עריכת הדף "אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אדר ב/ד" (פסקה)

== יום שני ד' אדר ב' - רבי מרדכי ליב מן ==
=== כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ===
בגמרא במסכת ראש השנה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/ו/א|ו.]]}}: תנו רבנן, "מוצא שפתיך תשמור ועשית" {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כג#כד|דברים כג כד]]}}, 'מוצא שפתיך' - זו מצות עשה, 'תשמור' - זו מצות לא תעשה, 'ועשית' - אזהרה לבית דין שיעשוך. ומקשה הגמרא: 'ועשית' - אזהרה לבית דין שיעשוך, למה לי? מ"יקריב אותו" נפקא. דתניא, "יקריב אותו" {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/א#ג|ויקרא א ג]]}} - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר "לרצונו", הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ע"כ. דהיינו שמקשה הגמרא מדוע צריך שני פסוקים ללמד שעל בית לכוף את הנודר, הפסוק "יקריב אותו לרצונו" והפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית".

הגמרא מיישבת שפסוק אחד נצרך לאדם שהתחייב ולא הפריש, והשני - לאדם שהפריש ולא הקריב. ומוסיפה הגמרא שאין ללמוד זה מזה, כיון שלכל מקרה יש צד לומר שדוקא בו יכפוהו. יש צד לכופו דוקא אם לא הפריש - שהרי לא קיים את דיבורו, משא"כ אם הפריש ולא הקריב, הרי כל מקום שנמצא הקרבן הרי הוא ברשות הקדש. ויש צד לכופו דוקא אם הפריש - כיון שהוא משהה את הקרבן אצלו, משא"כ אם לא הפריש אף שלא עמד בדיבורו אך לא השהה אצלו קרבן.

מגמרא זו הוכיח רבי מרדכי מן זצ"ל {{ממ|דברי מרדכי כתובות סימן כח אות ג}} לחקירה אותה חקר בגדר דין הכפייה. יש להסתפק, האם הכפייה היא מצד המצות עשה המוטל עליו, כמו בכל מצות עשה של תורה שכופין עליה. או שדין הכפייה הוא מצד הבית דין, שמוטל על בית דין לכופו כדי להוציא מידו את הממון של הקדש או הצדקה הנמצא אצלו.

אמנם מהצריכותא אותה מעלה הגמרא מוכח שכל הכפייה היא מצד הבית דין ולא מצד המצות עשה של המתחייב - שכן מצד המצות עשה שלו אין כל סברא שלא לכופו כשהתחייב ולא הפריש או כשהפריש ולא הקריב, כי מיד עם התחייבותו מוטלת עליו מצות עשה להביא את הקרבן, ואינו מקיים מצוותו עד ההקרבה - ומה הצד לכופו רק באחד מהאופנים. אלא ע"כ שכל דין הכפייה הוא מצד ממון הקדש, ואז יש לדון שאם אין חוב בעין אלא רק התחייבות, או שהפריש כבר והממון ביד הקדש רק שלא הוקרב בפועל - שמא לא נכפהו באופנים אלו.