עריכת הדף "אבן האזל/ביאת מקדש/ט" (פסקה)

== ג ==

'''כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע הרי זה חייב מיתה.''' 

''' הכ"מ ''' הביא דבברייתא ביומא דף כ"ד ע"ב תני גבי עבודות שזר חייב עליהם מיתה, המזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף, ותמה למה השמיט זה הרמב"ם כאן וכתב דאפשר משמע ליה לרבנו דממצה הוי בכלל אחת מכל הזיות הדם, והנה מה שלא הביא מיצוי דעולת העוף ודאי אפשר לומר דזה הוי בכלל הזאה כמש"כ הכ"מ כיון דהזאה בעולת העוף ליכא אלא מיצוי, אבל צריך ביאור למה השמיט מיצוי דחטאת העוף דאיכא הזאה ומיצוי וקיי"ל דמיצוי בחטאת העוף מעכבת ואינו מספיק תירוצו של הכ"מ דמיצוי בכלל הזאה היא כיון דאיכא תרווייהו והוא לעיכובא, והנה באמת חולקין בזה רש"י ותוס' דבמה דתניא ביומא כ"ד המזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף כתב רש"י בחטאת העוף כתיבא הזאה והזה וגו' ובעולת העוף כתיב מיצוי, ומוכח דמפרש דהממצה קאי על עולת העוף אבל התוס' כתבו דהממצה קאי על חטאת העוף והמקטיר הוא על עולת העוף, וכתבו דמה שלא הזכיר ממצה בעולת העוף משום דהוא פשוט דבעולת העוף ליכא אלא מיצוי, וא"כ לפירש"י מיושב דלא קתני בברייתא גבי חטאת העוף אלא המזה אלא דמ"מ צריך טעם למה לא הוזכר בחטאת העוף הממצה כיון דמיצוי בחטאת העוף מעכב.

''' ונראה ''' עפ"מ שכתב הרמב"ם בפי"ג מה' פסוה"מ הל' ד' וז"ל נמצאת למד שבד' עבודות הזבח נפסל במחשבה בשחיטה ובקבלה ובהולכת הדם ובזריקתו על המזבח, והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי, וקשה דלמה לא הזכיר הזאה ובהר המורי' עמד בזה וכתב דכונתו גם להזאה, ומיצוי בכלל הזאה ואינו מיושב דעכ"פ הי' לו להזכיר הזאה, ואמרתי בזה דמיצוי בחטאת העוף לא הוי עבודה כלל כיון דאינו עושה מעשה במיצוי, וכדאמר הגמ' בזבחים דף ס"ד ע"ב מי כתיב יַמְצֶה יִמָצֵה כתיב דממילא משמע וכן כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' מעה"ק הל' ו' ושירי הדם מתמצין על היסוד, ולכן כשכתב הרמב"ם דנפסל במחשבה במיצוי יש נ"מ בין עולה לחטאת דבעולה דעיקר ההזאה הוא המיצוי נמצא דהמחשבה היא בשעת המיצוי, אבל בחטאת דבשעת המיצוי אינו עושה מעשה אלא שמתמצה מאליו א"כ עבודת המיצוי הוא בשעת ההזאה שמהזאתו מתמצה אח"כ השיריים על היסוד, ובאמת כלשון הרמב"ם מפורש במשנה דף ס"ד דתנן כיצד קרב המתיר כמצותו מלק בשתיקה ומיצה הדם חוץ לזמנו וכו', ומשום דעיקר עבודת המיצוי הוא בשעת ההזאה אלא דקתני מיצה משום דאם לא נתמצה הדם אח"כ א"כ לא קרב המתיר כמצותו, ולכן זהו שכ' הרמב"ם ג"כ במליקה ומיצוי משום דבין בעולה בין בחטאת הוי המחשבה בשעת העבודה, וגם בחטאת חשיבא מעשה ההזאה עבודה גם למיצוי שמתמצה אח"כ.

''' אכן ''' עיקר יסוד זה דמה שאינו במעשה לא שייך בזה מחשבה נסתר מגמ' מפורשת בזבחים דף ט"ו דאמר דלר"ש מחשבה בחטאת העוף הוא מדפריש עד דמטא למזבח, ומוכח דשייך מחשבה כשאינו עושה מעשה והנה התוס' כתבו שם דבחטאת בהמה ודאי הוא מדנפיק מהכלי עד דמטא למזבח, ורק בהזאת העוף ס"ד דלא צריך מזבח, ולדבריהם דהזאה צריך ללמוד מהזאה דבין הבדים קשה דבאמת לפי"ז מנ"ל לר' זירא ללמוד מוהזה ונתן דהא בחטאת העוף לא כתיב ונתן, והרמב"ם בפ"ב מה' פסוה"מ הל' ז' כתב דין נקטעה ידו של מזה על חטאת סתם ואם הי' סובר דעיקר החדוש הוא על חטאת העוף הי' מזכיר חטאת העוף וע"כ דאין חילוק בזה, ועיקר מש"כ בתוס' משום דהזאת חטאת העוף הי' אפשר ללמוד מהזאת בין הבדים והפרכת דאין צריך ליגע, כבר העיר המל"מ דהרמב"ם השמיט זה דאין צריך ליגע, ונראה דסובר דמה דאמר ר"א בר"י אני ראיתיה ברומי והיו עלי' כמה טיפי דמים הוא בא לחלוק משום דאם לא היו צריכין ליגע אף דאם נגעו נגעו זהו מן הדין אבל מ"מ מסתבר דבודאי לא נגעו דלמה ילכלכו הפרכת בדמים אם אינו צריך ומדנראו עליה דמים ודאי הי' המצוה ליגע.

''' ובמה ''' דפריך בגמ' מחטאת העוף ולא מחטאת בהמה נראה דסבר הגמ' דבחטאת בהמה דטובל אצבעו וזורק באצבעו ודאי הוי מחשבה בתחלת הזריקה, וכן באשם כשזורק בכלי רק בעוף סבר הגמ' דקודם שיצא הדם מהצואר אין ע"ז שם דם שיחול ע"ז שם זריקה, איברא דאינו מובן לפי"ז החילוק בין הולכה לזריקה, דמה מהני אם הולכה שלא ברגל חשיב הולכה דניחא לגמ' דהוי מחשבה קודם דליפוק דם, וצ"ל דכמו דאמר בגמ' גבי טבילת אצבע כיון דלא סגי בלאו הכי עבודה חשובה היא והוי הולכה ה"נ גם קודם דליפוק דם הוי עבודה חשובה וע"כ הוי כמו הולכה, וזהו אם הולכה שלא ברגל הוי הולכה, אבל זריקה סבר דלא שייך כל זמן דליכא דם ואין ליתן ע"ז שם זריקה אלא שם עבודה חשובה וכמו הולכה למ"ד דשלא ברגל נמי הולכה, (אח"כ ראיתי דהק"א העיר קצת במש"כ).

''' ולפי"מ ''' שנתבאר דמכל זריקות דעלמא לא קשה, ועיקר קושיית הגמ' הוא מחטאת העוף א"כ יש לומר דכל זה דהוצרך הגמ' לומר דשייך מחשבה בתר דליפוק דם זהו למאי דס"ד דבהולכה זוטרתי לא פסלה לר"ש, אבל לפי"מ דמסיק דבהולכה זוטרתי כ"ע ל"פ דפסלה א"כ אין אנו צריכין לומר דשייך מחשבה שלא בשעת עבודה, אך כל זה אפשר לפימש"כ דמשאר זריקות לא קשה, אבל לפימש"כ התוס' גם בשאר זריקות צ"ל כן א"כ לא יתיישב בזה דנימא דהולכה זוטרתי פסלה דהא אי אפשר לומר דבשאר זריקות לא פסלה מחשבה, אלא בהולכה ולא בזריקה דהא להדיא ילפינן בדף ד' מקרא דבזריקה איכא נמי פסול מחשבה, עכ"פ נוכל לומר דהרמב"ם סובר דלהלכה לא שייך מחשבה שלא בשעת עבודה, ובזה נוכל לבאר ד' הרמב"ם במה שכתב במחשבה דקומץ בפ' י"ג הל' ו' ובפ' ט"ז הל' ז' בשעת "זריקתן" על המזבח, והכ"מ בפ' ט"ז הגיה "הקטרתן" וכתב שם המל"מ דגם בפ' י"ג צריך להגיה הקטרתן, אבל זה קשה שיהי' ט"ס בשני המקומות אבל לפימש"כ מבואר דלשון הקטרתו הי' אפשר לומר דכל זמן ההקטרה והיינו עד זמן היתר השירים דהיינו משתצית האור ברובו כדאיתא במנחות דף כ"ו כל זמן זה מהני מחשבה, לכן כתב בשעת זריקתן דהוא דוקא בשעת הנחת הקומץ על האש ואף דאחר ההנחה אפשר שיהי' עבודה בפועל שיהפך בצינורא מ"מ כתב דבר פשוט בשעת זריקת הקומץ דהוא עיקר עבודת ההקטרה, [אכן לקמן בהל' פסוה"מ נכתוב דיש לומר בזה דדוקא בשעת נתינת הקומץ על האש מהני מחשבה] וכיון דנתיישב דשיטת הרמב"ם דשלא בשעת עבודה לא הוי מחשבה ממילא נתחזק מה שכתבנו דגם מה דאיתא במתני', וכן כתב הרמב"ם דמחשבה פוסלת במיצוי היינו בשעת עבודת המיצוי והוא בתחלת ההזאה, וא"כ מבואר שפיר דלא כתב הרמב"ם גבי חיוב זר אלא המזה ולא הממצה, ומה שלא הזכיר ממצה בעולת העוף הוא פשוט משום דבעולת העוף ליכא אלא מיצוי וזהו הזאה של העולה.