עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/מנחות/י" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''בשבת משלש סאין''' <br> ר"ל העומר עשירית האיפה קמח שעורים שמקריבין בט"ז בניסן להתיר התבואה החדשה. ודינו ככל קרבן צבור שזמנו קבוע דדחי שבת וטומאה. להכי קאמר הכא דכשחל בשבת לא יקצרו רק כדי ג' סאין קמח:


{{עוגןמ|ב}} '''ובחול מחמש''' <br> ר"ל ואם חל בחול יקצרו בכדי ה' סאין קמח. דס"ל דעשרון מובחר לא נפק רק מה' סאין. מיהו ע"י טרחא יוכל להוציאו גם מג' סאין. ולהכי בשבת מוטב שירבה במלאכה א'. דהיינו לרקד הרבה פעמים עד שיהיה מובחר. ואל ירבה במלאכות הרבה לקצור ולזרות ולטחון ולרקד ב' סאין יותר:


{{עוגןמ|ג}} '''משלש היה בא''' <br> כדי שלא להטריח הצבור העומדים שם בשעת קצירה. ועוד. כדי שיהיה להם פנאי לעשות כל המלאכות הנצרכות בו עד שעה שיהיה ראוי להקרבה. (ועוד כדי שלא להטריח הצבור המתכנסים שם). וגם כדי להתיר החדש מהר כשיקריבו העומר:


{{עוגןמ|ד}} '''ובקופה אחת''' <br> כמין סל היה. ורגילין היו להכניס בו תבן ושבלים כשהן קצרים [כשבת רפי"ח]. ולהכי הכא בקצירת העומר מדהיה תבואה רכה. תמיד לא היה התבן שלה עדיין ארוך כל כך כדי לאגדו בחבילה. לכן לקחו תמיד קופות לעמר בהם השבלים. וקאמר הכא דבשבת לקחו רק קופה א' כדי למעט בהוצאה לר"ה שלא לצורך:


{{עוגןמ|ה}} '''ובחול בשלשה''' <br> בג' בנ"א כדי לפרסם שקצירת העומר בט"ז בניסן למחרת יו"ט ראשון של פסח. ולא למחרת שבת בראשית כבייתוסים. וכתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דמכאן מוכח דבמילה בשבת מותר להיות חתוך ע"י אחד ופריעה ע"י אחר:


{{עוגןמ|ו}} '''ובשלש מגלות''' <br> בקופה ובמגל גרסינן שלש. לשון נקיבה. כדקאמר בסיפא מגל זו קופה זו. [אמנם יש לדקדק למה לא נקט תנא סידרא דרישא אדם מגל קופה. וכן בדין. דהרי בתחילה קוצר במגל ואח"כ מכניס הנקצר בהקופה. וכלקמן בשאלה. שתחלה שואל מגל זו ואח"כ קופה זו. ונ"ל דה"ט משום דגם לרבי חנינא בשבת צריך לפרסם שקצירת העומר דוחה שבת. ובחול. שא"צ שבת בראשית. דלא כבייתוסים. ולכן בשבת נושא היחיד המגל בגלוי כדי שיראו הכל שהולך לקצור [כפי"ט דשבת] משא"כ בשנושאין בג' בנ"א דהיינו בחול. א"צ לישא המגל בגלוי לפרסם. דבכל בג' בנ"א ממילא הדבר מפורסם [כביצה די"ד ב']. לכן תנא דג' בנ"א נושאין ג' קופות. ובתוך הקופות מונחים המגלות]:


{{עוגןמ|ז}} '''ובשלש מגלות''' <br> כדי שיקצרו כל הג' ביחד לפרסם שדוחה השבת. שלא כבייתוסים וכדמסיק:


{{עוגןמ|ח}} '''מצות העומר לבוא מן הקרוב''' <br> ר"ל ממקום שקרוב לירושלים. אי משום כדי שיהא רך ומלא. כדכתיב כרמל תקריב. או משום דאין מעבירין על המצות:


{{עוגןמ|ט}} '''לא ביכר הקרוב לירושלים''' <br> שלא נתבשלה שם תבואה עדיין:


{{עוגןמ|י}} '''מבקעת עין סוכר''' <br> שהיו רחוקים מירושלים. מדהחריבו הגייסות המחוז:


{{עוגןמ|יא}} '''ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע''' <br> כרכו וקשרו ראשי השבלים יחד במחובר כשיעור שימלא כפו קוצר:


{{עוגןמ|יב}} '''כדי שיהא נוח לקצור''' <br> ר"ל כדי לקצרו מהר במוצאי יו"ט מטעמים הנ"ל [בסי' ג']:


{{עוגןמ|יג}} '''וכל העיירות הסמוכות לשם''' <br> אותן שהיו תוך תחום שבת:


{{עוגןמ|יד}} '''מתכנסות לשם''' <br> בשעת קצירה:


{{עוגןמ|טו}} '''כדי שיהא נקצר בעסק גדול''' <br> בקול המולה ובפרסום [כסי' ה']:


{{עוגןמ|טז}} '''כיון שחשכה''' <br> מוצאי יום א' של פסח:


{{עוגןמ|יז}} '''אומר להם''' <br> כל א' מהקוצרים אומר לכל העומדים:


{{עוגןמ|יח}} '''בא השמש''' <br> להודיע שמדקדק היטב לידע אם כבר הוא לילה שאינו מחלל יו"ט. ואפ"ה אינו חושש משום שבת מדנדחה הוא:


{{עוגןמ|יט}} '''מגל זו''' <br> האם אקצר במגל זו. שלא אשנה במלאכה לקצור בסכין וכדומה:


{{עוגןמ|כ}} '''קופה זו''' <br> האכניס השבלים שאקצור לתוך קופה זו. בלי שום שנוי בעימור:


{{עוגןמ|כא}} '''שבת זו''' <br> האם אעשה כל המלאכות האלה בשבת זו:


{{עוגןמ|כב}} '''אקצור''' <br> האתחיל לקצור מיד:


{{עוגןמ|כג}} '''קצור''' <br> קצור משמע מיד. משא"כ כשישיבוהו הן אין בו זריזות כל כך:


{{עוגןמ|כד}} '''שלשה פעמים על כל דבר ודבר''' <br> ג' פעמים שואל על כל דבר:


{{עוגןמ|כה}} '''אין קצירת העומר במוצאי יום טוב''' <br> ר"ל במוצאי ט"ו ניסן. רק במוצאי שבת הראשון שאחר יום א' של פסח. להכי כך שואל ומשיבין לו. כדי לפרסם שהכל מודים בדבר ושלא מדעתו לבד עושה וצדוקים ובייתוסים היו ב' כתות לאפיקורסים שבישראל שהכחישו בתורה שבעל פה. כל אחת באופן אחר [ועי' במאור עינים בפי"ג מאמרי בינה]. והם היו אומרים דהא דכתיב בעומר ממחרת השבת יניפנו הכהן. היינו יום א' בשבוע. שהוא מחרתו של שבת בראשית. אבל אנו קבלנו ממשרע"ה דהיינו ממחרת יוט"ר של פסח:


{{עוגןמ|כו}} '''היו מהבהבין אותו באור''' <br> ר"ל חרכו השבלים באור:


{{עוגןמ|כז}} '''כדי לקיים בו מצות קלי''' <br> כדכתיב בעומר. קלוי באש:


{{עוגןמ|כח}} '''בקנים ובקליחות חובטים אותו''' <br> ר"ל קודם שיחריכו הגרעינים. חובטין אותן בקנים לחים ובקלחי כרוב כדי להוציא הגרעינין מהשבלים. אבל לר"מ דס"ל שבעודן בשבלים הבהבום באור. כבר נתייבשו הגרעינין. היו דשין במקלות אחר ההבהוב שלא יתמעכו הגרעינין:


{{עוגןמ|כט}} '''כדי שלא יתמעך''' <br> ר"ל להכי לא חבטום במקלות קשים. דעי"ז היתה התבואה הלחה מתמעכה בחביטה:


{{עוגןמ|ל}} '''נתנוהו לאבוב''' <br> [ברעגנער] שיקלה יפה. משא"כ לר"מ:


{{עוגןמ|לא}} '''והרוח מנשבת בו''' <br> שיתיבש הזיע. מהגרעינין שהזיעו באבוב:


{{עוגןמ|לב}} '''נתנוהו ברחיים של גרוסות''' <br> שאינה טוחנת הגרעינין דק דק. כדי שלא יטחנו עמן הסובין שמקליפת הגרעינין:


{{עוגןמ|לג}} '''שהוא מנופה משלש עשרה נפה''' <br> י"ג פעמים נפוהו. וכל פעם בנפה יותר דקה מהנפה שקודם לה. [מיהו להכי לא נפוה מיד בתחלה בנפה היותר דקה. דע"י רבוי הקמח הגס שבתחלה בהעומר. לא היה מתברר יפה הסולת מיד לצאת דרך נקבי הנפה. ועוד דבעוד הקמח הגס מעורב בהסולת. היה הקמח הגס ההוא סותם נקבי הנפה הדקין. ולא היה הסולת יוצא יפה. והא דנפוה דוקא בי"ג נפה. לרש"י הלממ"ס היה. ואפשר עוד דכך שיערו חכמים. שבי"ג נפה יצא כל הסולת שבג' סאין. עד שלכה"פ יהיה עומר סולת בין שיהיו מגרעינים יפים או לא]:


{{עוגןמ|לד}} '''וחייב בחלה''' <br> דחיוב חלה משעת גלגול העיסה. ואז כבר נפדה והוא חולין:


{{עוגןמ|לה}} '''ופטור מן המעשרות''' <br> דחיוב מעשר חל בשעת מרוח ואז הקדש היה:


{{עוגןמ|לו}} '''ובמעשרות''' <br> דס"ל דמתחלה לא נתנו מעות הקדש רק בעד העשרון שיצטרך. ונמצא שהשאר לא היה קדוש בשעת מרוח. ולא הוצרך לפדותו. [ואילה"ק. א"כ היה בתחלה חולין וקודש מעורבין. ואיך יהיה השאר מותר. הרי בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ח א']. נ"ל דמיירי דהתנה הגזבר בשעת קנייה שלא יהיה העשרון קודש עד שיפרישו. ועמ"ש בפירושינו ת"ל חגיגה פ"ג סי' מ'. ובביצה ספ"ד]:


{{עוגןמ|לז}} '''בא לו לעשרון''' <br> ר"ל אותו המתעסק בו. בא לו להעשרון שנפוהו. וכל המעשים שנזכרו במתניתין בבבא זו צריך שיהיה כשהאיר כבר היום של ט"ז ניסן. רק א"צ כהן. דרק מקמיצה ואילך מצות כהונה:


{{עוגןמ|לח}} '''ונתן שמנו ולבונתו''' <br> רצה לומר נתן מן הלוג שמן קצת למטה בהכלי. ונותן הקמח עליו. והלבונה הניח מן הצד בכלי:


{{עוגןמ|לט}} '''יצק''' <br> ר"ל יצק מהשמן שבלוג גם על הסולת:


{{עוגןמ|מ}} '''ובלל''' <br> ואחר הבלילה חוזר ויוצק מהשמן על הסולת הבלול. שכל המנחות טעונות ג' מתנות שמן [כלעיל פ"ג סי' ו']. רק שא"צ התנא להזכיר יציקה זו. מדכבר נכלל במלת יצק:


{{עוגןמ|מא}} '''הניף והגיש''' <br> שהגיע הכלי עם המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח [כלעיל שם]:


{{עוגןמ|מב}} '''והקטיר''' <br> אבל מולח הקומץ קודם שמקטירו עם הלבונה הנ"ל:


{{עוגןמ|מג}} '''שלא ברצון חכמים''' <br> דהרי מדכבר הביאו הקמח לשוק מיד אחר ההקרבה. וודאי שקצרו התבואה וטחנוה מקודם. ואף דבקצירה י"ל שקצרו בבית השלחין. אפ"ה מדרבנן אסור גם שם דלמא בשעת קצירה יאכלו ממנה קודם הקרבת העומר ואעפ"כ לא היה כת ביד הסנהדרין לכוף המון עם לעשות כתורה. ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין [כביצה ד"ל ע"א]:


{{עוגןמ|מד}} '''ברצון חכמים היו עושים''' <br> דלא גזרינן כנ"ל. דחדש בדיל מניה מדאינו רגיל בה. ולא קיי"ל כן:


{{עוגןמ|מה}} '''והרחוקים''' <br> שלא ידעו מתי יקריבוהו בירושלים:


{{עוגןמ|מו}} '''מותרים מחצות היום ולהלן''' <br> ר"ל כשיהיה חצות היום בירושלים. ולא לפי חצות היום שבמקום האכילה:


{{עוגןמ|מז}} '''משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף''' <br> יום ט"ז בניסן שבו מניפין העומר:


{{עוגןמ|מח}} '''כולו אסור''' <br> מלאכול בו חדש:


{{עוגןמ|מט}} '''אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור''' <br> ומה צריך שיתקן כן רבן יוחנן:


{{עוגןמ|נ}} '''עד עצם היום הזה''' <br> דס"ל דעד עצם היום הזה. משמע עד ועד בכלל יהיה אסור החדש. והיינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ומה דכתיב באיסור אכילת חדש עד הביאכם את קרבן. היינו בזמן שביהמ"ק קיים. אבל רבן יוחנן ס"ל דהא דכתיב באיסור אכילת חדש עד עצם היום. היינו עד ולא עד בכלל. לאשמעינן דכשאין ביהמ"ק קיים מותר מיד כשהאיר המזרח. ומשו"ה אעפ"כ תיקן הוא שיהא אסור כל היום. דשמא יבנה המקדש ולא יהיה להם פנאי להקריב העומר עד סמוך לערב. ואפ"ה יאכלו חדש קודם הקרבת העומר כמו שמורגלין בזמן החורבן. ולא ידעו הדין דהשתא שהמקדש בנוי אסור לאכול חדש עד אחר הקרבת העומר. כדכתיב עד הביאכם [כך הוא שיטת פשט הש"ס כאן. ובר"ה [ד"ל ע"א]. ובסוכה [דמ"א א']. מיהו אנן קיי"ל דרבי יהודה לא פליג אר' יוחנן. ותרווייהו ס"ל חדש בזה"ז כל יום ט"ז אסור מדאורייתא ולוקין עליו. ומה שהתקין. היינו דדרש ב' קראי הנ"ל דסתרי אהדדי. והתקין התקנה. ולעולם מודה דאסור מדאורייתא כל יום ט"ז. ולדידן גם כל יום י"ז אסור. מדהו"ל ספיקא דיומא [י"ד רצ"ג ס"ד]:


{{עוגןמ|נא}} '''מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן''' <br> בזמן שביהמק"ק בין *) לר"י ובין לר"מ:


{{עוגןמ|נב}} '''העומר היה מתיר במדינה''' <br> לאכל חדש בכל מקום:


{{עוגןמ|נג}} '''ושתי הלחם''' <br> שמקריבין בעצרת:


{{עוגןמ|נד}} '''במקדש''' <br> שקודם הקרבת הב' לחם. אין מקריבין שום מנחה מתבואה חדשה:


{{עוגןמ|נה}} '''אין מביאין''' <br> מתבואה חדשה:


{{עוגןמ|נו}} '''ומנחת בהמה''' <br> ר"ל מנחת נסכים שמקריבין עם קרבן בהמה:


{{עוגןמ|נז}} '''ואם הביא פסול''' <br> ר"ל נתקדשו ונפסלו. מדלא הותר חדש עדיין מכללו אפילו אצל הדיוט. ובכורים דתנא במתניתין מיירי בבכורי תבואה [כפ"א דבכורים]. שאסורים להדיוט קודם העומר:


{{עוגןמ|נח}} '''ואם הביא כשר''' <br> מדכבר הותר מכללו אצל הדיוט:


{{עוגןמ|נט}} '''והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה''' <br> אפילו עשה מכל מין. עיסה בפני עצמו. וחזר ולש העיסות יחד. וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל בנשכו רק העיסות יחד. אמ"צ רק חטין עם כוסמין. וכוסמין עם כל הה' מיני דגן [וסי' חשך שש. חטין. שעורין. כוסמין. שבולת שועל. שיפון]. ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם חטין ושיפון. וכל זה בשלא היה כשיעור בכל א'. אבל כשהיה כשיעור בכל א'. אין מפרישין רק ממינו. דהיינו. חטין מין א'. כוסמין ושיפון מין א'. שבולת שועל ושעורין מין א'. [י"ד שכ"ד ס"ב]:


{{עוגןמ|ס}} '''ומלקצור מלפני העומר''' <br> הרא"ש פ"א דחלה גרס איפכא. אסור בחדש לפני העומר. ומלקצור לפני הפסח. דביו"ט הרי בל"ז אי אפשר לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשריש כבר מה' מינין אלו. אסור לקצרן או לאכלן קודם הקרבת העומר. ובזה"ז אסור עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י. ועד תחלת ליל י"ח בח"ל:


{{עוגןמ|סא}} '''ואם לאו''' <br> רצה לומר ואם לא השרישו עד אחר הקרבת העומר:


{{עוגןמ|סב}} '''אסורים עד שיבוא עומר הבא''' <br> לשנה הבאה. ולפ"ז במדינתינו שרוב התבואות חוץ משיפון נזרעין לאחר הפסח. אסורים כל אותה שנה עד שיבא ליל י"ח ניסן הבא. אמנם מפני שרוב חיי הנפש תלויין בהן באכילה ושתייה. התירוה רבותינו מטעם ספק ספיקא. ספק שהתבואה מאשתקד. וספק שהשריש קודם העומר [י"ד רצ"ג ג']. [אב"י ואף שאין הס"ס מתהפך [עי' ש"ך ס"ס ססי' י"ג]. י"ל דהוה כספק על [שם סט"ו] דהרי בתחלה צריך אתה לדון מאיזה שנה הוא. ובכה"ג א"צ להיות מתהפך. ובהא מתורץ מ"ש רט"ז [י"ד מ"ט סק"ג] דספק ע"י חולי. ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב החיצון. דהוה ס"ס אף שאינו מתהפך. מיהו לרפ"ח י"ד בס"ס [סי' ל"ח] בל"ז ל"ק. דס"ל דא"צ שיהיה הס"ס מתהפך. וע"ש]. וסמכו גם את"ק דר"א [קידושין דל"ח] דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל [רט"ז שם סק"ד. ועיין מ"ש ת"ל חלה פ"א סי' ז']:


{{עוגןמ|סג}} '''קוצרים בית השלחים שבעמקים''' <br> ר"ל מותר לקצור קודם העומר ארץ יבישה שצמאה למים. אם היא ג"כ בעמק. שאז תבואתה רעה. ואם הביא העומר משם פסול. להכי מותר לקצור משם קודם העומר. אבל מבית השלחין לתודה שאינה בעמקים. או מאינך דתני לעיל [פ"ח מ"ב] דלא יביא ואם הביא כשר. לא יקצור מהן קודם העומר. [אב"י מה שתמה רתוי"ט דלעיל [פ"ח מ"ב] למה לא תנא של עמקים עי' רש"י פסחים [די"א א' ד"ה אלא. ושם דנ"ה ב' ד"ה וקוצרין דגרס שם בית עמקים]:


{{עוגןמ|סד}} '''אבל לא גודשין''' <br> ר"ל אבל אסור לעשותן גדיש. דדוקא קצירה התירו. שכשלא יקצרוה מיד אפשר שתפסד. משא"כ להגדיש ליכא פסידא כשימתין:


{{עוגןמ|סה}} '''אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים''' <br> דשדותיהן בית השלחין שבעמק הוו:


{{עוגןמ|סו}} '''קוצר לשחת ומאכיל לבהמה''' <br> שחת היינו תבואה שלא נגמרה יפה. ור"ל מותר לקצור תבואה חדשה שחת. כדי להאכיל לבהמה קודם לעומר:


{{עוגןמ|סז}} '''בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש''' <br> שהתחיל לקצרה לצורך בהמתו קודם שנגמר שליש הראשון לרש"י. ושליש האחרון לרמב"ם ור"ב [ובר"ה די"ג א' משמע כרמב"ם]. אז מותר לקצרה גם לאחר שנגמרה:


{{עוגןמ|סח}} '''רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש''' <br> דאף שנגמרה מותר להתחיל לקצור לבהמתו:


{{עוגןמ|סט}} '''קוצרין''' <br> קודם לעומר:


{{עוגןמ|ע}} '''מפני הנטיעות''' <br> תבואה שעומדת בין אילנות הרכים שנפסדים עי"ז. וי"א משום כלאים. והוא פלוגתא דרבותינו. דלרמב"ם [פ"א מכלאים ה"ו] אין כלאים מזרעים הסמוכין לאילן ומותר לזרען סמוכין לכתחלה. ולראב"ד שם אסור:


{{עוגןמ|עא}} '''מפני בית האבל''' <br> ר"ל או כדי שיהיה להם מקום פנוי לברך שם ברכת רחבה כשחוזרין מהקבורה [כב"ב ד"ק ע"ב. ועי' מ"ש מגילה פ"ד מ"ג. ומלח בית ר"ל מקום. כמו בית הפרס. בית השלחין. וכדומה]:


{{עוגןמ|עב}} '''מפני בטול בית המדרש''' <br> ר"ל כדי שיהיה מקום פנוי לתלמידים לישב ללמוד. דרגילים היו שכשהמקום דחוק לתלמידים לישב ללמוד. למדו בשדה [כעירובין ל"ד ב']. וטעמא דהנך דמותרים. מדאינו קוצרן לצורך אכילת הדיוט:


{{עוגןמ|עג}} '''לא יעשה אותן כריכות''' <br> כדרך האוגד לדישה:


{{עוגןמ|עד}} '''אבל מניחן צבתים''' <br> אגודות שאינן קשורים [ודוגמתו מצאן צבתיים. עירובין פ"י מ"א]. וה"ט מדסגי בהכי שלא יתבטל מברכת האבל ושלא יתבטל מביהמ"ד. חיישינן בשאר שיאכל מחדש:


{{עוגןמ|עה}} '''לבא מן הקמה''' <br> שיהיה קוצר העומר ממחובר לשמו:


{{עוגןמ|עו}} '''לא מצא''' <br> שכבר נקצר הכל. ואין מחובר מצוי לו:


{{עוגןמ|עז}} '''מצותו לבא מן הלח''' <br> כשלא נמצא במחובר ולוקח תלוש. עכ"פ יביא תלוש שרטוב עדיין:


{{עוגןמ|עח}} '''מצותו לקצור בלילה''' <br> דכתיב מהחל חרמש תספור. מה ספירה בלילה. דהרי בעינן שבועות תמימות. אף קצירה בלילה:


{{עוגןמ|עט}} '''ודוחה את השבת''' <br> להך מ"ד דס"ל נקצר ביום כשר בדיעבד. אין קצירתה דוחה שבת. כיון דבדיעבד כשר בקצרו מע"ש. א"כ הא דקתני ודוחה את השבת. ר"ל הקרבתו דוחה את השבת. מיהו אנן קיי"ל דנקצר ביום פסול. ולהכי באמת אפילו קצירתו דוחה שבת:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}