עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/מט" (פסקה)

== יום ראשון ט"ז תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף מט ==
=== 'צדיק' במחשבת תשובה ===
;יסוד רבינו יונה ש'לכל תשובה תמצא סליחה'
איתא בגמרא במסכת קידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/מט/ב|מט:]]}} תנו רבנן, [הרי את מקודשת לי] על מנת שאני צדיק. אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. 

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה {{ממ|[[שערי תשובה/א/ט|שער ראשון אות ט]]}}: והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקב"ה. ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טוהר שלם להיות העוונות כלא היו, זולתי כאשר יטהר האדם את לבו ויכין את רוחו כאשר יתבאר... וכענין הבגד הצריך כיבוס, כי המעט מן הכיבוס יועיל בו להעביר הגועל ממנו, אך לפי רוב הכיבוס יתלבן וכו'. וכתבו כמה אחרונים שכוונתו למבואר בגמרא זו, שאף שאינו חוזר בתשובה בכל גדרי התשובה, בחרטה וקבלה ועזיבת החטא ווידוי, מכל מקום 'לכל תשובה תמצא סליחה' ודי בכך כדי להחשיבו 'צדיק' - שמא הרהר תשובה בדעתו.


;דעת הרמב"ם שהוידוי מעכב בעיקר הכפרה ותמיהות המנחת חינוך על דעתו
והנה דקדק המנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/שסד#א|מצוה שסד אות א]]}} בדעת הרמב"ם שהוידוי הוא מעכב בעיקר הכפרה, והוא ממה שכתב {{ממ|[[רמב"ם/תשובה/א|הל' תשובה פ"א]]}}: כל מצוה... כשיעשה תשובה... חייב להתוודות... "והתוודו" וגו' זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה הוא... וכן בעלי חטאות ואשמות... אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים וכו'. הרי מפורש בדבריו שהכפרה תלויה גם בוידוי דברים. וכ"כ עוד {{ממ|[[רמב"ם/תשובה/ב#ב|תשובה פ"ב ה"ב]]}} ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא וכו' וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. הרי נראה מדבריו שהוידוי גם כן בכלל התשובה הוא, ובלא זה אין התשובה מועלת. והמנ"ח תמה: ואיני מבין, דודאי היא מצות עשה, ואם לא עשה כן - להתוודות בפיו - בודאי עבר אעשה, אבל לעכב הכפרה מנלן.

והמנחת חינוך מוסיף לתמוה שהתשובה מבוארת להדיא בפרשת נצבים, ובפרשת ואתחנן, ומשמע שתשובה לחוד היא אפילו בלב, וכל שמתחרט בלב שלם הקב"ה מקבל תשובתו, ומלבד זאת יש מצוה אחרת שצריך להתוודות בפה, אבל גם אם ביטל מצוה זו, "מכל מקום לענין כפרה על העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב". ו"אם אין מתחרט בלב - אין לו כפרה מהשי"ת, ואם מתחרט בלב - יש לו כפרה מה שהתשובה מכפרת. אבל אין תלוי בכלל בוידוי דברים, רק דהיא מצות עשה בפני עצמה, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה של וידוי, אבל התשובה נתקבלה ומכפרת".

והביא המנ"ח ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בקידושין הנזכרת, שאם קידש אשה על מנת שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור, מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו - הרי דתשובה בלב אף שלא בפה די בה כדי להחשיבו צדיק.

ואמנם בקרית ספר כתב שאע"ג דמשהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור, אפילו הכי לא הוי התשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי שהוא גמר התשובה, עכ"ד. ועדיין צ"ב שבלשון הרמב"ם מבואר שלא נתכפר לו עד שיתוודה, וכיצד שייך להחשיבו צדיק אם לא התכפרו עוונותיו.


;חידוש רבינו יונה בדין אדם המתייצב על דרך טוב
עוד כתב רבינו יונה בהמשך דבריו שם, בעיקר השני הוא 'עזיבת החטא', לחלק בין אדם שחטא על דרך מקרה, כי התאווה תאווה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ובין "האיש המתייצב על דרך לא טובה תמיד" באופן התשובה, שתשובת הראשון ראשיתה ב'חרטה' לשים יגון בלבו על חטאתו, ואחרי כן יוסיף בכל יום יראת השם בנפשו, עד שיהיה לבו בטוח בשם שאם יפגשנהו היצר שוב לא יהיה נפתה לבו אליו. ואילו תשובת השני - המתייצב על דרך לא טובה - ראשיתה ב'עזיבת החטא', להסכים ולקבל עליו לבל יוסף לחטוא, ואחרי כן יתחרט ויתוודה.

וידוע בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל שלמד בדברי רבינו יונה אף להפך, שהמתייצב על דרך טובה, אף שלא עשה תשובה בכל פרטיה ודקדוקיה הרי שעצם העמידה על דרך טובה אף היא תשובה - ומעמידתו כבעל תשובה. על פי זה כתב בפירוש שערי מאור ליישב קושיית המנחת חינוך, שכן הגמרא בקידושין עוסקת באדם ש'מתייצב על דרך טוב', ותשובה באופן זה דיה במחשבה והיא משנה את האדם מרשע לצדיק אף בלא וידוי פה. משא"כ הרמב"ם איירי בקיום מצוות תשובה בעלמא, ובעלמא וידוי הוא מעיקרי התשובה והוא אכן מעכב את עיקר הכפרה.


;ראיות המנחת חינוך שתשובה לעצמה מכפרת אף אם לא התוודה כדינו
ובמנחת חינוך הוסיף להביא ראיה שדי בתשובה בהרהור הלב בלא וידוי פה, מדברי המשנה במסכת יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/פה/ב|פה:]]}}: חטאת ואשם ודאי, מכפרין. מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. ויש להעיר, מדוע לא כתבה המשנה שאף חטאת ואשם מכפרין עם התשובה, שהרי בלא לעשות תשובה אין קרבנו קרבן. וכבר עמד על הערה זו [[רש"י/יומא/פה/ב|רש"י על אתר]], וכתב: חטאת ואשם ודאי מכפרין, ומסתמא תשובה איכא, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן, ע"כ.

ובהמשך דבריו {{ממ|אות ג}} הוסיף המנחת חינוך להקשות בדעת הרמב"ם, שכן לכאורה מוכח מדבריו שאף שוידוי מעכב הכפרה אך מכל מקום אינו חשוב 'רשע' אלא 'צדיק', כמבואר בגמרא בקידושין. והנה בגמרא בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/יב/ב|יב:]]}} מקשה הגמרא על המבואר במשנה ששעיר המשתלח מכפר על עשה, שאם עשה תשובה - הרי מבואר בברייתא שהעובר על עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלים לו, ואם לא עשה תשובה אם כן הרי הוא רשע ו'זבח רשעים תועבה', וכיצד יכפר עליו קרבן יום הכיפורים, ע"כ סוגיית הגמרא.

והקשה המנ"ח, שהרי לדעת הרמב"ם נמצא שיתכן שיהיה אדם 'צדיק' כיון ש'הרהר תשובה בדעתו' ומכל מקום עדיין לא קיים דין 'תשובה' כיון שעדיין לא התוודה. ואם כן מדוע לא העמידה הגמרא באופן כזה שעשה 'עשה' ולא שב עליו בתשובה בודוי, אך מכל מקום הרהר תשובה בדעתו כך שאינו עוד רשע אלא צדיק, ובאופן זה יכפר עליו השעיר כיון שמחד גיסא יש לו חטא הדורש כפרה, ומאידך אין כאן חשש 'זבח רשעים תועבה', כיון שהוא צדיק ולא רשע.


;תמיהת הכלי חמדה מדוע קרבנות אנשי עיר הנדחת פסולים דין זבח רשעים אף שכל המומתין מתוודין
ובכלי חמדה {{ממ|[[כלי חמדה/נשא|פ' נשא]]}} הביא סוגיית הגמרא בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/מז/א|מז.]]}} העוסקת בדינם של קרבנות של אנשי עיר הנדחת, ומסיקה שאם היה בנכסיהם קדשי מזבח - ימותו, ומבואר שם שכל זמן שלא התכפר להם חטאם הרי הם בכלל רשעים וקרבנם הוא 'זבח רשעים תועבה'. ודקדק הכלי חמדה שאף שהדין הוא ש'כל המומתין מתוודין' ובכלל זה גם אנשי עיר הנדחת, מכל מקום כיון שאין כפרתם אלא על ידי מיתה וקבורה, ממילא כל זמן שלא התכפר להם הרי זה בכלל 'זבח רשעים תועבה'. והביא שכן מבואר בדברי הרמ"ה שם, ושכן כתב להדיא בתשובות שתי הלחם למהר"ם חאגיז {{ממ|סימן לא תשובת העטרת זקנים}} שיש להוכיח מהסוגיא בסנהדרין שאינו יוצא מגדר 'רשע' עד שמתכפר לו אף על פי ששב כבר מחטאו.

ותמה הכלי חמדה איך אפשר לומר כן, הרי מבואר בגמרא בקידושין שהמקדש את האשה על מנת שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בדעתו - הרי מבואר להדיא בגמרא שעל ידי הרהור תשובה הוא נעשה צדיק, אע"ג שהדבר ברור ללא ספק שאין מתכפר לרשע גמור זה עוונותיו בלא יסורים. הרי שדי בהרהור תשובה להחשיבו צדיק אף בלא כפרה, ואם כן מדוע יהיה זבחם בגדר 'זבח רשעים תועבה'. ומסיים הכלי חמדה: ובאמת מבואר כן בכל המפרשים, דתשובה וכפרה הם שני עניינים חלוקים, דמשעה שהרהר תשובה בלבבו וקיבל עליו לשוב להשם יתברך בלב שלם, יצא מגדר רשע ונעשה צדיק. אמנם לכפר החטא, בזה יש ד' חלוקי כפרה. אך מסתימת דברי הגמרא בסנהדרין ומדברי הרמ"ה ז"ל מבואר להיפוך.


;יסוד הכלי חמדה בחילוק שבין תשובה מאהבה לתשובה מיראה ברושם שנשאר אחר התשובה
וכתב ליישב קושייתו על פי מה שייסד שם בדעת רש"י שכל ד' חלוקי כפרה הם רק בתשובה מיראה - שהזדונות נעשות בה לשגגות, ולא נמחק על ידי התשובה כל החטא, ולכן בחמורות צריך תשובה ויום הכיפורים ויסורים להשלים הכפרה. אבל בתשובה מאהבה, שזדונות נהפכות לזכויות ולא נשאר מהם כל רושם מהחטא, ואדרבה נחשבים כזכויות, בזה בודאי תשובה בעצמה מכפרת מכל מכל.

על פי זה מיישב הכלי חמדה את הסתירה שבין סוגיית הגמרא בסנהדרין לסוגיא בקידושין, כי באמת כל זמן שלא נמחק רושם החטא לגמרי על ידי כפרה אינו בגדר צדיק, ולכן דנה הגמרא בסנהדרין שהוא בכלל 'זבח רשעים תועבה'. ומה שמבואר בגמרא בקידושין שהמקדש אשה על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור הרי זה מקודשת, שמא עשה תשובה - היינו שיש לנו לחוש שמא עשה תשובה מאהבה דוקא, ובזה נהפכים עוונותיו לזכויות ולא נשאר מהם כלל רושם חטא, ובאופן זה ודאי שמתכפר לו על ידי תשובה בעלמא. אבל סתם וידוי שמתוודה בשעת מיתתו, כמו אנשי עיר הנדחת, הוא תשובה מיראה ואינו נשלם הכפרה במיתתו ולכן דנה הגמרא שיהיה זה בכלל 'זבח רשעים תועבה'.

על פי זה הוסיף לבאר בדרך דרוש את לשון הגמרא "שמא הרהר תשובה בדעתו" - מדוע נקטה הגמרא לשון 'בדעתו' דוקא - כי הדעת היא המחשבה ומקורה במוח, וזו תשובה מאהבה הבאה על ידי שמשיג גדלות השם יתברך. אמנם מעיר הכלי חמדה שהרמב"ם בהעתיקו דין זה בהלכות אישות {{ממ|[[רמב"ם/אישות/ח|פ"ח]]}} העתיק הלשון 'שמא הרהר תשובה בלבו'.


;מדוע הירא מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה יכפר הרהור הלב על עבירותיו וייעשה צדיק
על פי דברי הכלי חמדה יש ליישב קושיא נוספת על דברי הגמרא בקידושין, אותה מביא בספר מבחר צדק לרבי מנחם מנדל פאנט זצ"ל האדמו"ר השני מדעעש בנו של רבי יחזקאל פנט בעל המראה יחזקאל. בספרו הוא מביא מה ש"נתקשתי מאיש אחד" על מה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כ#ח|דברים כ ח]]}} שאיש הירא חוזר מעורכי המלחמה. ובגמרא {{ממ|[[בבלי/סוטה/מד/א|מד.]]}} לדעת אחד התנאים היינו 'הירא מעבירות שבידו'. ולכאורה כיון שהוא ירא מהם ומתחרט עליהם, הרי בהרהור הלב די כדי להחשיבו צדיק גמור, וכיצד יחזור מעורכי המלחמה על עבירות אלו.

ולדברי הכלי חמדה אתי שפיר שכן כל מה שמבואר בגמרא בקידושין שחוששים להרהור להחשיבו 'צדיק', הוא רק בתשובה מאהבה ואילו זה ש'ירא מעבירות שבלבו' מחמת 'עורכי המלחמה', אינו שב מאהבה אלא מיראה וכלפיו אין הרהור זה מועיל.

גם לדברי המנחת חינוך ייש ליישב, שהן אמת שאדם זה חשוב 'צדיק' כיון שהרהר תשובה, אך כיון שסוף סוף התשובה והכפרה שני עניינים הם ואינם תלויים זה בזה, הרי לא התכפרו לו עבירות שבידו - וכיון שכן הרי מטעם זה גופא לא ראוי שיצא למלחמה, כיון שסו"ס עדיין חטאיו בידו ועליו לכפרם.


;מדוע לא נדון לחשוש לקידושין בפני כל פסולי עדות מטעם זה שמא הרהרו תשובה 
ובשו"ת מהרשד"ם {{ממ|[[שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/י|אה"ע סימן י]]}} הביא דברי המהרי"ק {{ממ|שורש פה}} שכתב: ועוד גדולה מזו מצאת בסמ"ק מצורך בשם רש"י, באנוס שקדש עלמה בפני אנוסים חבריו, וחזרו בתשובה, ואמרו שקדושיו קידושין להצריכה גט... שמא הרהרו בלבם תשובה, והוו להו צדיקים כדאיתא בקידושין 'הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור' מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו.

וכתב על כך מהרשד"ם שאפשר שאין לחוש לזה, מאחר שכל הגאונים הסכימו פה אחד עם האחרונים שהמקדש אשה בפני פסולי עדות דאורייתא אינם קידושין כלל ולא חששו שמא הרהרו תשובה, עכ"ד. וכן הביא הבית יוסף {{ממ|[[בית יוסף/אבן העזר/מב|אה"ע סימן מב]]}} את דברי המהרי"ק וכתב על דברי רש"י 'ודברים תמוהים הם'. 


;דעת המהרשד"ם שהחשש שמא הרהר תשובה הוא רק בתנאי התלוי בדעתם
ובטעם הדבר שלא חששו בעדים שמא הרהרו תשובה, כתב שם המהרשד"ם שיש לחלק בין מקדש אשה על מנת שאני צדיק, שהקידושין תלויים בדעתו, ולו היה רוצה היה יכול לקדשה כשהוא רשע גמור, אלא שכיון שהתנה כן יש לחוש שמא הרהר - כלומר, ושמא להרהור זה כיוון בתנאו', וכן היא סברה וקיבלה והתפייסה בהרהור זה. אבל עדים הרי אינם תלויים ברצון המקדש והמתקדשת אלא פסולם הוא מדין תורה שצריך שני עדים כשרים והם פסולים - ובאופן זה לא שייך להכשירם משום שמא הרהר תשובה בלבו.

ולדברי המהרשד"ם סרו כל הקושיות שנזכרו, כי באמת ודאי לגבי כל דין 'רשע' ו'צדיק' יש לומר שהכל תלוי בוידוי ובכפרה, ורק לענין קידושין בתנאי שם תלוי הדבר בכוונתו, ואזי יש לדון שמא הרהר תשובה בדעתו.