עריכת הדף "
אבן האזל/מלווה ולווה/טז
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== א == '''החוב באחריות הלוה עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו, אמר לו הלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו או אבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור, אמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין היו המעות קרובות ללוה הרי עדיין באחריותו, היו קרובות למלוה נפטר הלוה, מחצה על מחצה אם אבדו משם או נגנבו משלם הלוה מחצה.''' ''' זרוק ''' לי חובי והפטר, המ"מ הביא קושיית הרשב"א דלפי"מ דהוי בעי לאוקמי מתניתין באומר זרוק לי חובי והפטר א"כ קרוב ללוה אמאי חייב וכן הקשו התוס', ותי' הרשב"א דכי קאמר זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי, וכתב המ"מ ואפשר שדעת רבינו וכוונתו בשכתב וזרקו לו ר"ל וזרקו ברשותו, וכתב על זה הלח"מ דגירסת המ"מ היה בדברי הרמב"ם וזרקו לו, ומזה דייק שדעתו כדעת הרשב"א, והקשה דא"כ היה להרמב"ם לחלק גם כאן באומר זרוק לי חובי והפטר בין קרוב ללוה ובין קרוב למלוה, ומדלא חילק אלא בסיפא באמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין ע"כ דבאמר והפטר בכל אופן פטור, וכן כתב הטור בסימן ק"כ דאפי' רחוק למלוה ונאבד קודם שהגיע לידו פטור, ובקושיית הרשב"א כתב הלח"מ דאף דבאוקימתא קמייתא הוי סבר דגם באומר לו והפטר אם קרוב ללוה חייב, אבל למסקנא דאוקים באומר לו זרוק לי בתורת גיטין אמרינן דבאומר והפטר בכל אופן פטור, ותירוצו קשה דמנ"ל לומר דבמסקנא הדר ממה דהוי סבר דבאומר והפטר נמי קרוב ללוה חייב ולא פריך על זה אלא מאי למימרא, וכמו שהקשו התוס' והרשב"א, ועוד דהא הרשב"א מביא דכן איתא בירושלמי וז"ל שם מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותנינן קרוב ללוה הלוה חייב, שכן אם אמר לו זורקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו, א"כ מנ"ל להרמב"ם לחלוק בין על האוקימתא הראשונה בין על הירושלמי, והנה הלח"מ לא הזכיר תי' התוס' שהקשו כן וכתבו וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיוכל לשמרו הוא, אכן תי' התוס' אינו מיושב דזה ודאי דאם יזרוק למקום שאינו יכול לשמרו מסתבר דגם בסתמא אין בדעתו לפטרו, ואין צריך לאוקמי דמיירי שמפרש כן אבל אם זרק למקום שיכול המלוה לשמרו אלא שקרוב להלוה יותר למה נאמר דבסתמא מיירי בהכי דמפרש לו שיזרוק למקום שרק הוא יכול לשמרו ולא הלוה. ''' ונראה ''' דהרמב"ם היה לו מקור לפסוק דבאומר והפטר בכל אופן פטור דבב"מ דף ע"א ע"ב בהא דתניא ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר, דפריך הגמ' כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ומשני מעיקרא כגון דאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר. ופריך, א"ה מאי למימרא ומשני כגון שנטל הנכרי ונתן ביד מהו דתימא נכרי גופיה כי יהיב אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל, מבואר בגמ' דאם אמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר אין נ"מ בין קרוב למלוה או קרוב ללוה, ובכל גווני נפטר הישראל מן הנכרי, ואף דלדברי המ"מ יש חילוק דהכא אמר לו זרוק לי חובי ובזה איכא למימר דכוונתו שיזרקנו לרשותו, אבל התם אמר לו הניחם ע"ג קרקע ולא אמר הניחם לי, אבל אין החילוק מוכרח דיש לפרש לשון לי כפשוטו שיזרקנו לו, אבל מנ"ל לדייק בזה דאם הוא קרוב יותר ללוה לא נפטר הלוה, וכבר כתבתי דזה פשיטא דאם יזרקנו רחוק מהמלוה באופן שיהי' אפשר לאחר ליקח ואינו משומר להמלוה ודאי לא נפטר, אבל אם הוא ג"כ קרוב למלוה מה איכפת לן שהוא קרוב גם ללוה, ולכן סובר הרמב"ם דלמסקנא דמשני דאמר לו זרוק חובי בתורת גיטין דוקא בכה"ג אם הוא קרוב ללוה לא נפטר הלוה משום דבעינן שהמעות יפלו במקום שבתורת גיטין יהי' נחשב כחצרו של המלוה וכמו שאשה מתגרשת בזה. ''' ומה ''' דפריך בגמ' אי הכי מאי למימרא ולא פריך אמאי קרוב ללוה חייב יש לומר דהגמ' פריך רק ארישא דאם אמר והפטר וזרקו קרוב למלוה פשיטא דפטור ואף דעדיפא יש להקשות בסיפא בקרוב ללוה אמאי חייב מ"מ לא פריך דאפשר הכי סברה מתני' דאם קרוב ללוה עוד לא בא לרשות המלוה ואין כונתו לפטרו, ואף דהוי מצי לשנויי דבשביל סיפא תני רישא לא בעי לשנויי הכי ומוקים דאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין, אבל אינו מוכרח דסבר הגמ' דדינא הכי דבאמר לו והפטר והיה קרוב ללוה חייב הלוה, ונהי דאם לא היה לנו מקור דבכה"ג נמי פטור בודאי לא היינו יכולין לחלוק על מה דסבר הגמ' בשינויא קמא, אבל כיון דמהסוגיא דב"מ מוכח דבאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר אין נ"מ אם קרוב למלוה או קרוב ללוה אמרינן דגם כאן בשאמר לו זרוק לי חובי והפטר נמי אין נ"מ ובכל גווני פטור. ''' ועתה ''' נבאר דברי הירושלמי ונאמר דמהירושלמי אין ראיה דלא כשיטת הרמב"ם דאינו מחלק באמר לו והפטר בין קרוב למלוה ובין קרוב ללוה, וכבר הבאנו סוף סוגיית הירושלמי אבל נביא כל הסוגיא דהכי איתא התם, ר' יסא בשם ר' יוחנן זו בגיטין משא"כ במתנה, התיב ר' זעירא קומי ר' יסא והא תנינן וכן לענין החוב, אמר לו שכן אם אמר לו זרקהו לים ויהא מחול לך מחול לו, מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותנינן קרוב ללוה הלוה חייב, שכן אם אמר לו זורקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו, והנה מפורש דהירושלמי לא מוקים לה בתורת אוקימתא דאמר לו והפטר אלא שכן אם אמר לו זורקהו לים ויהא מחול לך מחול, והיינו דאף שמעיקר דין פרעון לא נפטר הלוה במה שזרקו קרוב למלוה, מ"מ כיון שהמלוה אמר לו זרוק לי חובי בסתמא כונתו על דעת לפטרו בזה, וע"ז מקשה דא"כ אפי' קרוב ללוה יפטר, ועל זה משני שכן אם אמר לו זורקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו, והיינו דבסתמא כונתו שיזרקנו שיכנס לרשותו, ונמצא דכל זה סובר הירושלמי כן כשלא אמר לו והפטר, ומשום דסובר דגם בלא אמר לו והפטר מפרשינן דבריו ובזה שפיר סובר דאנן מפרשינן שכונתו לפטרו כשיזרקנו שיכנס לרשותו, אבל הבבלי דלא סבר הכי, וכשלא אמר לו והפטר לא נפטר ודוקא כשאומר לו בפי' והפטר, וכיון שאמר לו בסתם זרוק לי חובי והפטר ודאי משמעות הלשון שבזריקה לבד יפטר, ואף דודאי צריך לזרקו למקום שהמלוה יוכל ליקח החוב ואין אנו צריכין לדברי התוס' דמיירי באופן זה, אבל אם המלוה יכול לשמרו אלא שהוא קרוב ללוה יותר בזה יש כאן חסרון רק שלא נכנס לרשותו של המלוה, וזה לא פירש המלוה שיכנס לרשותו ואמר בסתם זרוק לי חובי והפטר, ומש"ה שפיר סובר דבזה נפטר הלוה כשיזרקו באופן שיוכל המלוה לשמרו אפי' אם הוא קרוב ללוה יותר מלמלוה. ''' והנה ''' המ"מ הביא דברי הרמב"ן בתשובה וז"ל דבר ברור הוא שהזורק חוב לחבירו אפי' בתוך חצי אמה שלו דלא הוי פרעון, מיהו היכי דאמר לו מעיקרא הילך מעותיך והלה מסרב בו ואמר איני רוצה לקבל זורקו בחיקו או בפניו והולך לו דקיי"ל נתינה בע"כ הוי נתינה עכ"ל, ובפ"ז מהל' מכירה הל' ג' בדין נותן דמי המטלטלין וחזר המוכר ואמר ללוקח בוא וטול מעותיך ונאבדו המעות דחייב המוכר באחריותן עד שיקבל המוכר מי שפרע ויאמר לו אח"כ בוא וטול מעותיך, כתב המ"מ וז"ל יש מפרשים דוקא כי איתנהו בעין הנך זוזי ממש דיהיב לוקח, אבל אם הוציאם וייחד אחרים תחתיהם וקבל מי שפרע חזרו כהלואה וחייב עד שיבואו לרשות הלוקח, ויש מי שכתב דאפי' הוציאן כיון שקבל מי שפרע ונותנם לו אע"פ שלא קבלם לוקח פטור וזה דעת הרמב"ן, ודברי המ"מ מבוארים בטור ובדברי המחבר בשו"ע סי' קצ"ח, וכתב ע"ז הגר"א בס"ק כ"ג דבהוציאם דהוי כהלואה ודאי לא נפטר כשאמר לו טול את שלך, דבמה זכה הלוקח בהמעות, אבל אם נתנם לו אע"פ שלא רצה הלוקח לקבלם ודאי נפטר דגם בהלואה קיי"ל בגיטין דף ע"ה נתינה בע"כ שמה נתינה, ואף לל"ק שם מודה בהלואה, וכתב דאף דמשמע מדברי המ"מ והטור דפליגי מ"מ נראה דאין כאן מחלוקת ע"ש שהאריך ולא הזכיר הגר"א שגם הנמוק"י הביא מקודם דברי הר"נ והרשב"א, וכתב ע"ז אלא שראיתי שהרמב"ן חולק בדבר וכתב דאע"ג דאפקינהו פטור, כיון שקבל עליו מי שפרע, וכתב שם בשם הר"נ דנתינה בע"כ לענין הלואה שמה נתינה, ומביא ראיה מתוספתא דתניא מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו ואמר לו טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אע"פ שלא קבל פטור, וגם הגר"א הביא ראיה זו והנמוק"י הוסיף וכתב וה"נ אמרינן בפ' מי שאחזו אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע נתינה בע"כ שמה נתינה, וראיתי להר"נ בחדושיו שכתב ואע"ג דאתקיף עליה ר"פ וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לרבא משום אתקפתיה דר"פ וכו', ועוד אפי' את"ל דאידחי ליה דרבא משום אתקפתיה דר"פ התם הוא במתנה שלא נחלקו אלא בע"מ שתתני לי מאתים זוז, אבל פריעה אפי' בע"כ מהני דמאי אית ליה למעבד מדתני בתוספתא וכו' והיא התוספתא שהביא הנמוק"י. ''' והנה ''' עתה נדפס מחדש חדושי הרשב"א לב"מ וראיתי שכתב שם בסוגיא וז"ל אבל אם הוציאם כבר אע"פ שייחד מעות אחרים תחתיהם וקבל עליו מי שפרע ונאנסו נאנסו למוכר דמכיון שהוציאם הוו להו הלואה גמורה ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו או לתוך חיקו בין מדעתו בין בעל כרחו, וכדמשמע בגיטין פ' הזורק גבי וכן לענין החוב דמשמע התם דאינו פטור אלא באומר לו מלוה ללוה זרוק לי חובי והפטר, א"נ באומר לו זרוק לי בתורת גיטין, אלא שראיתי להרמב"ן שכתב דאי קביל עליה מי שפרע אע"ג דאפקינהו להנהו זוזי והשתא אמר ליה שקול זוזך ויהבינהו להו פטור עכ"ל הרשב"א ומה שכתב בדברי הרמב"ן ויהבינהו להו ע"כ אין כונתו שנתן לידו בעל כרחו, דהא זה כתב בעצמו כן וע"כ כונתו שזרקו בפניו דגם בכה"ג פטור בהלואה, ולכן גם המוכר נפטר, עכ"פ מבואר להדיא דהרשב"א בעצמו סובר דלא נפטר בין המוכר בין הלוה עד שיזרקם לתוך ידו או לתוך חיקו והרמב"ן סובר דפטור בזרקו בפניו, אלא שהרמב"ן בתשובה שהביא כאן המ"מ ביאר הדברים דזהו דוקא אם נתנם לו ואינו רוצה לקבלם ובלא זה לא נפטר, ועכ"פ מיושבים ד' המ"מ בפ"ז מהל' מכירה ודברי הטור ושו"ע בסי' קצ"ח שכתבו שהוא מחלוקת. ''' ועתה ''' חל עלינו חובת ביאור טעמי שיטות הרמב"ן והרשב"א והנה הרשב"א הוכיח שיטתו ממה דתנן וכן לענין החוב דאוקמינן דוקא או באומר זרוק לי חובי והפטר או באומר זרוק לי בתורת גיטין, ומוכח דבאופן אחר לא מהני מה שיזרוק לו חובו אפי' קרוב למלוה, אכן גם הרמב"ן הא כתב כן דבסתמא אם יזרוק הלוה אפי' חצי אמה סמוך למלוה ויאמר לו טול חובך לא נפטר, ורק דסובר הרמב"ן דכל זה בלא נתן לו מתחלה החוב שיקבלו בידו, אבל אם נתן לו ולא רצה לקבל אז יכול הלוה לזרקו סמוך למלוה כיון דקיי"ל דבהלואה ודאי נתינה בע"כ שמה נתינה, ובדעת הרשב"א יש לומר דמה דקיי"ל נתינה בע"כ שמה נתינה הוא דוקא אם נתנו לידו או בחיקו, אלא דזה קשה מהא דאמר רבא מתקנתו של הלל נשמע דנתינה בע"כ לא שמה נתינה, ואי נימא דאפי' בהלואה דנתינה בע"כ שמה נתינה מ"מ דוקא כשיתנם לידו או לתוך חיקו, ובודאי אין זה דבר קל שאם הלוקח - גבי בתי ערי חומה - לא ירצה ליקח המעות שיוכל המוכר ליתנם לתוך ידו או לתוך חיקו, וא"כ מוכח מזה כדברי הרמב"ן דאם אינו רוצה לקבל יכול לזרקו סמוך לו ויפטר, אכן יש לומר דמזה אין ראיה אלא דלא בעינן דוקא שיתנהו בידו דאף דבסתמא צריך הלוה ליתן להמלוה בידו וכמו שכתב הרשב"א, וכן הוא בדברי הרמב"ם כאן שכתב החוב הוא באחריות עד שיפרענו ליד המלוה, מ"מ כשאינו רוצה המלוה לקבל יכול ליתן החוב לפניו ברשותו של המלוה, וכמש"כ המ"מ בפ"ז מהל' מכירה שהבאנו בדברי הי"מ שכתב עד שיבואו לרשות הלוקח, דמצד עיקר הדין הא רשותו הוא כידו, אלא דצ"ל דזהו דין מסויים בדין חוב דכיון שקבל מידו צריך להחזירו לידו וזה דוקא אם רוצה לקבל וא"כ אין לנו ראיה מהא דרבא אלא דאם אינו רוצה לקבל יכול ליתן לו ברשותו, דזה ודאי אינו יכול הלוקח בהא דבתי ערי חומה להזהר שלא יכנס המוכר לרשותו, אבל אין לנו ראיה שגם אם יניח לפניו ברה"ר או אפי' בסמטא יהי' נפטר בכך, דאפי' בד"א הא לא תיקנו חכמים אלא כשרוצה לזכות בהן, ולפי"ז מבואר הסוגיא דוכן לענין החוב דצריך הגמ' לאוקמי דוקא באומר לו זרוק לי חובי והפטר או זרוק לי בתורת גיטין דמדמחלק מתני' בין קרוב למלוה או קרוב ללוה, ע"כ דלא מיירי בזרקו לחצרו של המלוה ובזה שפיר דלא מהני. ''' ואולי ''' יש לחלק בין חוב ובין דין חזרת מוכר בקנין מעות וגאולת בית בבתי ערי חומה דגבי חוב לא נפטר אלא כשיתנם לידו של המלוה, וכמו שכתב הרשב"א וכן כתב כאן הרמב"ם וכמו שכתבנו דכיון שנטל מידו כשלוה צריך הוא לפרעו לידו, אבל דין חזרה גבי מוכר מטלטלין שמכר במעות אף שהוציאם שכתב הרי"ף דהוי כהלואה מ"מ לענין זה לא הוי כהלואה דהא מתחלה כשנטל המעות לא נטל ע"מ לפרעו אלא בדמי המקח רק דהדין הוא שיכול לחזור בו מהמקח ולהחזיר לו אפי' מעות אחרים, לכן כשמחזיר לו מעות ונותנם לרשותו מהני דלא היה כאן התחייבות מצד המוכר לפרעו לידו, ולכן מיושב מה שכתב המ"מ גבי חזרת המוכר דסגי אם יחזיר לרשות הלוקח דיוכל לסבור כהרשב"א שכתב גבי חוב דלא נפטר אלא כשנותן לידו או בתוך חיקו, ומיושב מה דאמר רבא מתקנתו של הלל נשמע דנתינה בע"כ שמה נתינה משום דדין גאולת בית בבע"ח אינו ג"כ כדין הלואה שנתחייב לפרעו אלא דהתורה נתנה לו דין גאולה, ולכן כשנותנו בפניו ברשותו מהני ודוקא גבי חוב נתחייב לפרעו כמו שנטל ממנו, ולכן כתב שפיר הרמב"ם כאן דהחוב הוא באחריות הלוה. ''' אכן ''' זה שכתבנו נוכל לומר כן רק בדעת הי"מ שהביא המ"מ אם נאמר דסוברים כדעת הרשב"א לענין הלואה, אבל גם הנמוק"י והר"נ בחדושיו כתבו דאם הוציא המעות קיימי ברשותו לאונסין עד שיבואו לרשותו של לוקח, וכתבו על זה וכן דעת הרשב"א, והרשב"א בחדושיו הא כתב להדיא דמכיון שהוציאם הו"ל הלואה גמורה, ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו או לתוך חיקו, א"כ דימה הרשב"א להדיא דין חזרת המוכר לדין הלואה, וכתב על זה דאין אדם פוטר עצמו מחובו עד שיתנם לתוך ידו או לתוך חיקו, וא"כ אם לא נעשה מחלוקת בין מה שהביאו הנמוק"י והר"נ בשם הרשב"א ובין מה שכתב הרשב"א בעצמו בחדושיו, ע"כ כמו שכתבנו מקודם דמה שכתב לתוך ידו או חיקו כונתו רק לאפוקי אם זרקו בפניו, אבל מודה דברשותו הוי כמו בידו, אבל דחוק הוא וצ"ע. ''' ואפשר ''' נאמר דמה שכתב הרשב"א גבי חזרת מוכר דאם הוציאם הו"ל הלואה גמורה, ועל זה כתב דלוה אינו נפטר מחובו עד שיתנם לידו של מלוה כתב רק לאפוקי שאינו יכול לומר המוכר להלוקח שקול זוזך ואפי' אם יניחם בפניו, אבל לא נחית לזה אם יניחם ברשותו ובזה מודה שיש לחלק בין מוכר לחוב, ומוכרחין אנו לומר כן משום דגם הנמוק"י כתב מקודם דגבי חוב לא נפטר עד שיתן לידו ואח"כ כתב גבי חזרת מוכר עד שיבואו לרשות הלוקח. ''' ובעיקר ''' מה שכתבתי לחלק בין דין הלואה לדין מוכר בית בבתי ערי חומה שרציתי לומר שהתורה נתנה להמוכר זכות גאולה ולא התחייב המוכר לפרוע להלוקח בתורת פרעון ולכן מהני כשיניח המוכר המעות ברשות הלוקח, יש למשדי נרגא בזה דהא איתא בערכין דף ל"א דמה שדר הלוקח בהבית כל השנה הוא רבית רק דפליגי הברייתות בדין צד אחד ברבית אם הוא רבית גמורה, ומוכח דאם הלוקח גואל הבית נעשו המעות הלואה ממש מדאפשר שיהיה רבית מן התורה, אכן יש לומר דאף דמדין התורה שנתנה זכות להמוכר לגאול הבית אם יגאל יעשו המעות למפרע הלואה מ"מ לא קבל עליו המוכר מתחלה לפרעו בדין פרעון, ומכיון שנתנה התורה זכות להמוכר לגאול שפיר אפשר שיוכל לגאול בזה שיתן המעות ברשותו של הלוקח, ואף דאם כן היכי מייתי רבא ראיה מכאן דנתינה בע"כ שמה נתינה לדין גט, לא דמי דאם מעיקר הדין נתינה בע"כ לא שמה נתינה ודאי א"א לומר שיהיה מהני מה שיתן המוכר להלוקח המעות לדין גאולה, אבל בדין נתינה לרשותו שפיר יש לחלק מדין פרעון חוב לדין גאולת בית בבתי ערי חומה, דהא כתבנו דמעיקר הדין וודאי גם בחוב היה צריך להיות נפטר במה שיתנהו ברשות המלוה, ומה שכתב הרשב"א דדוקא לתוך ידו זהו משום דעל דעת כן הלוה לו ועל דעת כן לוה שיחזיר לידו, וא"כ גבי גאולת בית דעיקר זכות הגאולה שנתנה התורה להמוכר הא זהו שלא ברצון הלוקח וא"כ איך נאמר דאדעתא דהכי קבל שיתנהו דוקא לידו ולכן כאן שפיר מהני גם אם יתנהו ברשות, ואפשר נאמר דמה שכתב הרשב"א גבי חזרת מוכר דאם הוציאם הו"ל הלואה גמורה ועל זה כתב דלוה אינו נפטר בחוב עד שיתנם לידו של מלוה כתב רק לאפוקי שאינו יכול לומר המוכר להלוקח שקול זוזך ואפי' אם יתנם בפניו, אבל לא נחית לזה אם יניחם ברשותו דבזה מודה שיש לחלק בין מוכר לחוב ומשום דגם הנמוק"י כתב מקודם דגבי חוב לא נפטר עד שיתן לידו ואח"כ כתב גבי חזרת מוכר דוקא עד שיבואו לרשות הלוקח. ''' אבל ''' בדעת הרמב"ן דסובר דאם אינו רוצה המלוה לקבל יכול לזרקו סמוך למלוה א"כ קשה למה הוצרכו לאוקמי דוקא באומר לו והפטר או בתורת גיטין, ואף דבמתני' לא תנן כשנתן הלוה החוב למלוה והמלוה לא רצה לקבל מ"מ אינו מיושב דהא גם האוקימתא דאמר לו זרוק לי חובי והפטר או שאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין לא תנן במתני' וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמי כשנתן לו ולא רצה לקבל, ואין לומר דזהו דוחק לאוקמי כשלא רצה לקבל חובו דלמה לא ירצה לקבל, דהא שפיר מצוי שאינו רוצה לשמור מעותיו ורוצה שהלוה יהיה חייב באחריותם. ''' ונראה ''' לפי"ד הרשב"א שכתב כאן המ"מ דגם בזרוק לי חובי והפטר לא נפטר אלא כשהניחו קרוב למלוה ולא כשהוא קרוב ללוה, ומשום דכשאמר לו זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר וכל שהוא קרוב ללוה לא בא לרשות המלוה וזהו משום דהכי אוקמי רבנן ברשותו דמלוה כשהוא קרוב לו יותר וכמו דכן הוא בדין גיטין, ואפי' לדעת הרמב"ם שכתבנו דאינו סובר כהרשב"א, אבל עכ"פ הגמ' בשינויא קמא דבעי לאוקמי מתני' בהכי ע"כ סובר כן, יש לומר דזהו דוקא באמר לו זרוק לי חובי אבל באופן שכתב הרמב"ן שרצה ליתן לו חובו ואמר הלה איני רוצה לקבל שכתב הרמב"ן דזורקו בחיקו או בפניו והולך לו בזה אינו דוקא אם זורקו שיהי' קרוב למלוה יותר מללוה דאיך יעשה אם הם מעות ואם יזרוק מרחוק יתפזרו ויאבדו וע"כ שהוא צריך להניחם על הקרקע בפניו שאז הם קרובים ללוה כמו למלוה ויתכן שיהא עוד קרובים ללוה יותר כיון שהוא המניחם ואם לא נפטר הלוה ילך המלוה וישארו באחריות הלוה וע"כ דבכה"ג נפטר הלוה לשיטת הרמב"ן אף שעוד לא באו לרשות המלוה דסברתו היא דכיון שרצה ליתן לו ואינו רוצה לקבל להניחו בפניו ולומר לו טול חובך, דאין על הלוה חיוב יותר מכיון שנותן לו ואינו רוצה לקבל, ולכן שפיר לא מצי הגמ' לאוקמי מתני' דוכן לענין החוב בכה"ג דבזה אפי' קרוב ללוה אם אינו יכול ליתן לו באופן אחר נפטר. ''' והנה ''' דעת הרשב"א ג"כ צריכה באור דסובר דמה דקיי"ל בהלואה נתינה בע"כ שמה נתינה אינו אלא שיתנה לידו או לחיקו של המלוה ואפי' אם נימא דנפטר גם בנתנן לרשותו והעיקר שבא למעט הוא כשמניחו או זורקו בפניו ברה"ר או בסימטא, דאיך יפרש התוספתא שהביא הר"נ והנמוק"י שהבאנו למעלה דתניא אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב דמוכח דבאין אנס גם אם לא קבל עליו פטור דבאיזה אופן מיירי, דאיברא דזה ודאי דגם לדעת הרמב"ן לא נוכל לפרש הברייתא כפשטה בבאין אנס נפטר הלוה כשאמר טול את אלו שאני חייב לך, דהא בזה גם הרמב"ן סובר דלא נפטר, וע"כ לדעת הרמב"ם נפרש שאמר טול את אלו והניחם לפניו, אלא דגם לדעת הרמב"ם צריכים אנו להוסיף שמקודם נתן לו ולא רצה לקבל ואח"כ הניחם לפניו, אבל לדעת הרשב"א דאינו נפטר מן החוב אלא כשנתנה בידו או ברשותו צריכים אנו לפרש דהכונה בתוספתא שנתן לו המעות ואמר לו עם הנתינה טול את אלו שאני חייב לך, ובמקום כשקבל המלוה לא קבל על דעת קבלת חוב אלא לשם פקדון ובודאי הוא דוחק גדול לפרש כן אלא דכיון שעכ"פ אנו צריכי' לדחוק בין להרשב"א בין להרמב"ן בפי' התוספתא דהא גם שהניחם לפניו לא קתני, לכן נראה דאפשר לפרש התוס' כפשטה שאמר לו טול את אלו שאני חייב לך וקבל המלוה ממנו דכיון דאנס כנגדו וע"פ דין אינו צריך לקבל החוב כשיש אנס כדתנן לא יחזיר לו במדבר לכן אפי' כשקבל ממנו כשאמר לו את אלו שאני חייב לך כל זמן שלא אמר לו בפי' שמקבל בחובו על אחריותו אין מזה שקבל ממנו שום ראי' שפוטרו דאפשר קבל ממנו לשמור המעות שיהיה בטוח בחובו באחריות הלוה ולכן דוקא אם קבל ממנו והסכים שיהא על החוב פטור ואם לאו אף שקבל המעות חייב הלוה, אלא שאם נאמר כן אין מהתוספתא שום ראיה לדין נתינה בע"כ בהלואה דשמה נתינה.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף