עריכת הדף "אבן האזל/מלכים/י" (פסקה)

== א ==

'''בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו, ואין לו עיר מקלט, אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו, במה דברים אמורים בשגג באחת ממצות ועבר בלא כונה, כגון שבעל אשת חברו ודמה שהיא אשתו או פנויה, אבל אם ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד.''' 

''' בן ''' נח ששגג, הכ"מ תמה על דברי הרמב"ם במש"כ רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב"ד אין ממיתין אותו, דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ה מהל' רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר שם, והלח"מ כתב על דברי הכ"מ לא ידעתי מה הוקשה להכ"מ דרבינו כתב בפ"ה מהל' רוצח דגר תושב שהרג ישראל בשגגה נהרג עליו וגר תושב שהרג גר תושב בשגגה גולה ועכו"ם שהרג את העכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני ישראל והכא רבינו בעכו"ם שהרג עכו"ם איירי דבן נח שהזכיר הרמב"ם כאן לא הוי שקבל עליו שבע מצות ודינו כמ"ש בהל' רוצח דעכו"ם שהרג עכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו.

''' והנה ''' בפ"ה מהל' רוצח ה"ג כתב הרמב"ם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב וכן גר תושב שהרג את גר תושב או את העבד בשגגה גולה שנאמר לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם, ובהשגות הראב"ד ישראל שהרג את העבד או את גר תושב א"א אין נ"ל כך מן ההלכה לפי שהוצרכו להביא עבד וכותי מן הרבוי אלמא גר תושב אין לוקין עליו ועוד כי יכה את רעהו כתיב וכתב הכ"מ שם שט"ס יש כאן וצריך למחוק מדברי הרמב"ם גר תושב רק גבי עבד שהרג גר תושב כתב שאפשר לקיים מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ"ע מנין לרבינו לחלק בכך עכ"ד, אבל בפיהמ"ש להרמב"ם כתב להדיא אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל, וכן מבואר בפירש"י במכות דף ט' בד"ה חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה וכו', ואח"כ בד"ה ל"ק כו' כתב וצ"ל גולה כדקתני בהדיא, ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות, ומוכח דר"ל דלמסקנא הא דתנן חוץ מגר תושב רק על גר תושב שהרג את ישראל קאי וכן כתב הריטב"א בכונת רש"י ע"ש.

''' ומה ''' שהקשה הראב"ד מזה שהוצרכו להביא עבד וכותי מן הרבוי וזהו מהא דאי' בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי עבד וכותי יש לומר דקאי ע"ז דעבד וכותי גולין כשהרגו ישראל ולא על בבא שניה דישראל גולה על ידיהן, ומה דקתני זה בברייתא אף דגולה אפי' ע"י גר תושב זהו משום רישא, ומה שהקשה דהא כתיב אשר יכה את רעהו י"ל דרעהו למעוטי עכו"ם, ואף דבכ"מ שנתמעט עכו"ם גם גר תושב בכלל, אבל הכא כיון דכתיב גר תושב בדיני גלות אמרינן דישראל נמי גולה על ידו ורק כשהרג גר תושב את ישראל נתמעט מלכם ולא לגרים, ונראה דסבר הגמ' דכיון דכתיב בחד קרא לבני ישראל ולגר ולתושב אמרינן דגולין זה על זה, ונמצא דמש"כ הרמב"ם שנאמר לבני ישראל וגו' קאי על כל ההלכה.

''' אכן ''' צריך לבאר זה שכתב הרמב"ם דגר תושב שהרג עבד גולה דמנ"ל דילמא לא נתרבה גר תושב בדיני גלות, אלא כשהרג גר תושב כדתנן, ואולי כיון דרק מקרא דלכם ולא לגרים נתמעט אמרינן דלא נתמעט אלא כשהרג ישראל ויותר נראה דכיון דע"כ אנו צריכים לומר דמה דישראל חייב גלות על גר תושב היינו מקרא דלבני ישראל ולגר דמחויבים זה על זה, וקשה דהא גר תושב אינו גולה ע"י ישראל דנתמעט מלכם ולא לגרים, ולכן צ"ל דולגר היינו עבד דגר צדק ישראל מעליא הוא דלא שייך כאן ליחוס קהל, ותושב וגר דהיינו עבד גולין זע"ז וישראל נמי גולה ע"י גר תושב דהא כתיב בקרא ג"כ לבני ישראל, רק דגר תושב ע"י ישראל נתמעט מלכם ולא לגרים.

''' אח"כ ''' ראיתי בס' מרכה"מ שכתב לבאר ד' הרמב"ם במש"כ דגר תושב גולה ע"י עבד דסובר דמה שגר תושב נהרג כשהרג ישראל הוא רק ע"י גואל הדם, והביא מדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב כן מדברי הרמב"ם, ולכן כיון שעבד אין לו גואל הדם לכן גולה הגר תושב, ולדעתי לא כיון בזה בעיקר ההלכה, והנה בדעת הרמב"ם ודאי א"א לפרש כן דהא כתב בהלכה ד' גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו' ה"ז נהרג אדם מועד לעולם וכן גר תושב שהרג את גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו וכו' ועכו"ם שהרג את העכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני ישראל עכ"ל ומבואר בדברי הרמב"ם החילוק דבגר תושב שהרג ישראל בשגגה, ובהרג גר תושב באומר מותר כתב נהרג עליו ובעכו"ם שהרג עכו"ם כתב אין ערי מקלט קולטות אותו, וזה כמש"כ כאן בהלכה שלפנינו.

''' ומה ''' שהביא מדברי הרמב"ן, לא כיון הרמב"ן לזה כלל, דהרמב"ן חלק שם על רש"י שפירש הא דתניא לפיכך גר וגוי שהרגו נהרגין דאז' מצות קאי שנצטוו אשפיכות דמים ואזהרתן זו מיתתן וא"צ התראה וכ' ע"ז הרמב"ן שאין הדין נותן להרוג אדם בשוגג במצוה, ומה דאמרינן דב"נ נהרג שלא בהתראה היינו במזיד וטעמו דהרגו נהרגין הוא משום דבשפיכת דמים אם הרג ישראל לישראל לא ניתנה דמו למחילה וגואל הדם הורגו, לפיכך עכו"ם נהרג עליו לעולם, ומבואר בדברי הרמב"ן דרק טעמא דמילתא נקט לחלק בין שפיכת דמים לשאר ז' מצות דכיון דבישראל לא ניתנה דמו למחילה לגבי גואה"ד ולא נפטר לגמרי בשביל שגגתו לכן בעכו"ם נהרג אבל בודאי נהרג הוא בב"ד.

''' אלא ''' דבעיקר טעמו של הרמב"ן לחלק מרציחה לשאר ז' מצות משום דברציחה בישראל עומד בספק מגואל הדם, ולא ניתן דמו למחילה קשה דא"כ גם בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג יהיה נהרג כיון דבל"ז עומד מספק מגואל הדם, ובדעת הרמב"ן י"ל דאינו סובר דבעכו"ם שהרג עכו"ם איכא דינא דגואל הדם, וכן משמע מדבריו שכ' בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג ובאנוס פטור ומשמע דפטור לגמרי, ועוד שהשוה שוגג לאנוס מוכח דאין חילוק אבל לדעת הרמב"ם דסובר דאיכא דינא דגואל הדם בעכו"ם שהרג עכו"ם א"כ מאי נ"מ מעכו"ם שהרג עכו"ם לעכו"ם שהרג ישראל.

''' ונראה ''' דדעת הרמב"ם במה דגר תושב ועכו"ם שהרגו ישראל חייבין מיתה אינו משום טעמו של הרמב"ן דהא הרמב"ם מפרש בפ"ד מהל' רוצח בהל' ד' גר תושב שהרג ישראל ה"ז נהרג אדם מועד לעולם ולהדיא דסובר דמהאי טעמא נהרג ולא דמי לשגג בז' מצות דזה לא שייך אלא במזיק אלא דצריך לבאר אם טעמא דאדם מועד לעולם ילפינן בב"ק דכ"ו מקרא דפצע תחת פצע, א"כ באמת אינו דין בעכו"ם אלא דמ"מ עכו"ם שהרג ישראל בדינא דידן דיינינן ליה, וכיון דבעכו"ם כל דין שלו במיתה הוא, חייב מיתה משום דכיון דבישראל מזיק אפי' בשוגג חייב מוכח דגם בשוגג עבר דהו"ל לעיוני וכ"ש ברוצח, אבל עכו"ם שהרג עכו"ם או גר תושב שהרג גר תושב ליכא דינא דאדם מועד לעולם, ולכן בגר תושב חייב גלות ובעכו"ם דליכא גלות רשאי גואל הדם להרגו.

''' איברא ''' דיש להסתפק דכיון דנימא דבעכו"ם ליכא דינא דאדם מועד לעולם רק משום דבדינא דידן דיינינן ליה ובדינא דידן בשביל עבירת שוגג אינו חייב מיתה, ויש לתלות זה בהמחלוקת שבין רש"י לרבינו יונה שהבאתי בפ"ח מהל' נז"מ הל' י"ג אות ב' בנערה המאורסה בעכו"ם דרש"י סובר דלא בעי עדה ועדים ורבינו יונה כתב שיש לומר דכיון דלדידהו לית להו ודיינינן להו בדינא דידן צריך עדה עדים והוכחתי שם דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י ולכן גם בעניננו אף דעכו"ם בדידיה ליכא אדם מועד לעולם, אבל כשהרג ישראל אמרינן אדם מועד לעולם וממילא חייב מיתה כדינא דעכו"ם והרמב"ם לשיטתו בזה.

''' אלא ''' דאכתי צריך לבאר דבגמ' פריך אתירוצא דר"כ מדתניא לפיכך גר ונכרי שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דנכרי מה נכרי ל"ש דקטל בר מיניה ל"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג, ומשני רב חסדא בדרך עליה ורבא משני באומר מותר ולפ"מ דפשוט להרמב"ן וכן סובר הרמב"ם דעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג פטור רק דהרמב"ם כתב דאם הרגו גואל הדם אינו נהרג, וא"כ היכי פשיטא ליה למפרך דמה נכרי וכו' דהא שפיר דגר ונכרי לא קאי אבר מיניה, וצ"ל דלפי ההו"א ע"כ נפרש נהרגין מה דיש רשות לגואל הדם להרגו רק דבמסקנא דמשני באומר מותר הכונה נהרגין בב"ד וכמו שנתבאר, אכן לפ"מ שהוכחתי מלשון הרמב"ן דאינו סובר דבעכו"ם שהרג עכו"ם יש דין גואל הדם, וא"כ קשה טובא דמנ"ל למיפרך דמה נכרי וכו' דהא באמת נכרי שהרג נכרי בשוגג פטור וא"כ תרווייהו כשהרגו ישראל וצ"ע.

''' ובעיקר ''' מילתא מה דגר תושב שהרג ישראל נהרג ולא מפרשינן דלא סגי ליה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג כמו דע"כ מפרשינן הכי הברייתא לפי ההו"א, נראה דזה תליא אם מצוה ביד גואל הדם או רשות ביד גואל הדם, דאם נימא מצוה א"כ אפשר לומר דאף דגר תושב ג"כ ערי מקלט קולטות אותו, מ"מ כשהרג ישראל לא ניתנה שגגתו לכפרה ונהרג בידי גואל הדם, אבל אם נימא רשות ביד גואל הדם א"כ אין סברא דליהני עדיפותא דקדושת ישראל לומר דלא מהני ליה ערי מקלט כיון דאינו דין חיוב מיתה בעצם, אלא רשות ביד גואה"ד משום כי יחם לבבו, וכיון דערי מקלט קולטות גם גר תושב צריך דליהני גם כשהרג ישראל ומוכח ע"כ דבאמת גר תושב כשהרג ישראל מחוייב מיתה משום עדיפותא דקדושת ישראל ולכן לא מהני ליה ערי מקלט.