עריכת הדף "אור שמח/גירושין/ג" (פסקה)

== ד ==

'''יתר על כן אמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש כו' ה"ז ספק גירושין:''' 

''' בספר ''' דברי אמת קונטרס ד' הביא בשם המהרח"ש שיש לבעל לאמר לסופר שיכתוב ב' גיטין לאשתו שיש לה שני שמות מספק שמותיה כדי שתהיה מגורשת בכשר שבשניהם. וכתב הרב דלדעת הר"י קלצון שאין לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כל כך גיטין עד שיהא אחד לדעת הרב כשר דדמי לברירה, דגט זה תלוי בדעת הרב וצריכין לומר הוברר הדבר שהיה עומד לדעת הרב משעת כתיבה ואנן קי"ל דבגיטין אין ברירה כדאמרינן לאיזו שארצה אגרש כו' והשתא ומה הכא שלאחר הכתיבה הוברר הדבר שכשר לדעת הרב ומתחלה עומד להתברר ואפ"ה לא מכשיר ר"י קלצון, כש"כ במה שכתב מהרח"ש דלספק שמותיה יכתוב הסופר שני גיטין ותתגרש בכשר שבשניהם ודבר זה אינו עשוי להתברר כו' והאריך בזה. ובמחכ"ת נעלמה ממנו לפי שעה תחלת עניני ברירה דאמרו בפרק בכל מערבין מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה כו' אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם מתניתין כו' שבא חכם כבר קודם בין השמשות, אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא או לא, ולמחר כשנשמע לו גלוי מלתא בעלמא הוא ואיגלאי מלתא דההוא עירוב קנה, ואין זה סמך על ברירת ספק אלא קניה ודאית כו' עכ"ל רש"י. הרי דענין ברירה הוא על הספק העתידי שיכול להיות כך, אבל לא על מה שיצא כבר אל חיק המציאות וכפי מה שהוא כן הוא בעת עשית הדבר, דגדולה מזו כתבו רבנן קדמאי ובתראי דברירה אינו רק באופן שצריך להתברר הדבר למפרע, וכמו הריני בועליך ע"מ שירצה אבא שבשעת הבעילה צריך להתברר למפרע, דבעת שירצה אביו הרי ליכא בעילה, וכן שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ז תרומה, פירושו מעכשיו, לא שיהא חל רק בעת הפרשה דהא שותה מיד, וכן כל המתלקט יהא מחולל שצריך להתחלל עכשיו כשעדיין היא ברשותו ועיין בתוספות שם גבי כל הנלקט שפירשו בהדיא כן, א"כ בתנאי שכבר הוא בעת הוית הדבר הרי חלות הגט בא תיכף, שאם שמה שרה, הגט בעת כתיבתו חל הכריתות אז בעת כותבו, ומה שאינו יודע זה לאו מידי, הרי לאחר הכתיבה יודע שיש כאן אחד כשר, וכי מתידע אח"כ השם האמיתי הלא זה רק גלוי מלתא בעלמא נינהו, לא כן אם אמר שאם יוכשר בדעת הרב הלא בעת הכתיבה עדיין יכול להיות שדעת הרב יהיה לפוסלו מצד שיסבור סברא בלתי אמתית לפוסלו, או שיקרה בו פסול אח"כ, ולכן תלוי בענין ברירה כיון שתלוי בסברתו, וא"כ אין רמז מזה למה שחש הרב ז"ל בשני גיטין הנכתבין משום ספק שם האשה שזה ענין שכבר הוא שאם שמה כך מתגרשת בגט זה, ואם שם אחר מתגרשת בגט זה, וגט שכשר נכתב לשם כריתות דהא הוי ברירה לשעבר דאינו חסר רק גלוי מלתא בעלמא. אח"ז בא לידי ספר תורת חיים למוהרח"ש ראיתי בח"ג סימן פ' שמביא הך דכבר בא חכם בביאור רחב ובנה ע"ז יסודו ונהניתי. וראיתי בשו"ת מור"ם לובלין סימן ט' גבי חליצת איטר ונראה כי כוון לסברא זו אם כי לא פירש היטב:

''' ובזה ''' הנני מפרש דברי המרדכי הביאו רמ"א סימן ס"א באומר לעו"ג אם הבהמה כשרה יהיה שלי דפטור מן המתנות, דבעת השחיטה לית ליה ברירה דתהוי שלו, דליכא למימר רוב בהמות כשרות, דטריפות הריאה שכיח. דזה תמוה דהא הוי ענין שלעבר שאם היא כשרה היא של ישראל מקודם השחיטה ולא חסר רק גלוי מלתא בעלמא, משום דשמה מכוון גם על ענין הדמיוני בדעתו של המורה להטריף ג"כ מתכוון שיהא המקח בטל, דלאכול את הבשר קא מכוון, ואף אם יקרה מקרה לאחר שחיטה שעי"ז לא יהיה יכולת בידינו לבודקו מהנך מילי דצריך בדיקה, ג"כ המקח בטל והיא של עו"ג, א"כ הוא כמתנה על ענין שהוא להבא וכמו בגט שאומר שיוכשר לדעת הרב, שעל אופן זה לא שייך חזקה שבאמת לא תשתנה ותהיה באמת כשרה, רק להמורה יתהוה ספיקות וז"פ:

''' אולם ''' הדברים מפורשין בירושלמי פרק כל הגט הלכה א', ר"ל ב"י בעא קומי ר"י, הדא דאתמר גט אחד פסול בשתי נשים ודכוותיה והן שני גיטין פסולים בשתי נשים, א"ל וכיני א"ל והתנינן שני גיטין ששלחו שנים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהן לזו, פירוש דסובר דנתינה ג"כ בעי לשמה וכיון שנותנין בספק באיזה היא מתגרשת רק כל אחת מתגרשת בגט שלה, א"כ הוא הדין בכותב שני גיטין לשתי נשיו ולא פירש איזה לזו ואיזה לזו ג"כ מגורשת, ומשני תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות הוא שגרמה ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה, פירוש דתמן הרי יש כאן גט אחד שנכתב לשמה וכי נותנין לה שני גיטין אומרים אם גט זה נכתב לשמך מבעליך תהא מגורשת בגט זה, ואם גט זה נכתב לשמך תתגרשי בגט זה והוא ענין שכבר עבר ונתברר במדינת הים רק שתערובות הוא שגרמה, הוא חסרון הידיעה, אבל כאן אם אמר לאיזה שארצה אגרש הלא לא נתברר למי הוא כותב רק הוא תלוי בחיק האפשריות העתיד אם ירצה לזו או לזו וזה פשוט:

''' אבל ''' בתלמוד דידן פרק המגרש על משנה דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו כו' מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר' אליעזר, דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מנייהו מגרשה, אביי אמר אפילו תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה, נתינה לשמה מי בעי, הרי דלמאן דסבר דבעי נתינה לשמה לא חשיב זה לשמה כיון דבעת נתינה לא ידעי בהי גיטא קא מיגרשה אע"ג דהוא ענין החסר גלוי מלתא בעלמא והוא ענין העבר שלא ישתנה:

''' אמנם ''' המתבונן בהא דתלי הגמרא למאן דאמר עדי מסירה כרתי היינו בעת הנתינה שעליה מעידין עדים יהיה נגמר הכריתות, ולכאורה צ"ע דבסנהדרין {{ממ|דף י"א}} תניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ אמרה לו רבי אחד מכם קדשני עמד ר"מ וכתב לה גט כריתות ונתן לה עמדו כולן כתבו ונתנו לה, והא לר"מ דסבר עדי חתימה כרתי ובעי חתימה לשמה, ואם כן העדים לא ידעו באיזה גט היא מתגרשת, והוי כשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו ונמצא דאין כאן נתינה לשמה, כן כאן אין החתימה לשמה, כיון דאף על ענין שעבר ג"כ כיון שאינו מבורר להעדים הכורתים אין זה לשמה, דבסברת הגמרא יש לומר דסברה דאף דהוא ענין שעבר ובכה"ג לכו"ע יש ברירה וכמו וכבר בא חכם בכ"ז הסוגיא קאי, דאף אם קיי"ל בכ"מ דיש ברירה, דהוברר הדבר למפרע ושדינן הדבר כפי מה שיבורר לעתיד, ואפ"ה גבי גט פירשו רבנן בתוספות ריש פרק כל הגט דלכו"ע פסול דוכתב לה לשמה משמע שיהיה מבורר בעת כתיבה וכן לענין שלעבר שכבר הוא בעולם רק שחסר הברור בעת הכתיבה אע"ג דאינו רק גלוי מלתא בעלמא בעי שיהיה מבורר בעת כתיבה, אבל מה שהקשינו קשה. ונראה דזה פשוט, דהא חזינן באומר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו, כתוב לאיזה שארצה אגרש כו' קא פשיט ליה תולה בדעת עצמו, וחזינן דבכותב הסופר לאיזו שירצה הבעל לגרש בו מיקרי תולה בדעת עצמו ופשיט דבכותב הסופר לאיזה שירצה הסופר והוא שא"ל הבעל כתוב לאיזה שתרצה אח"כ, ודאי דהוי תולה בדעת אחרים, וטעמו דלמ"ד דוכתב על כתיבה מאי או על החתימה קאי, אין כונת הכתוב וכתב הסופר או העדים רק הכל על הבעל קאי, ובין אם נאמר דכתיבה וחתימה מתורת שליחות או לא [כפי מה שנחלקו הקדמונים בזה] הכונה שע"פ הבעל יהיה כתוב הגט לשמה או חתום לשמה, ולכן בעי שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו, והמה כמכונה בידו של בעל שעל ידו נעשה הכתיבה ועל ידו נעשית החתימה, אם כן כי כותב הסופר הגט לאיזו שירצה הבעל לגרש, הוא מיקרי תולה בדעת עצמו שהבעל שעליו אמר הכתוב וכתב לה, תלה ברצון עצמו, וכי תלה ברצון הסופר הוא תולה בדעת אחרים שהסופר אינו אלא כמכונה ביד הבעל. ולבד פעולת הכתיבה הוא כגברא אחרינא להגט, ופעולת הכתיבה מתיחסת רק אל הבעל יהיה מטעם שליחות או מטעם דלא הצריכה תורה רק שע"פ צואתו יהיה עשוי מי שעושה לדעת הבעל וזה פשוט, א"כ בהך עובדא דסנהדרין דהבעל היה יודע רק שהעדים לא ידעו והמה כתבו לדעת הבעל רק שלא ידעו מי הוא הבעל, ואם בשעה שכתב מי שקדשה הגט וצוה להם לחתום חתמו לשם כריתות אם היא אשתו שפיר מיקרי חתימה לשם כריתות, משא"כ בשנים ששלחו גיטין ממדינת הים ונתערבו שהבעלים עצמן שעליו אמר הכתוב ונתן הלא אינו יודע איזו הגט שלו שיתן לאשתו לא מקרי נתינה לשמה וזה נכון:

''' אכן ''' לפי דברי רבותינו בתוספות ריש פרק כל הגט שכתבו דלר"מ בעינן שיהא מוכח מתוכו וכתבו דהך דשנים ששלחו ב' גיטין כו' מיירי שכתוב כהן או שהן משולשין ועדי מסירה אינן מכירין באבותיהן צע"ג. דהא הוי ממש עובדא דר"מ בסנהדרין וא"כ ליכא חתימה לשמה, דבשעה שחותמין הגט אינן יודעין מי הוא הבעל, אם לא דנאמר דהן כתבו בכתב ידן, וכתב ידו כמאה עדים ובדיעבד אם ניסת כשר וכמו ששנינו ג' פסולים כו' ואם כו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר"מ {{ממ|עיין דף פ"ו ברש"י}}. אולם מה נאמר בהך דתני טביומי בפרק האיש מקדש {{ממ|דף נ"ב}} האומר כו' אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין כו' ודא קשה בין למ"ד עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, דליכא כאן כתיבה לשמה ולא חתימה לשמה, דהא לא ידעי בהי מגרשה דאינן יודעין למי היא מקודשת וממי היא מתגרשת. ולפום סוגיין דהמגרש בכה"ג לא מקרי לשמה והעדים אינן כורתין, וצריך לומר דבאופן שהקדושין בעת שחלו לא היו מבוררים, אז גם הכריתות הבאה על קשר אישות זה ובא בלתי מבורר ג"כ מועיל דמקרי כריתות להקדושין, שנכתב לשם כריתות אם נתקדשה לו, ורק באופן שהאישות נתברר ולא ידעי אם הגט זה כורת, אז אמרו דלא מהני שלא נכתב לשם כריתות גמרוה או לא ניתן לסברת ר' ירמיה דבעי נתינה לשמה לכריתות גמורה וכ"ז דחוק, והרבה דרכים עלו על לבי אך אינם אמתים וצ"ע עוד. ועיין מש"כ תוספות {{ממ|דף ג'}} ד"ה ורבנן הוא דאצריך והדברים ארוכים: