עריכת הדף "אברבנאל/ויקרא/יא" (פסקה)

== א ==

וידבר ה' אל משה וגומר זאת החיה אשר תאכלו עד סוף הסדר. ויש לשאול בזה שאלות: 

השאלה הא' למה זה התירה התורה לאכול הבהמ' המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכיל' הבהמה שאין בה התנאים האלה ומה הוא הטוב והיושר שיש בתנאים האלה שבעבורם תהיה הבהמ' טהור' ובלתם תהיה טמאה: 

השאלה הב' למה בדגי הים הוכשרו אותם שיהיו להם סנפיר וקשקשת ואסרה תורה כל מה שאין לו כזה כי מיני דגי הים הם רבים ואין שלמותם הסנפיר ולא הקשקשת: 

השאלה הג' ביתור הגדול שבא בפסוקי הדגי' והשרצים אם במה שאמר שלשה פעמים שקץ הם כי ראשונה אמר שקץ הם ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ושנית אמר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם ואם במה שאמר שתי פעמים כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגומר והיה די באחד מהם לענין האזהרה: 

השאלה הד' כמו שנתן תנאים או סימנים בבהמה להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכן בדגים להבדיל האסור מהמותר למה לא נתן גם כן סימנים בעוף כאלו תאמר זפק וקורקבן נקלף ולמה לא נאמר בו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו: 

השאלה הה' בסתירה שיראה בפסוקי העוף כי הנה אמר ראשונ' כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם הרי שאסר אותו בהחלט אחר כך התיר אותו באמרו אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע ואחר כך חזר לאסרו וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הרי הסתירה מבוארת: 

השאלה הו' במה שצוה שהבהמ' הטהור' אשר תמות מעצמה תטמא את הנוגע בעצמותה אבל הבהמה שנשחטה לאכיל' אינה מטמאה והוא זר מאד כי הנה השחוט' כבר היא מתה ומה ההפרש שיש בין השחוט' לאשר מתה מעצמה: 

השאלה הז' ביתור אשר יראה בפסוקי' אשר בסוף הפרשה שאמר ראשונה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וחזר לומר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ והוא דבור כפול כי השקוץ והטומא' שניהם ענין אחד: 

השאלה הח' למה נאסרו המאכלות האלו שנזכרו בפרש' בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו עינינו הרואות כל האומות האוכלים אותם שמנים ובריאים אין עיף ואין כושל בהם גם יש ב"ח אחרים ארסיים בטבעם שהם יותר מזיקים וממיתים באכילתם שלא הזהיר' תורה על אכילת': 

השאלה הט' בטומאות כי למה זה היתה נבלת האדם המת אבי אבות הטומאה והיא החמורה שבכל הטומאות בהיות מזג האדם יותר שוה מכל מזגי שאר המרכבים והיה ראוי שנבלת הבהמ' הטמא' תהיה יותר חמורה מנבל' האדם: 

השאלה הי' למה היה האדם בהיותו חולה מטמא גם בחייו גם בהיותו זב ומצורע והאשה נדה ויולדת ולא היו כן הב"ח שבהיותם חיים אינם מטמאים לא בהיותם בריאי' ולא בהיותם חולים והיה ראוי שהאדם בשלמותו יהיה בטומאה יותר קלה: 

השאלה הי"א למה זה נבלת העוף אינה מטמא' לא במגע ולא במשא אלא בהיותה בבית הבליע' כמו שזכרו חז"ל והיה ראוי שיהיה דינה בזה כדין נבלת הבהמ' הטמא' ולמה לא זכר הכתוב דבר מטומאת נבלת העוף כאשר זכר מנבלת הבהמ' הטמא': 

השאלה הי"ב למה לא זכרה התור' דבר מטומאת נבלת הדג הטמא והיה ראוי שיהי' דין נבלת הדג הטמא כדין נבלת הבהמ' הטמאה או לפחות כדין נבלת העוף הטמא לא שתפטר נבלת הדג מכל טומאה לגמרי. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: 

וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגומר. זאת החיה אשר תאכלו עד ואת אלה תשקצו מן העוף. אחר שהוקם המשכן והושמו בו כהני ה' וצוה להם שלא ישתכרו מפני שעיני ישראל עליהם להודיעם את דבר ה' להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות חקי השם הוצרך יתבאר לדבר אל משה ואל אהרן יחד ולהודיעם מה הם הב"ח הטהורי' לאכילה. והנה הם הטמאים שאין ראוי לאכלם וזה אם בב"ח ההולכים על ד' ואם במעופף ואם בהחי כדי שיוכל להבדיל בין הטמא ובין הטהור. והנה היה הדבור הזה לשניהם יחד למשה ולאהרן כדי שמשה יכתוב זה זכרון בספר התור' ולאהרן כדי שיורה לישראל בין הטמא ובין הטהור ומה הוא המותר ומה הוא האסור. ומפני שהטמאים בנבלת בהמה ושרץ יהיו נשמרים שלא יטמאו מקדש וקדשיו הוצרך להודיעם דיני הטומאות. וזה טעם סמיכות הפרשיות האלה ובואם במקום הזה. והנה אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר רוצה לומר לאמר לישראל והוסיף לומר עוד דברו אל בני ישראל להגיד שבא הדבור הזה לב' תכליות האחד כדי שאם יבא אדם לשאול מהם אם זה החי הוא טמא או טהור יאמרו אליהם ר"ל לשואלים זה הדבר אשר צוה ה' ומלבד מה שישיבו לשואלים מהם עוד צוה שידברו אל בני ישראל רוצה לומר שיש להם להתחיל מהב"ח ההולכים על ארבע על פני האדמה. ואמרו זאת החיה אשר תאכלו הוא כולל לבהמה ולחיה כי שני מיני הב"ח קראם כלם בשם חיה כאלו אמר אלה הם החיים אשר תאכלו ולכך במקום שנאמר בהן זאת כמו שאמר בתורה זאת הבהמ' אשר תאכלו הוא להודיע שבחיה תוכלל הבהמ' ואמר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמ' אשר על הארץ. והנה זכר בבהמ' שני תנאים להכיר שהיא טהורה ונאכלת באמרו כל מפרס' פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמ' אותה תאכלו רוצה לומר שכל בהמ' שהיא בעלת פרסה והפרס' שסועה וחלוקה לשנים יש לה התנאי הראשון מהטהר'. והתנאי השני הוא שתהי' מעלת גרה רוצה לומר שמעל' המאכל מן הגרגרת ומחזרת אותו אל פיה כי בהיות לה שני התנאים האלה היא טהור' וראויה ליאכל. ומפרסת פרסה הוא לשון חתוך ולכן ביארו ושוסעת שסע שיהיו צפרניה קרועות מלמט' ומלמעל' מלשון ( ישעי' נ"ח) הלא פרוס לרעב. ואין הכוונ' באלה התנאים שבעבורם תהי' הבהמ' טמאה כי הם אינם עושי' טהרה בעצמם אבל הכוונ' בזה היא שהם סימנים מורים על היות הבהמ' ההיא טהורה והעדרם מורה היות' טמאה והטעם בזה שהבהמות שיש להם הסימנים האלה על הרוב בשרם נאות לאכילת האדם מפני שסבת עלות הגרה היא שאין לה טוחנות בלחי העליון כדי לטחון מאכל' ובעבור זה לא תוכל לאכול עצמות רק עשבים שתבלעם שלמים וכשיתרככו בכרס מפני החום הטבעי מעל' אותם דרך הגרון וטוחנת אותם בלסתותיה ובולעתם שנית ומיני הבהמות האלו הם שמנות וטובות למאכל האדם לפי שימצאו מזונם תמיד בכל מקום גם שמזגם יותר שוה לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות. ויורה עוד על זה שפרסותיהם שסועות ורחבות שאינן צריכות לשנים וצפרנים כמו החיות הטורפות שמזונם בשר ודם ועצמות שיולידו באוכל אותם מזג חם ויבש אכזריות חמה ושטף אף אבל אלה הולכים על הארץ לאכול מעשב השדה. וכבר ביאר הנביא ע"ה (שם י"א) שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. ובעבור זה לא ירעו ולא ישחיתו ושיגור הזאב עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ ופרה ודוב תרעינה לפי שאכילת הבשר והדם והעצמות שאוכלי' הב"ח טורפים הוא סבה לרוע מזגם והיותם דורסים ותופשים מה שאין להם. והטבע בעבור זה הכין להם הצפרנים והשנים לטרוף טרף למזונם. אמנם בבהמות הטהורות אשר מזונם עשב השדה הכין להם הטבע פרסות שסועות ורגלים רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם ממנה ולא נתן להם הטבע טוחנות. לפי שאינם צריכות למאכל העשב ולזה היו סימני הבהמ' הטהור' שתהיה מעלת גרה ומפרסת פרסה כי זה מורה על טוב מזגה שאינ' טורפת וחומסת. ואין להקשות מהחזיר והשפן והגמל לפי שאלה נשחת טבעם לרוב החומר הלבניי הגובר בחזיר ובגמל והחום היבש המופלג אשר בשפן כי הוא יתברך יודע הטבעים ובורא כל בשר הכיר וידע מה היה המזון הנאות למזג האדם רוצה לומר לזכך נפשו והתירו לנו ואשר אינו כן אסר אותו. וזהו שאמר הכתוב כאן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרס' את הגמל שאף ע"פ שהוא מעלה גרה ויש בו א"כ אחד מסימני הטהר' הנה כיון שאין לו התנאי האחר והוא שפרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. וכן השפן כיון שיש בו אחד מהסימנים ואין לו השני וכן הארנבת שהוא מין בפני עצמה ויש אומרים שהזכר והנקב' נקראים בשם ארנבת או שהיא זמן זכר וזמן נקבה ואין זה אפשרי כפי התולד' אבל שמות החיות הם בג' דרכים. הראשון זכר ונקבה כמו פר פרה כבש כבשה. והב' לשון זכר לבדו כמו שור וגמל ושפן והדומים שלא נוכל לומר גמלה ולא שפנה. והג' שתמיד הוא בלשון נקבה ואף הזכר כמו ארנבת חסידה אנפה וכיוצא בזה. וככה החזיר שעם היות שהוא מפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה שהוא התנאי האחר הנה הוא טמא כי לא יהיה טהור אלא בשני התנאים או הסימנים כמו שזכר לא באחד מהם. והותרה בזה השאל' הא'. וחז"ל נתנו סימני' בחיות הטהורות למי שלא יכירם אם הם ממעלי הגרה כאשר הם בעלי קרנים. והטעם כי כל בהמה וחיה המעל' גרה שאין לה טוחנות למעל' הנה העצמות שהיו ראויות להיות טוחנות העלה אותם הטבע אל הראש ותשובנ' שם קרנים כי אלה העצמות מדרכם להתחדש אחר הליד' ולזה הקרנים והטוחנות העליוני' מתחדשים בבהמות אחרי לידתם מעט מעט ולא יולדו עמהם. וצורך הבהמות לקרנים הוא להלחם עם המזיקין כי לא יוכלו לדרוך ולנשוך. וכן הטעם בעופות יש מהדורסים מה שיש להם צפרני' חדים ואין להם אצבע יתירה למעל' מרגליהם. אבל העופות הטהורים רגליהם רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם על פני השדה ולכן יש להם אצבע למעל' מן הרגל שלא ימנעם מן ההליכ' ודומים לזה לבהמ' מפרסת פרסה השסוע' וכן יש להם זפק וקורקבן נקלף לצורך טחינת המאכל פעמים כי היו בזה כמו מעלת הגרה בבהמ' רק העורב דומה לחזיר ושיש לו אחד מהתנאי' רוצה לומר שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס אבל אין לו זפק ואין קורקבנו נקלף. ויש גם כן מהעופות הטמאים בהפך זה הדומים לגמל והשפן והארנבת בהיות בהם אחד מסימני טהר' ולא השני ולז' אמרו כל עוף דורס טמא והוא החולק את רגליו ואף אם יש לו זפק וקורקבן נקלף מאשר אלה הדורסים הם חומסים וגוזלי' בטבעם ומזגם רע לא יזונו רק בטרפם. ולכך אכילתם אסורה. וכמו שהיו שתי תנאים בבהמות טהורים ושנים בעופות הטהורים כן זכר שני תנאים בדגים הטהורים וזהו שאמר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ואשר אין להם כן שקץ הוא לכם. וכבר חשבו אנשים לתת טעם בזה שהדגים בעלי סנפיר וקשקשת יוכלו לשוט במים בכל המקומות ואשר אין לו סנפיר וקשקשת אין להם כן יעמדו תמיד בקרקעית המים ומפני זה הם עפריים ומזגם רע. ואין הדבר כן אבל הסנפיר וקשקשת הם נולדים בדגים ממותרות הטבע אשר בהם ולכן ישאר גופם נקי וטוב לאכול מה שא"כ בדגים שאין להם סנפיר וקשקשת שהם לחים מאד וכל גופם ומותריהם נעצרים בגופם ולכן היו טמאים. והותרה בזה השאל' הב'. והנה אמר בענין הדגים בימים ובנחלים. לפי שיש בדגי' הבדל עצום מהנולדים בים המלח למה שהם נולדים בנחלי המים המתוקים. ולכך נתן הגזרה כוללת בכלם. ואמר מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים רוצה לומר בין שתדינהו מהשרצים או מהדגים משפט אחד להם והנה אמר כאן שקץ שלשה פעמים ואמר שני פעמים כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת. לפי שיש מהדגים שיש להם קשקשת בהיותם בתוך המים וכשיצאו משם יניחוהו כלו במים ויצאו בלתו ולכך אמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. אבל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בהיותם בימים ובנחלים הנה אתם בעצמכם קצים בהם וגועלים אותם כדבר הנמאס אצל האדם ולכך כמו ששקץ הם לכם בטבעכם ככה שקץ יהיה לכם כפי המצוה הזאת שמבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו כי שקץ הם. ומלת שקץ ענינו אשר קץ כמו קצתי בחיי. ולפי שאולי יאמרו הנה שלא נאכל מהם הוא דבר ראוי כיון שבשרם רע אבל לענין העונש במגע למה נשקץ את נבלתם. הנה מפני זה חזר לומר שנית כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם כאלו אמר במופלא ממך אל תדרוש ולא תבקש טעם למצותי. כלל זה יהיה בידך כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם רוצה לומר בין באכילה בין במגע והותרה בזה השאלה הג':