עריכת הדף "אבן האזל/מלווה ולווה/כג" (פסקה)

== ב ==

'''שטרי חוב המאוחרין כשרין שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר, ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר.''' 

''' המ"מ ''' הקשה דבב"ב דף קנ"ז אמר הגמ' אי ס"ד דאיקני קנה ומכר לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין ופי' הר"י מיגש דאי דאקנה משתעבד ניחא דאוקמינן מתני' בכתוב בהך דאקנה, והביא המ"מ שגם דעת הרמב"ן כן דהא דמאוחרין כשרין הוא דוקא בכתוב בהן דאקנה ודעת הרשב"א בדין דאקנה דאפי' כתוב השטר בסתם דינו כמו שכתוב דאקנה, ולהרשב"א מיושב דלא צריך לאוקמי הא דמאוחרין כשרין דוקא כשכתוב דאקנה. ולפי"ז הקשה המ"מ על הרמב"ם דסובר בפי"ח דדוקא כשכתוב בשטר דאקנה גובה מנכסים שקנה אחר ההלואה, דא"כ הי' לו לפרש במאוחרין דכשרין דוקא כשכתוב בהם דאקנה ונשאר בצ"ע, והכ"מ כתב על זה שלא הוצרך הרמב"ם לבאר דכיון שתלה כשרות המאוחרים מפני שהורע כחו של בעל השטר ממילא משמע דהיכי דייפה כחו שלא כדין פסולים, ולפי תירוצו כתב בשו"ע בסי' מ"ג דהא דמאוחרין כשרין הוא דוקא כשכתוב בהן דאקנה. אבל אינו מיושב כן בדעת הרמב"ם דכיון שהוסיף על לשון המשנה הי' לו לפרש דטעמא משום דכשכתב לו דאקנה מהני וכשלא כתב לו דאקנה פסולים, והש"ך בסי' קי"ב מיישב דעת הרמב"ם דאף דסובר דדוקא אם שעבד לו דאקנה, מ"מ בסתמא אמרינן דודאי אמר לו הלוה שמשעבד לו גם נכסים שיקנה, ותירוצו ג"כ לא משמע בדעת הרמב"ם שכתב בפי"ח הל' א' ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהיו משועבדים להפרע מהן, וקנה אחר שלוה ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן, ומשמע דדוקא אם אנו יודעין שהתנה ולא דבסתמא אנו אומרים שהתנה.

''' והנה ''' יש לומר בדעת הרמב"ם דחולק על הר"י מיגש וסובר דכיון דתנן סתמא דמאוחרין כשרין משמע דבכל גווני ואפי' לא התנה בפי' דאקנה וטעמא דכיון דכתב זמן מאוחר מוכח שדעתו שמהנכסים שיקנה עד זמן זה יגבה המלוה, וכן משמע בדברי הרשב"ם שלא הזכיר דצריך להעמיד מתני' שכתוב בהן דאקנה, אח"כ ראיתי שכבר כתב כן הקצוה"ח בסי' מ"ג ע"פ דברי התוס' בבכורות דף מ"ט דנכסים שקנה הבכור אחר שהגדיל משתעבדי דכל שעתא רכיב עליה חיובא דפדיון הבן, וכיון דחשבת ליה כמלוה בשטר הוי כאלו נכתב אחר שקנה הקרקעות, ולכן גם גבי מאוחר רכיב עליה חיובא מזמן הכתוב בשטר, והנתיבות דחה דבריו דשאני גבי פדיון הבן דבכל יום הוי כציווי חדש משא"כ גבי מאוחר דהחיוב כבר נעשה מזמן, רק דהוי כהתנה שלא יטרוף ממשעבדי עד הזמן אבל גוף החיוב לא נתחדש, וכתב על זה הקצוה"ח במשובב נתיבות וז"ל עיין תוס' בגיטין דף י"ז דבמאוחר אין הגירושין חלין עד הזמן, אלא דהראב"ד ס"ל דמאוחר כשר לאלתר, והרא"ש דעתו נוטה לדעת תוס' וא"כ ה"נ אין השטר חל עד שיגיע הזמן, וא"כ נתחייב ונשתעבדו נכסיו מכי מטא זימניה עכ"ל, ודבריו תמוהין שבא ליישב דעת הרמב"ם ע"פ דברי התוס' והרא"ש שכתבו בטעמא דמאוחר כשר משום שאין מפסיד לה הפירות שע"פ דין שייכים לו הפירות שאינה מגורשת קודם הזמן הכתוב בגט והרי הרמב"ם סובר דגט מאוחר פסול משום שמפסידה הפירות, ומוכח דסובר דחל הגט תיכף בשעת מסירה קודם הזמן הכתוב בגט.

''' אלא ''' דמ"מ נראה שבעיקר דבריו הם נכונים דאף דלענין גט סובר הרמב"ם שהגט חל תיכף אבל הכא בשטר מאוחר כיון שכתב כאן הרמב"ם שאינו טורף אלא מזמן הכתוב בשטר למה לא נאמר כפשוטו דעיקר השעבוד מתחיל מזמן הכתוב בשטר. ומה שכתב הנתיבות דאינו אלא כהתנה שלא יטרוף עד הזמן הכתוב בשטר. וכונתו דכיון דמעיקר הדין ההלואה בעצמה עושה שעבוד נכסים. ובפרט להשיטות דשעבודא דאורייתא. ונמצא דהזמן המאוחר מגרע והוי כהתנה שלא יטרוף עד הזמן. ומ"מ אינו מוכח לומר כן על שעבוד השטר. דאף דמדין שעבוד ההלואה נוכל לומר דהוה כהתנה. אבל שעבודו של השטר ודאי פשוט יותר לומר שעשה השעבוד מזמן הכתוב בשטר. ואף דגם אם לא כתוב שעבוד בשטר וגם אם העדים מעידים שלא אמר לו בשעת ההלואה שמשעבד לו נכסיו משועבדים הם ע"פ השטר. מ"מ עיקר השעבוד שמשתעבד בהשטר הם מזמן השטר שמזמן זה התחייב עצמו בהשטר ונשתעבדו נכסיו וכדברי הקצוה"ח ואף דאם לוה ועשה השטר בזמנו ואיחר זמן הפרעון משמע דנכסים שקנה אחר זמן ההלואה אינם משתעבדים בלא דאקנה דהא תמיד זמן הלואה שלשים יום, לא דמי דזמן הפרעון אינו מגרע בהשעבוד דהא אם מכר הלוה נכסיו קודם זמן הפרעון גובה המלוה כשיגיע הזמן. וכשאיחר זמן השטר אינו גובה כמש"כ הרמב"ם שאינו טורף אלא מזמן השטר.