזהו ותשאר היא וכו' וטעם אל השארם אחר זמן אפשר רמז הכתוב באומרו תחלה וילך איש לבדו ולא אמר וילך איש ואשתו ובניו לומר כי להיות כלם סמוכים עליו ונגררים אחריו לא יאשמו בעצם כי הוא כאילו היא לבדו יצא ופירש ואמר הוא ואשתו לו' כי הוא עיקר והיא אשתו והבנים בניו כי הוא והם טפלים אליו ונגררי' אחריו וזהו אומרו הוא ואשתו לומר כי הוא עיקר והיא אשתו והם בניו כאמור ובזה אין מלת הוא מיותרת: 

עוד יתכן כי ללמדנו ערך חסידות אלימלך בא הכתוב כי ע"כ דקדק הוא ית' עמו והוא הנודע מרז"ל שאסור לצדיק לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב וכן אמרו רז"ל כי גם בנח כל זמן צרת המבול נאסר בתשמיש שנא' בא אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך שהוא יהיה עם האנשים ואשתו עם הנשים אך בצאתו נאמר לו צא מן התיבה אתה ואשתך שאז הותר בתשמיש וכן ובניך ונשי בניך שהותרו אחר הצרה בתשמיש וזה יאמר פה כי גם אלימל' נזהר בזה וז"א וילך איש מבית לחם יהודה ולא אמר וילך איש ואשתו כי הוא לבדו היה שם כי עודנו בקרב צרה אך בלכתו לגור בשדה מואב ואז בשדה מואב אשר אין שם רעבון אז הוא ואשתו יחד מש"כ בבית לחם יהודה אשר רעבון שם עד הגיעו אל שדי מואב מקום השבע: 

עוד אפשר באומרו לגור בשדה מואב לרמוז כי תכבד אשמתו בזה מבלכתו לארץ זולתם מארצות הגוים והוא כי הנה התורה גזרה לא יבא עמוני ומואבי וכו' ונתנה טעם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וידוע כי לא מחסרון לחם ליש' היה הדבר כי לא חסרו לחם מן השמים ובארה של מרים רק על מיעוט דרך ארץ שלא זכרו אשר היטיב אברהם אל לוט אביהם וע"כ איפה כדי בזיון וקצף שעל חרפת רעב ילכו למואב לשבוע לחם כי המואבים יקראו להם מזי רעב הצריכים את לחם כזביהם וזה רמז באומרו ויהי רעב כו' וילך איש כו' לגור בשדי מואב כו': והנה ממוצא דבר אשר דברנו מצדקת האיש אלימלך בא נבא אל כוונת רמז המסרה הלא היא כי וילך איש שנים במקרא אחד וילך איש מבית לוי ב' וילך איש מבית לחם יהודה הלא הוא כי הלא כמו זר נחשב כי אחרי שזה דרכו יתברך שאפילו בהמתן של צדיקים אינו מביא תקלה על ידם צדיקי' עצמן לא כ"ש וא"כ איפה מה זה היה לשלם הזה שלא עשה לו כן כי הלא לדוד המע"ה נתנו טעם רז"ל שהוא שאם יחטא יחיד אומרים לו כלך אצל דוד לבל יתייאש מן התשובה וזהו אומרם לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראויים כו' כמפורש אצלינו במקומו אלא שאם חטא יחיד כו' וכן על דבר השבטים כמאמר' ז"ל ויעש לו כתונת פסים למה וישנאו אותו כדי שיקרע להם את הים אל תקרי פסים אלא פס ים שהוא אצלנו למה לא עזר הוא ית' לבל תבא תקלה על ידם והניחם שישנאו אותו והניח הבחיר' אל הטבע כדי שיצא זכות להכין לקריעת ים סוף והוא מאמר רז"ל הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף בזכות וינס ויצא החוצה וכן בתנחומא אמרו גדולה עבירה של צדיקים שהחי' את כל העולם ברעב ועל הדרך הזה יאמר באלימלך כי מה שלא חש הוא יתב' מלעזור אל בחירתו הוא כי עניינו דומה להליכת עמרם כי כענין וילך איש מבית לוי שנמשך מהליכתו בא אל העולם משה מלך ומושיע ליש' כן הוא ענין וילך איש מבית לחם יהודה שנמשך צאת לעולם דוד מלך ומושיע ליש' על יד המשיך והביא את רות כי מה' יצא תבא ותנשא לבעז להוציא ממנה מלכות בית דוד ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל השארו' נעמי כאשר נכתב בס"ד כי ב' פעמים נאמר ותשאר האשה והוא כו' על שלא מיחתה בבעלה על שבתו בח"ל ובבניה בנשואי מואביות היתה ראוי' לשלוח בה יד ותמות גם היא אלא שלא נותרה רק דרך שיורין כד"א ואל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים מלמד שהיה ראוי שימותו גם שניהם אלא היו נותרים דרך שיור בזכות משה ולמה נשארה נעמי אחר הגיעה עד שערי מות זה פעמים על עון בעלה ועל עון בניה הלא הוא לגלגל זכות על יד זכאית הלא הוא להביא עמה את רות להקים ממנה מלכות בי' דוד וזה מאמר הכתיב באו' ותש' נעמי וכו' ורות המואבי' כלתה עמה לא' הדרכים אשר נדרוך בו לפנים בס"ד: