עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/נט" (פסקה)

== יום רביעי כ"ו תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף נט ==
=== שונא מתנות יחיה ===
;דעת הרמב"ם ש'שונא מתנות יחיה' הוא מגדרי הבטחון בהשם
בגמרא במסכת קידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/נט/א|נט.]]}} מסופר: רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא [- מחזר עליה לקנותה. [[רש"י/קידושין/נט/א|רש"י]]]. אזל רבי אבא, זבנה. אזל רב גידל, קבליה לרבי זירא [- קבל עליה, סיפר דברי צעקתו לרבי זירא]. אזל רבי זירא, קבליה לרב יצחק נפחא. אמר ליה, המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה, עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי. אמר ליה, נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי. אמר ליה, לא הוה ידענא. [אמר ליה], השתא נמי ניתבה ניהליה. אמר ליה, זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא [- זו היא לי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון]. אי בעי במתנה נשקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב "ושונא מתנות יחיה". רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן [- הפקר לתלמידים], ע"כ.

בגדר הנהגה זו של 'שונא מתנות יחיה', כתב הרמב"ם בסוף הלכות זכיה ומתנה {{ממ|[[רמב"ם/זכיה ומתנה/יב#טז|פי"ב הט"ז]]}}: הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים. והרי נאמר "ושונא מתנות יחיה".

וכתב ה[[מגיד משנה/זכיה ומתנה/יב#טז|מגיד משנה]]: והטעם, שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהוא הכרחי לו, ולא יבקש מותרות. ותהיה נפשו חשובה על קניינו. וכבר אמרו ז"ל סוף מסכת פאה... כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו, ועל זה נאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'. וכל הירא את אלקיו יראה שלימה, לא יתעסק כלל ברדיפת ההון, ויבין כי כולו הבל, ויראת ה' הוא אוצר קיים. ולכן אמר דוד 'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו', וסמך ענין לו 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' - לפי שההסתפקות בהכרחי מצליח האדם בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם הזה - לפי שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והשמח בחלקו ניצול משלשתן. ומיישר האדם להצלחת העולם הבא - שיעבוד את יוצרו עבודה תמה ולא יתעסק בזולתו. ועל כך אמרו ז"ל 'אשריך' - בעולם הזה, 'וטוב לך' - בעולם הבא, ע"כ.


;'שונא מתנות יחיה' ומי שאינו שונא?
וכן כתב הטור {{ממ|[[טור/חושן משפט/רמט|חו"מ סימן רמט]]}} והעתיקו השו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/רמט#ה|ס"ה]]}}: מידת חסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בהשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר 'ושונא מתנות יחיה'. וכתב הסמ"ע {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/רמט#ד|סק"ד]]}}: וכוונת חז"ל, דדרך בני אדם להיות להוט אחר ממון, בסוברם להחיות נפשו ונפש ביתו. וקאמר דאדרבה 'שונא מתנות - יחיה', כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהם. ובפרישה {{ממ|[[פרישה/חושן משפט/רמט#ה|סק"ה]]}} הוסיף עוד שכוונת חז"ל להשמיענו מכלל ההן את הלאו - שכיון שהנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו ולא להוכיחם אף כשרואה שדרכיהם מקולקלים, ודאי גורם בכך מיתה לעצמו.

אמנם הים של שלמה מבאר את הפסוק להפך, 'ושונא מתנות יחיה' - ששונא מתנות גם כן יחיה, שאף שאין לו במה להתפרנס ושונא מתנות בשר ודם, מכל מקום יחייהו ה' ויזמין לו פרנסתו ורוח והצלה יעמוד לו ממקום אחר. ואם כן אין כוונת הפסוק לומר שמי שאינו שונא מתנות לא יחיה ח"ו.

והחתם סופר {{ממ|[[חתם סופר/חולין/מד/ב|חולין מד:]]}} כתב: נראה לענ"ד דרוב חכמי ישראל מתפרנסים מאחרים על כרחם שלא בטובתם, והם שונאים המתנות, והמה על אפם ועל חמתם. אך משום חיות וחיות תורתם צריכים ליקח מתנות מאדם, ועליהם נאמר 'שונא מתנות יחיה' - אע"פ שמקבלים המתנות ההמה.


;תמיהת המהרש"א איך הרוצה להנות יהנה כאלישע והרי שונא מתנות יחיה
ובגמרא בברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/י/ב|י:]]}} איתא: אמר אביי ואיתימא רבי יצחק, הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל. והקשה המהרש"א {{ממ|[[מהרש"א - חידושי אגדות/ברכות/י/ב|ח"א ברכות י:]]}} שבכמה מקומות הרחיקו חז"ל הנאה מאחרים וסמכו דבריהם אקרא ד'שונא מתונת יחיה'. וביאר המהרש"א שודאי אין להנות מאחרים ואדרבה כך היא כוונת חז"ל שגם הרוצה להנות מאחרים לא יהנה אלא כאלישע - שנהנה בדרך בכלי תשמישם של אחרים כדרך אורח, שהיא מצות הכנסת אורחים הגדולה שבגמילות חסדים כיון שהיא גם לעשירים - שהרי כל אדם, עני הוא בדרך. אבל בשאר דברים ודאי שאף אלישע לא נהנה שהרי 'שונא מתנות יחיה'.

בדומה לזה כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בספרו ישראל קדושים {{ממ|עמ' יח}} שפשוט שלא נאמר דין זה אלא ב'מתנה בלא טעם' אבל עני המקבל צדקה פשוט שאינו מפסיד חייו בשביל זה, שהרי התורה היא שציוותה לתת לו, וזה נותן לו לקיים מצות התורה, ואם כן הוא חלקו של העני שהשם יתברך שלח לו השפעתו על ידי זה, שהרי העשיר מחוייב לתת לו. וכמו שאמר אותו עני לרבא {{ממ|[[בבלי/כתובות/סז/ב|כתובות סז:]]}} לאו מדידהו אכילנא - מרחמנא אכילנא. והוא ככהן הלוקח תרומה ולוי הלוקח מעשר - שהוא חלקו.

על פי זה ביאר את מה שאמרו חז"ל 'הורצה להנות יהנה כאלישע' - שכן מאלישע דרשו חז"ל בברכות שם: אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב תמידין. ואם כן הוא בדומה לכהן המקבל חלקו ובזה ודאי אין חסרון של 'שונא מתנות יחיה'.


;קושיית הדרישה מדוע לא למדו חז"ל והפוסקים איסור קבלת מתנה מאברהם שלא קיבל מתנה ממלך סדום
ובדרישה {{ממ|[[דרישה/חושן משפט/רמט#ה|שם]]}} הקשה מדוע לא הביאו חז"ל והפוסקים ראיה לכך שלא יקבל מתנה מאחר, ממה שמצינו באברהם שאמר למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יד#כג|בראשית יד כג]]}}. וביאר, שמהנהגת אברהם אין להביא ראיה, כי אפשר שהוא החמיר על עצמו ממידת חסידות יתירה שהיתה בו [- וכוונתו שאף שגם הפוסקים לא הביאו הנהגה זו אלא כ'מידת חסידות', אך לאברהם היתה 'מידת חסידות יתירה' ואין ללמוד ממנו שהנהגה זו ראוי לכל התופס ב'מידת חסידות']. 

ועוד יישב שכיון שמלך סדום היה רשע, לא חפץ אברהם לקבל ממנו מטעם אחר, כמו שנאמר 'וחסד לאומים חטאת' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יד#לד|משלי יד לד]]}}, אך אין ללמוד מכך שסתם מתנה אין לאדם לקבל מחבירו, וזה דקדוק לשונו של אברהם 'ואל תאמר אני העשרתי את אברם' - שלא חפץ שיבוא אליו הממון מידי אותו רשע.

והנה לפי יישובו הראשון של הדרישה אכן כוונת אברהם היתה להנהגת חסידות כעין 'שונא מתנות יחיה', ולפי זה צריך לומר שמה שאמר 'ולא תאמר אני העשרתי את אברם' כוונתו היתה לסברת הרמב"ם והטור, שקבלת מתנה מאחר יש בה משום חסרון בבטחון בהשם, ולזה רמז שקבלת ממון ממלך סדום הרי היא כאילו הוא המעשיר, ולא היא, כי הי"ת הוא המפרנסני ובו אבטח. וזה שורש דברי המהרש"א בהיתר קבלת גמ"ח בהכנסת אורחים, או היתר רבי צדוק הכהן בקבלת מתנות עניים וכיו"ב שזהו חלקו המגיעו מהשי"ת - כי כל החסרון הוא במה שנראה כאילו נזקק למתנת בשר ודם וכאילו הוא המפרנסו, אבל באופן שעושה כן מחמת המצווה וכציווי התורה - אזי ניכר שהוא מתנת הי"ת וממילא אין בכך חסרון של 'שונא מתנות'.


;חידוש הגרש"ז ברוידא שרב גידל סבר ש'שונא מתנות יחיה' הוא משום חשש איסור גזל
בספר אהל חייא {{ממ|הערות רבותינו}} הובאה הערת רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל ר"י חברון, על העולה מתוך דברי הרמב"ם שמעלה זו של שונא מתנות יחיה היא מגדרי מעלת הבטחון, שלא יקבלו מתנה מאדם אלא רק בוטחים בהשם, שלפי זה לכאורה לא שייך טעם זה אלא דוקא במקבל מתנה מידי אדם, אבל מהפקר יכולים לזכות. ואם כן מדוע לא קיבל רב גידל את הקרקע אחרי שהפקירה רבי אבא.

ובאמת היה אפשר לומר שרבי אבא לא הפקיר את הקרקע - כי אולי גם הפקר הרי הוא בכלל סימן רע למי שמפקיר מקחו הראשון. אך בדברי רש"י משמע שאכן הפקיר רבי אבא את הקרקע וכפי שביאר לשון הגמרא 'ארעא דרבנן' - הפקר לתלמידים. וכך כתב המהרש"א {{ממ|[[מהרש"א - חידושי אגדות/קידושין/נט/א|ח"א]]}} שובדאי לבסוף הפקיר רבי אבא את השדה, כי לולי זאת לא היו יכולים חכמים להנות מאותה השדה. ואם כן חזרה התמיהה למקומה, מדוע לא זכה רב גידל בקרקע, והרי בהפקר לא שייך טעמו של הרמב"ם משום חסרון בבטחון.

ומכח הערה זו מחדש הגרש"ז ברוידא שרב גידל סבר שהדין של 'שונא מתנות יחיה' הוא משום חשש איסור גזל, שמא אינו נותן לו בלב שלם. וכמו שמצאנו בגמרא בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/ז/ב|ז:]]}} על רבי פנחס בן יאיר שמימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו. וכעין דין 'סעודה שאינה מספקת לבעליה' שכתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/תשובה/ד#ד|תשובה פ"ד ה"ד]]}} שהיא 'אבק גזל'. ואם זה הטעם הרי שאף שבהפקר בעלמא אין חשש של 'שונא מתנות', אבל בהפקר כמעשה זה הרי עדיין יש לחוש שמא לא הפקירו רבי אבא בחפץ לב, אלא עשה כן רק מחמת קפידתו של רב גידל, ולכן חשש רב גידל לזכות אף מההפקר מאותו החשש של 'שונא מתנות יחיה'.


;נידון ה'אמירה נעימה' אם 'הפקר כמתנה' לגבי דין 'שונא מתנות יחיה'
בספרו של רבי יוסף צבי הלוי זצ"ל, אב"ד תל אביב יפו, אמירה נעימה {{ממ|תניינא, מאמר קיז, הפקר כמכר, ענף א פרק ג}}, כתב להסתפק אם 'הפקר כמתנה' לענין מה שנאמר 'שונא מתנות יחיה'. וכתב להביא ראיה לנידון זה מהמעשה ברבי אבא ורב גידל, וכדברי הגרשז"ב, שאם אכן בהפקר אין חסרון של 'שונא מתנות יחיה', אם כן היה לרבי אבא להפקיר את הקרקע כדין הפקר ואחר כך ילך רב גידל ויזכה בה משום הפקר. אלא ודאי שגם בהפקר יש משום שונא מתנות יחיה, ולכן לא רצה רב גידל לזכות בקרקע אף באופן זה. [אמנם לפי ביאור הגרשז"ב הרי שאין להביא ראיה מכך לכל הפקר, אלא רק להפקר כזה שיש לחוש שמא הפקיר שלא ברצונו].

והנה במשנה בבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/נב/ב|נב:]]}} נחלקו תנאים בדין מתנה אם חוזרת ביובל כמכר: ואלו שאין חוזרין ביובל... והמתנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, המתנה כמכר. ובאמירה נעימה {{ממ|שם פרק א}} הסתפק בדינו של הפקר, מה הדין אם הפקיר ביתו או שדהו ובא אחד וזכה בהם, האם חוזרת ביובל כמכר או לא. ושורש הספק שמא אין אומרים שאינה חוזרת ביובל אלא באופן שיש דעת אחרת המקנה, שהרי לשון הפסוק 'לא ימכר לצמיתות' ומכירה היא בדעת אחרת מקנה, משא"כ הפקר שאין בו דעת אחרת מקנה.

והביא ראיה לנידון זה מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קיא/ב|קיא:]]-[[בבלי/בבא בתרא/קיב/א|קיב.]]}} שם לומדת הגמרא דין 'ירושת הבעל' מהפסוק {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/כד#לג|יהושע כד לג]]}} "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו", ומשמע שהיה לפנחס בן אלעזר נכס שלא היה שייך לאביו, והרי ירש את נחלת אבותיו, אלא מלמד שנשא פנחס אשה משבט אחר ומתה וירשה, וזכה בנחלת אבותיה. והגמרא מקשה שמא פנחס קנה קרקע ולא זכה בה מכח ירושת הבעל. ומיישבת: פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת, דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל, ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו.

ומדברי הגמרא הללו מוכיח הרי"צ הלוי שדה הפקר חוזרת ביובל, כי אם לא כן יכלה הגמרא להעמיד באופן שפנחס בן אלעזר זכה בקרקע הפקר שאינה חוזרת ביובל, ואין חשש שימצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. אלא מוכח שגם קרקע הפקר חוזרת ביובל, ועל כרחך שפנחס זכה בקרקע מכח ירושה, ולכן רוצה הגמרא להוכיח מכך לדין 'ירושת הבעל'.

אמנם אם ננקוט שגם זכיה מהפקר יש בה משום 'שונא מתנות יחיה', אם כן יש לדחות את הראיה, כי יתכן שאכן הפקר אינו חוזר ביובל אך לא היה נח לגמרא להעמיד את הפסוק שפנחס זכה בקרקע הפקר - כי בודאי לא רצה פנחס לעבור על דברי שלמה המלך שאמר 'שונא מתנות יחיה', וודאי לא זכה בה מהפקר אלא בתורת ירושה.


;חילוק בין 'הפקר' שנראה כנזקק למתנת בשר ודם ובין 'מציאה' שזכה בה בבטחונו
ויש שהביאו ראיה לנידון זה מדברי הרשב"א {{ממ|[[רשב"א/קידושין/כג/א|כג.]]}} שם חילק הרשב"א לענין 'זכין לאדם שלא בפניו', בין 'מתנת ממון' - שאינה זכות גמור, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב 'ושונא מתנות יחיה', ורק מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות. ובין מציאה ונכסי הגר ולקט שכחה ופאה שזכות גמור הוא. הרי להדיא שנקט הרשב"א ש'מציאה' אין בה משום 'שונא מתנות יחיה' - ומכאן למדו שכל הפקר אין בו משום 'שונא מתנות יחיה'. 

ולכאורה יש מקום לחלק, לא רק כחילוקו של הגרשז"ב בין הפקר שאין בו חשש שהפקירו שלא ברצונו לשאר הפקר, אלא גם ביחס לסברת הרמב"ם בהנהגת 'שונא מתנות יחיה' שהוא משום חסרון במידת הבטחון, שלכאורה לפי זה כבר העיר הגרשז"ב שאין טעם להנהגת 'שונא מתנות יחיה', אך עדיין יש מקום לחלק בין אדם המפקיר - דרך משל - בפני ג' אנשים חפץ וקם אחד מהם וזוכה בו, שבאופן זה אף שאינו מקבלו מידו, אך עדיין יש כאן מעין 'הנאה מבני אדם', ובין אדם הזוכה במציאה - שבאופן זה אדרבה ניכר יותר איך שמגלגל הסיבות גלגל הדבר לספק לכל אחד כדי פרנסתו, ולא זו בלבד שאין כאן חסרון בבטחון, כי אם חיזוק גדול יש כאן איך בבטחונו עזרו הקב"ה למצוא את כל חסרונו, ואם כן אין להביא ראיה מדברי הרשב"א לגבי 'מציאה' לנידון דידן בדבר 'הפקר'.