עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כו" (פסקה)

== יום שני ו אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כו ==
=== כפרה על איסור דרבנן בשוגג ===
;מכר דבר איסור דרבנן ואכלו הלוקח
כתב השו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/רלד#א|חו"מ סימן רלד סעיפים א-ג]]}}: השוחט את הבכור ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה [- והרי הוא אוסר באכילה], מה שאכל [- הלוקח] אכל ויחזיר לו [- המוכר] את הדמים, והנשאר מהבשר ביד הלקוחות, יקבר ויחזיר להם את הדמים. וכן השוחט פרה ומכרה, ונודע שהיא טריפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר לו את הבשר והוא יחזיר להם הדמים... אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום.

ופסק הש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/קיט#כז|יו"ד סימן קיט ס"ק כז]]}} שאם אכל את הפירות אין המוכר צריך להחזיר גם את הדמים שהרוויח במכירת הבהמה יתר על דמי טריפה. וביאר הש"ך טעם הדבר, שלא גזרו חכמים איסור כדי להוציא ממון, ולענין ממון העמידו הדין על דין תורה, וכיון שמדין תורה הבשר כשר וזה שוויו, לכן אף עתה שאסרוהו חכמים אין מוציאים מיד המוכר דמים אלו.

והפרי חדש {{ממ|[[פרי חדש/יורה דעה/קיט#כד|ס"ק כד]]}} תמה על דבריו, שהרי אילו היו הפירות בעין, היו חוזרים למוכר מדין מקח טעות. ובתוספת ביאור תמה הנתיבות המשפט {{ממ|[[נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/רלד#ג|חו"מ שם סק"ג]]}} דלכאורה אינו מובן, כיון דהמקח בטל, הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח, ולמה יצטרך לשלם יותר משוויו.

ואכן הפרי חדש מכח קושיא זו נטה מדברי הש"ך, וביאר שמה שכתב המחבר שאינו מחזיר לו כלום, מיירי דוקא בדבר שאילו היה מחזיר לו בעין היה יכול למוכרו באותו המחיר שמכרו לו, ודוגמא לדבר: כגון שמכר לו גבינת עכו"ם האסורה מדברי סופרים, אך לענין מחירה נמכרת גבינת עכו"ם וגבינת ישראל באותו המחיר, ולכן אינו מחזיר לו כלום כיון שהפסידו את כל גובה התשלום באכילתו. משא"כ אם מכר לו טבל דרבנן או טריפה מחמת חומרא וכיוצא בזה, שאלו דברים שיש בהם הפרש בין מחירם כדבר כשר ובין מחירם האמיתי, בכה"ג הדבר ברור שמנכה לו ההפרש שיש בין כשרה לטריפה, וכן בטבלים מנכה לו ההפרש בהפחתת מה שהיה צריך לתקנם, שהרי הקונה יכול לטעון למוכר 'מאי אפסדתיך', כיון שבלאו הכי לא היה בידו למוכרם ביותר מדמים אלו.


;יסוד הנתיבות שבאיסור דרבנן בשוגג אינו חייב כפרה
והנתיבות ביאר דין הש"ך, מכח יסוד אותו הוא מחדש. לדבריו, אף שבאיסורי תורה צריך האוכלם כפרה ואפילו אם אכלם בשוגג, באיסורים דרבנן לעומת זאת אין האוכל צריך כפרה אם אכלם בשוגג, והרי זה כאילו לא עבר כלל על איסור. ומעתה, כשנבוא לדון מה תהיה חובת התשלום כשאכל הלוקח את הפירות בחזקת כשרים, הרי גם לפי האמת נהנה הנאה גמורה מאכילה זו, ממש כבאכילת היתר, ולכן עליו לשלם את מלא המחיר ואין טעם לנכות ההפרש מהמוכר. ורק אם לא נאכלו הפירות, ובעודם קיימים כבר נודע שאסורים הם מדרבנן, אזי אין הלקוח יכול לאוכלם והמקח בטל. [ואילו בפירות האסורים מדאורייתא אף אם אכלם לא נהנה, שהרי עבר על כך על איסור וחייב כפרה וחסרונו עולה עשרת מונים על הנאתו].

הנתיבות מביא ראיה ליסוד זה שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אינו חייב כפרה, מדברי הגמרא במסכת עירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/סז/ב|סז:]]}}: דאמר רב יוסף אמר רב כהנא, כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא - מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן - עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. דהיינו, שבמילי דאורייתא אם יש לנו קושיה על הוראת החכם, אין מניחים אותו לנהוג כהוראתו אלא תכף ומיד שואלים לו על הוראתו. משא"כ בדינים דרבנן, מניחים לחכם לעשות כהוראתו, ואחר כך מקשים לו מה שמקשים.

ולכאורה, מעיר הנתיבות, אם גם העובר על איסור דרבנן בשוגג נענש וחייב כפרה, מדוע מניחים לחכם לעשות כהוראתו באופן שיתכן ובמעשהו זה הרי הוא עובר על דין דרבנן ויתחייב עונש, הלא ראוי היה אף כאן לעכבו ולהקשות לו מיד על הוראתו, כדרך שנוהגים בדינים דאורייתא. אלא מוכח מכאן שעד כמה שאותו חכם סבור כהוראה זו, הרי לא ייענש כלל על הנהגת הדין למעשה בעקבות הוראה זו, ואף אם יוכיחו לו לאחר מכן מכח קושיות שטעה בהוראתו - אין זה נוגע אלא להבא, אך למפרע אינו נענש ואינו חייב בכפרה, ולכן אפשר להניח לו שינהג כהוראתו ו"עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא".


;בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא, אם רק בתלמיד היושב לפני רבו
ואמנם [[רש"י/עירובין/סז/ב|רש"י שם]] כתב: באיסור של תורה, וחכם מורה בו היתר, ויש בתלמידים שיודע להשיב כו'. ומכך דקדק החתם סופר {{ממ|[[חתם סופר/שבועות/לא/א|שבועות לא. ד"ה מניין]]}} שלא נאמר דין זה אלא בתלמיד היושב לפני רבו, וכ"כ להדיא התרומת הדשן {{ממ|[[תרומת הדשן/מג|סימן מג]]}} ופסקו הרמ"א {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רמב#כב|יו"ד סימן רמב סכ"ב]]}}. וטעם ההיתר משום שמחלו חכמים על איסורא דידהו משום כבוד רבו של זה. ועל פי זה העיר החת"ס {{ממ|[[חתם סופר/כללי הש"ס/פב|כללי הש"ס אות פב]]}}, על דברי הגמרא בראש השנה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/כט/ב|כט:]]}} שכשנסתפקו באחר חורבן הבית על תקיעתם בשופר בר"ה שחל להיות בשבת ביבנה, אמר להם רבי יוחנן בן זכאי, נתקע תחילה ואחר כך נדון. ולכאורה כיון ששם היו הדנים ריב"ז ובני בתירא ולא היו תלמיד היושב בפני רבו, אם כן אף שהיה זה דין דרבנן מכל מקום היה להם לדון תחילה ואחר כך לעשות מעשה.

ועכ"פ לפי זה סרה ראייתו של הנתיבות, שכן שם הוא דין מיוחד בתלמיד היושב לפני רבו, והוא היתר מדין כבוד רבו. ואדרבה, יהיה מדוקדק מדברי הראשונים להיפך, מכך שהעמיד רש"י גמרא זו דוקא בתלמיד היושב לפני רבו, על כרחך שטעם ההיתר משום כבוד רבו, אך מצד עצם מה שהוראתו בשגגה היא במילי דרבנן, אין בכך טעם להיתר - היפך סברת הנתיבות. ובתורת חסד {{ממ|[[תורת חסד/א/לא|ח"א סימן לא]]}} הביא ראיית הנתיבות מעירובין וכתב שכעין זה נמצא גם בראש השנה, והוסיף: ואף לפי מה שכתב בנודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/לה|מהדו"ת אה"ע סימן לה]]}} דהא דעבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, היינו דוקא בתלמיד לפני רבו כשהורה הרב [וכבר קדמו בזה בשו"ת הרדב"ז {{ממ|[[שו"ת הרדב"ז/ד/יו|ח"ד סימן יט]]}}, והנודב"י לא ראה דבריו. אמנם בתשובות המיוחסות להרמב"ן {{ממ|[[תשובות המיוחסות לרמב"ן/קנ|סוס"י קנ]]}} משמע להיפך, עי"ש], עכ"ל. אך לא ביאר לנו כיצד יכלכל הנתיבות את ראייתו אף לדעה זו.


;ביאור השערי יושר והתורת חסד בחילוק בין איסור דרבנן לאיסור תורה
ובביאור החילוק בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן, שרק באיסורי תורה נענש וצריך כפרה אף בעבר בשוגג משא"כ באיסורי דרבנן, כתב השערי יושר {{ממ|[[שערי יושר/א/י|ש"א פ"י]]}} לענין איסור הנאה, שבאיסור תורה נתהפך הדבר באמת לדבר שאינו ראוי, אבל באיסורי הנאה דרבנן לא נאבד באמת איכות תשמיש הראוי לאדם אלא שהאדם מתיירא להנות ממנו, שמצוות הלאו ד'לא תסור' מפחידו שלא להנות ממנו. וכל שהחפץ ראוי להנאת אדם אלא שהאדם מחמת פחד מונע עצמו מלהנות מן החפץ, אין החפץ בטל מאיכותו וחשוב ממון גמור מן התורה. והוסיף עוד שאין לומר שהלאו דלא תסור ישווה בזה ללאו דאיסור אכילה או הנאה, שכן בלאו דלא תסור אינו מוזהר על האכילה ממש אלא שישמע לקול חכמים, ולפי זה החפץ עצמו ראוי לאכילה, ואף שאם אוכלו עובר בכך על לאו דלא תסור ועושה רעה לעצמו, אבל מכל מקום אין זה חסרון באכילה עצמה. וביאר עפ"ז סברת הנתיבות שכיון שבאיסור דרבנן אין האיסור בחפץ אלא במה שלא שמע לקול חכמים, ממילא אם לא ידע ואכל הפירות הרי לא עבר כלל על איסור דלא תסור. 

גם התורת חסד שם הוסיף לבאר סברת החילוק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן לענין זה, וביאר כדברים אלו: שאף שהתורה ציותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על דברי סופרים, מכל מקום איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור על דברי חכמים, אבל לא איסור חפצא. דבאיסור תורה כמו חלב ודם הדבר עצמו אסור מן התורה, ומשום הכי אף שאכלו בשוגג צריך כפרה - שהרי אכל דבר איסור בשוגג. אבל באיסור דרבנן, אין איסור תורה על הדבר בעצמותו, אבל הוא רק על האדם העובר, ומשום הכי כל שהיה שוגג ולא כיוון לעבור על דברי חכמים - לא עבד איסורא כלל.


;המוכר צריך להודיע ללוקח שהקרע מהקרעים שאינם מתאחים
הערה מעניינת על דעה זו מעלה רבי משה בצלאל לוריא מסוגיית הגמרא במסכת מועד קטן {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/כו/ב|כו:]]}}. בגמרא מבואר שישנם קרעים על מת שאסור לאחותן גם לאחר זמן, ובענין זה מביאה הגמרא ברייתא: תנו רבנן, רשאי להופכו למטה ולאחותו [- דהיינו להפוך את הבגד כלפי פנים ואז לאחותו], רבי שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו [- אף באופן זה]. וכשם שהמוכר אסור לאחותו, כך הלוקח האסור לאחותו. ולפיכך, מוכר צריך להודיעו ללוקח [- שקרע זה הוא קרע של אבילות, ואסור לאחותו].

וכתבו התוספות {{ממ|[[תוספות/מועד קטן/כו/ב|כו:]]}} שהטעם שצריך להודיע על כך ללוקח הוא, כדי שלא יעשה לוקח איסור. ולפי זה רצו התוספות לדון שיהיה מותר למוכרו לנכרי, ואיננו חוששים שמא יתפרנו הנכרי, כיון שכל החשש הוא רק שיעבור הלוקח על איסור באיחוי הבגד. ועפ"ז הקשה המצבת משה על יסוד הנתיבות, כי הרי איסור איחוי אף שהוא מדברי קבלה מכל מקום אינו אלא איסור דרבנן, ואם כן מדוע חוששים שמא יאחה הלוקח בשוגג את הקרע כיון שלא ידע שקרע זה של אבילות הוא, הרי סוף סוף עשיית איסור דרבנן בשוגג אינה איסור כלל לדעת הנתיבות ואינו צריך כפרה.

ויישב המצבת משה בשנים דרכים: א' דברי קבלה הרי הם כאיסור דרבנן רק לענין ספק, אבל לענין זה אם צריך כפרה בעובר בשגגה, דברי קבלה הרי הם כדברי תורה. ב' על פי מה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן שהלוקח בגד קרוע אסור לאחותו כיון שרגלים לדבר שהוא מהקרעים שאינם מתאחים, כי אילו היה מהקרעים המתאחים בודאי היה המוכר מאחהו כיון שהקרע פוחתו מדמיו. וכיון שיש בזה רגלים לדבר לכן אינו חשוב שוגג, ולכן חייב להודיעו כדי למונעו מלעבור על איסור זה.


;נידון הריטב"א בלוקח בסתמא אם מותר לאחותו
והנה הריטב"א שם כתב תחילה שמסברא היה נראה לומר שכיון שצריך להודיעו אם הוא מהקרעים שאינם מתאחים, ממילא אם לא הודיעו המוכר יהיה מותר לאחותו. אמנם במסכת שמחות {{ממ|[[מסכתות קטנות/שמחות/ט|פ"ט]]}} מבואר להדיא שהלוקח אסור לאחותו עד שיוודע לו שהוא מן הקרעים שמתאחים. וביאר הריטב"א דהיינו כשלוקח מגוי או מעם הארץ. ושוב הביא את דברי הרמב"ן שפירש שאפילו בלוקח מתלמיד אסור לאחותו אף כשלא אמר לו, כיון שרגלים לדבר ממה שלא איחהו המוכר כדי לייקרו. והוסיף הרמב"ן שאע"פ שהלוקח אסור לאחותו אף כשאינו אומר לו, מכל מקום מחוייב המוכר לומר לו, שמא יטעה הלוקח בדעתו בשעת המקח ויהיה בו משום אונאה. וכ"כ באגודה {{ממ|אות מז}}: לפיכך צריך להודיע ללוקח, ואם לא הודיעו מחזיר. 

והנה נמצא לפי דברי הרמב"ן, שהטעם שצריך להודיעו אינו כמו שכתבו התוספות שמא יעבור על איסור איחוי בשוגג, שהרי בודאי כשיבוא לאחותו יעלה על דעתו הדין המבואר במסכת שמחות שאסור לאחותו אף כשלא אמר לו המוכר דבר. וכל החשש הוא שמא בשעת המקח לא יעלה על דעתו זאת ויהיה במקח משום אונאה, ועל כך ציוו המוכר להודיע לקונה. ויש להעיר, שלפי זה בלאו הכי סרה קושיית רבי משה בצלאל, שכן אף לדברי הנתיבות שאין לחוש לעובר בשגגה על איסור דרבנן, הרי כאן החשש הוא שמא בשעת האיחוי יזכור האיסור ולא יוכל לאחותו, אך בשעת הקנייה לא יזכור ונמצאת אונאה במקח.