עריכת הדף "אבן האזל/מעילה/ד" (פסקה)

== ב ==

'''הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכולן או לא פשטה, לפיכך תקרב ולא תפדה, ואם נפדה אין מועלין בפדיונו.''' 

''' השגת ''' הראב"ד ואם נפדה אין מועלין בפדיונו, א"א למה אין מועלין בפדיונו אטו קדושת דמים מי לית ביה מעילה, ואולי יאמר משום דאינו ראוי לפדיון שמא אינו רשאי לפדותו כשהוא תם.

''' כתב ''' הכ"מ וטעם רבינו דשמא לא פשטה בכולה, ונמצא שדמיה חולין זולת דמי אותו אבר, ולפי"ז צ"ל דאין מועלין בפדיונו היינו בדמי אותה בהמה כל היתר על דמי אותו אבר, ודבריו בודאי אינם מתקבלים דהרמב"ם סתם וכתב דאין מועלין משמע דאין מועלין כלל, עוד כתב ועוד י"ל דבכלל צדדי הבעיא הוא שכיון שדבריו סותרים את דבריו שאומר לדמיו ואמר למזבח דילמא לא חיילא קדושה כלל, וזה ודאי תימה דאין כאן שום סתירה דלדמיו אפשר לפרש שהדמים ילכו לבדה"ב, וכמבואר בד' הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הל' ז' במקדיש בהמתו סתם שימכרו לצרכי קרבן והדמים יפלו לבדה"ב שסתם הקדשות לבדה"ב והוא ממתני' דשקלים, וא"כ שפיר מפרש לדמיו למזבח, והיינו שהדמים ילכו למזבח לקנות מהם קרבן.

''' עוד ''' כתב והר"י קורקוס תירץ שכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו נמצא שאינו תופס פדיונו, ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ"ל, ודבריו אינם מובנים דאם כונתו דאין בפדיון בהדמים של שאר הבהמה קדושה חוץ מדמי אותו אבר א"כ זהו תי' הכ"מ הקודם ולמה כתב הכ"מ זה בתי' אחר, ואם כונתו דאם לא פשטה קדושה בכולו אינו תופס פדיונו כלל, ואפי' דמי אותו אבר אינו קדוש, אינו מבואר טעמו.

''' ונראה ''' דיש כאן ט"ס בדברי הר"י קורקוס במה שכתב שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו וצ"ל דשמא פשטה, והיינו דאם פשטה קדושת הגוף בכולו, א"כ הוא קרבן גמור ואינו מועיל פדיון בו, ובאמת זהו שכתב הראב"ד שמא אינו רשאי לפדותו כשהוא תם, והיינו אם פשטה קדושת הגוף בכולו ואינו כבר קדושת דמים.

''' והנה ''' לבד כל זה קשה הלכה זו שכתב הרמב"ם הקדיש אבר אחד, ולא כתב אבר שהנשמה תלויה בו, ובאבר שאין הנשמה תלויה הא פסק בפט"ו מהל' מעה"ק הל' ב' בדין האומר ידה של זו עולה דלא פשטה קדושה בכולה, רק שתמכר הבהמה לחייבי עולות, ואיך פסק דהוא ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה, והארכתי בזה שם, ובארתי דא"א לומר כדברי המתרצים דהכא דהוי קדושת דמים אמרינן יותר פשטה ע"ש, וכתבתי בבאור דברי הרמב"ם דאף אם נימא דבעיא דרבא הוא כפירש"י שם דהוא אליבא דר' יוסי, הוא נ"מ גם להלכה דהך דינא דילפינן לר"מ מקרא דיהי' קודש דבמקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו תמכר לצרכי עולות, דע"כ ילפינן מזה דמחוייב למכרה, וכמו בכל קרבן שמחוייב להקריבו, ולא רק שהוא אסור להשתמש בה לחולין, ואף דלא נעשה קדושת עולה על הרגל, דהא תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה, ומוכח דחלה קדושת הרגל על הדמים, מ"מ מקרא דיהי' קודש ילפינן שב' הדינים בה, א' שהוקדש הרגל קדושת דמים, וב' שא"א לפדות הרגל וישאר הרגל חולין אלא דצריך למכרה לחייבי עולות שיקריבוה לעולה, ולזה יש לומר דהך דינא אינו אלא במקדיש רגל לעולה, דעכ"פ הוא הקדיש הרגל ממש אלא דא"א להקריב הרגל, אבל במקדיש אבר לדמיו אם נבוא לומר דגם בזה תמכר לחייבי עולות אנו צריכין לתרי מיגו דאמר רבא דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה, והיינו דכיון דלא הקדיש הרגל לעולה ממש אלא לדמים, א"כ א"א לחייבו להקריב כל הבהמה לעולה, אלא אם נימא שנתפס עכ"פ דין זה דיהי' קודש על הבהמה, וזה א"א אלא אם חל מקודם על הרגל התחלת קדושת הגוף, רק משום שהרגל לבדה א"א להקריב אמרה תורה יהי' קודש על כל הבהמה, ולכן גם בזה שייך לשון פשטה, דפשט דין הרגל על כל הבהמה דצריך להקריבה, וזהו אם נימא הנך תרי מיגו, אבל אם לא נאמר תרי מיגו גם הרגל לא תקדש לעולה אלא שחל עליה קדושת דמים וצריך לפדותה ולהקריב דמיה לעולה.

''' ולפי"ז ''' נוכל לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב דאין מועלין בפדיונו, דדין פדיון ודין למכרה לחייבי עולות הרי הם דינים שונים, דדין פדיון הוא שיצא הדבר הנפדה לחולין, ודין למכרה לחייבי עולות הוא רק שיחול על הדמים קדושת עולה שיהי' חייב גם מהדמים להקריב עולה, אבל גוף הבהמה הרי מחוייב למכרה לחייבי עולות שיקריבוה, רק שכתבנו שם דכיון שחל על הדמים קדושת עולה ע"כ דהחייב עולה צריך שיקדישה לעולה, אבל ע"כ דזה צריך לבוא בב"א דא"א לומר שאח"כ יקדישה החייב עולה, דמי יחייב אותו אח"כ להקריבה לעולה, הא לא נדר ואם יצאה לחולין הלא יוכל להשתמש בה ולהקריב אחרת, וכיון שאמרה תורה יהי' קודש ע"כ שבעת שיקנה אותה החייב עולה קונה אותה לעולה ובזה הוא מקדישה, וכיון שכן הרי הדין דיהי' קודש מחייב שא"א לפדותה שתצא לחולין, וא"כ דברי הרמב"ם ברורים דלהך צד דפשטה קדושה לא מהני פדיון, ומה שכתב משום דשמא פשטה קדושה כבר כתבנו דגבי דמי אבר אם לא אמרינן תרי מיגו ונימא דלא פשטה קדושה לא יהי' כלל בזה הך דינא דיהי' קודש והוא דוקא אם הקדיש רגלה לעולה.