עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/בבא מציעא/א" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''שנים אוחזין בטלית''' <br> ה"ה כל דבר, ולא אחזו בו בשיעור שיהיה נחשב בעיניהם שיטלו כל א' מה שבידם, מלבד חלוקתן בגוף הכלי. [אב"י לפמ"ש ע"ר סי' ו' דדוקא בשניהן אוחזין בחוטין שבשפת הטלית וכ"כ [בגמ' ד"ז א'] לפ"ז שפיר נקט טלית לאשמעינן הא]:


{{עוגןמ|ב}} '''זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי''' <br> ר"ל או שאומר כולה שלי בטענה אחרת, ולא מיירי במחולקים באריגה שאומר כל א' אני ארגתיה, דא"כ פשיטא שיחלוקו בשבועה, מדודאי איכא רמאי. שידע א' מהן שלא ארגה, ואפשר ע"י השבועה יפרוש, רק מיירי הכא במחולקים מי קנאה, דאפשר שאין בהן רמאי, ששניהן רצו לקנותה, וסבור כל אחד שאליו נתרצה המוכר, דומיא דמציאה שסבור כל א' שהוא הגביהה, ואפ"ה ישבע. ומיירי דנקט זוזי מתרווייהו, מחד מדעתיה ומחד בע"כ, ומסופק המוכר ממי לקח מדעתו, ומיירי נמי שאין מקחו בידו וכדקתני שנים אוחזין בטלית, דבמקחו בידו מסתמא ידע למי נתרצה כדי שלא יעבור במי שפרע:


{{עוגןמ|ג}} '''זה ישבע''' <br> דשבועה זו בדתפסי תרוויי' תקנת חכמים היא, דאל"כ לא יהא מנוחה לאדם בשוק, שיתפוס כל א' בטליתו ואומר שלו היא. והך דהכא דומיא לתוקף טלית שלובש חבירו מדמוחזקין שניהן בו:


{{עוגןמ|ד}} '''שאין לו בה פחות מחציה''' <br> אינו נשבע שכולה שלו, דהרי לא יטול כולו. וגם אינו נשבע שחציה שלו, דבהא מרעי ליה לטענתיה שאמר שכולו שלו, רק כך ישבע, שבועה שיש לי בה, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי על כולה, שבועה שאין לי בה פחות מחציה [וי"א דסגי בשישבע שאין לי בה פחות מחציה, ולא חיישינן לרמאות, שבאמת אין לו בה כלל ונשבע שפיר שאין לו בה פחות מחציה מדבאמת אין לו בה כלום. ליתא. דהרי על דעת ב"ד הוא נשבע. וק"ל כח"מ [פ"ז ס"כ], דאעפ"כ צריך לפרוט בשבועתו כל צד רמאות. ואף שזה דעת החולקים עכ"פ ק' מלקמן ז', דמוכח דצריך לפרוע בשבועתו כל הצורך]:


{{עוגןמ|ה}} '''וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה''' <br> ואפילו לבן ננס [שבועות פ"ז מ"ה] דבגוונ' שא' מהן נשבע לשקר, לא ישביעו כלל. הכא שאני, דאפשר ששניהן נשבעין באמת, שמצאוה או קנאוה ביחד:


{{עוגןמ|ו}} '''ויחלוקו''' <br> ואם יפסיד הטלית כשיחתכוהו לשנים, יחלוקו דמיו. ודוקא בששניהן אוחזין רק בחוטין שבשפת הטלית, והטלית תלוי באמצע, אבל באוחזין ממש בשיעור חשוב, כל א' נוטל בשבועה עד מקום שידו מגעת, וכשיש עוד מקצת טלית תלוי ביניהן, חולקין התלוי בשוה בשבועה [וי"א דבמה שאוחזין ממש א"צ שבועה רק ע"י גלגול בשבועת השאר [ח"מ קל"ח]:


{{עוגןמ|ז}} '''האומר בולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים''' <br> להכי נקט הך בבא, לאשמעינן דלא תימא ישבע רק על אותו רביע שנחלק עם חבירו, דא"כ אפשר דמורה היתירא להתכוון בשבועתו על הרביע שבאותו חלק שהודה לו חבירו:


{{עוגןמ|ח}} '''והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע''' <br> דהיינו חצי טענתו:


{{עוגןמ|ט}} '''היו שנים רוכבין על גבי בהמה''' <br> קמ"ל הך בבא, לאשמעינן דרכוב קנה כמנהיג [ח"מ רע"א]. מיהו באדם בינוני, קונה רכוב רק בשדה, אבל אדם חשוב או מזולזל, קונה רכוב אפילו בעיר, מדדרכם לרכוב שם [קצ"ט]:


{{עוגןמ|י}} '''בזמן שהם מודים''' <br> בש"ס קאמר דמהכא שמעינן דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. [ונ"ל דר"ל דמרישא לא מוכח מידי. דהרי כל א' אומר אני הגבהתיה כולה ונשבע, והאיך יוציא אחר מידם, אבל מסיפא דקתני כשהן מודים ששניהן הגביהוה יחד א"צ שבועה. משמע ודאי נגד אחר שמכחישן, ואמר שהוא הגביה אותה והם חטפוה מידו, ואמאי. נימא אף לפי טענתם לא זכו בה כלל. אע"כ דהמגביה מציאה לחבירו, קנה חבירו, וא"צ שבועה נגד האחר שאינו תופס בה]:


{{עוגןמ|יא}} '''או שיש להן עדים''' <br> אי בעדים ממש מיירי, פשיטא. אלא נ"ל דה"ק או שמכחישים זא"ז, אבל יש לכל א' עד שהוא הגביהו. אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום הוא [כקידושין דס"ה ב'], אעפ"כ פוטר משבועה. ואף לי"א [חו"מ פ"ז ה'] דעד אחד אינו פוטר משבועה, נ"ל דבשבועת התקנה לכ"ע פוטר:


{{עוגןמ|יב}} '''היה רוכב על גבי בהמה''' <br> אורחא דמלתא נקט, דאי היה מהלך היה נוטלה מעצמו:


{{עוגןמ|יג}} '''נטלה''' <br> המהלך הגביהה בשתיקה:


{{עוגןמ|יד}} '''זכה בה''' <br> ודוקא באמר תנה לי, שלא רצה לזכות בה עד שתבוא לידו, ולהכי אף שמתכוון שמגביהה להרוכב, יכול לחזור בו קודם שיתנה לו, אבל באמר זכה לי מדהגביה זה בשתיקה, נתכוון שיהיה להרוכב, ואינו יכול לחזור בו. מיהו באמר בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אגביה, קנה [רס"ט], וי"א דה"ה בידע סחורה בזול ואמר לחבירו קנה אותה לנו וקנה סתם קנו שניהן, וי"א דבאין מעות לראשון לא קנה. דלא דמי למציאה שיכול לטלה בעצמו [שם]:


{{עוגןמ|טו}} '''אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה''' <br> ר"ל קודם שהגבהתיה נתכוונתי לזכותה לעצמי:


{{עוגןמ|טז}} '''לא אמר כלום''' <br> נ"ל דמה"ט לא קאמר אינו נאמן דקמ"ל דאפילו נאמינהו שכך חשב, ולא הגביהה לצורך חבירו, עכ"פ גם הוא עצמו לא קנאה, מדלא אמר תחלה בפירוש לעצמי אגביהה, והו"ל כהפקר עד שנתנה להרוכב, וקנאה הרוכב במשיכה, והיינו דקמ"ל הך כולה מתניתין [עי' גיטין פ"א מ"ו]:


{{עוגןמ|יז}} '''זה שההזיק בה זכה בה''' <br> ודוקא בר"ה או בשדה חבירו, אבל בצידי ר"ה, או בסימטא [והוא זוית שבולעת בר"ה], שד' אמות קונות שם, קנה. וי"א מדנפל עליה לא קנה ליה ד' אמות בשום מקום [רס"ח]:


{{עוגןמ|יח}} '''דאה אותן רצין אחר מציאה''' <br> דהיינו אחר וכו':


{{עוגןמ|יט}} '''אחר גוזלות''' <br> נקט לשון רבים מדדרכן לפרוח ולילך הרבה ביחד ועוד משום שהן הרבה יש רבים הרצין לזכות בהן:


{{עוגןמ|כ}} '''שלא פרחו''' <br> שכל אלו כשלא יטלום אחרים, ישתמרו בשדהו:


{{עוגןמ|כא}} '''זכתה לו''' <br> וקיי"ל דחצר המשתמרת קונה אפילו שלא מדעתו [ר"ל אפילו אינו עומד בצדה]ואפילו לא אמר שתקנה לו דגם משום שליחות אתרבאי חצר ולהכי אפילו אינו עומד בצדה קני [ובא"א שיקנה החצר כשליח. כגון חצר של קטנה דלא מצי משווי שליח, קונה לה משום יד, ולהכי אז צריכה שתהיה סמוכה אצל החצר, כיד, אבל קטן דלא רבייה קרא לידיה, לא קנה לי' חצר כלל]. מיהו בחצר שאינה משתמרה כשדה וגינה, צריך שיעמוד בצדה, ויאמר שתקנה לו, וי"א דבעומד אצלה סגי. וכל זה בידע שהמציאה בחצירו, או שהוא דבר המצוי שם, אבל בנמצא שם מטמון, או שאר אבידה שאין לה בעלים, שלא ידע בעל החצר ממנה, גם אינו מצוי שיאבד אדם שם. הרי היא של מוצאה. וי"א דהיכא דצריך בעל החצר לקנות במעות אותה הסחורה שבאה לחצירו קודם שיזכה בה, אפילו אמר שתקנה חצירו לו, כל הקודם לקנותה זכה [רס"ח ג' ד' ה', ורמ"ג כ"ב וכ"ג]:


{{עוגןמ|כב}} '''היה צבי רץ בדרכו''' <br> שרץ אחריו ואינו מגיעו, וה"ה שבור בכה"ג:


{{עוגןמ|כג}} '''לא אמר כלום''' <br> ואפילו בדעת אחרת מקנה כמתנה וכדומה, לא קנה בכה"ג:


{{עוגןמ|כד}} '''מציאת בנו ובתו הקטנים''' <br> בין קטן בין גדול, כל שאביו מפרנסו, וקטנה ונערה אף שאינו מפרנסה. מיהו המפרנס יתום או את אחר, מציאתו למוצאה [ע"כ]:


{{עוגןמ|כה}} '''הרי אלו שלו''' <br> וטעמא משום איבה שיכול לקדשה למנוול. וה"ה בהרוויחו במלאכה או בסחורה, אבל מתנה סתם שקבלו, צריך ב' לטיבותא, שיהיה קטן ואביו מפרנסו, אז היא לאביו [שם]:


{{עוגןמ|כו}} '''מציאת בנו ובתו הגדולים''' <br> בין גדול או קטן כל שאין מתפרנס מאביו נקרא גדול:


{{עוגןמ|כז}} '''אף על פי שלא נתן כתובתה''' <br> בגמ' מוקי לה בהשליך לה גט, ספק קרוב לו או לה, דבכה"ג אין חייב ליתן כתובתה, ולהכי קאמר שפיר, אף על פי שלא נתן כתובתה, דלפיכך חייב לזונה, וסד"א דמדזנה מציאתה שלו, קמ"ל מדלא תקנוה לבעל רק משום איבה, והכא כבר יש איבה.


{{עוגןמ|כח}} '''אם יש בהן אחריות נכסים''' <br> שכתוב בהן ששעבד הלוה קרקעותיו למלוה:


{{עוגןמ|כט}} '''לא יחזיר''' <br> למלוה אף שהלוה מודה, וגם ללוה לא יחזיר אולי צדקו דברי המלוה:


{{עוגןמ|ל}} '''שבית דין נפרעין מהן''' <br> למלוה מהלקוחות שקנו מהלוה אחר שלוה. ואפילו מצאו קודם זמן הפרעון, עכ"פ מדאבד השטר חיישינן שפרעו כבר, ולהכי לא נזהר בו ונאבד, והשתא עשו קנוניא המלוה והלוה, שיגבה בו מהלקוחות, ויחלקו ביניהן:


{{עוגןמ|לא}} '''שאין בית דין נפרעין מהן''' <br> מהלקוחות:


{{עוגןמ|לב}} '''מפני שבית דין נפרעין מהן''' <br> מדקיי"ל אחריות טעות סופר בהלואה ומכירה. וקיי"ל כחכמים ולא יחזיר בשום גונא לזה או לזה ואפילו נותנים סימן זה או זה ועכ"פ חיישינן לקנוניא. מיהו בכתוב בשטר שלא התחייב באחריות, או ביש ללוה קרקעות בני חורין כסך החוב, או שנמצא ביום שנכתב ומקויים בב"ד, בכולן אם לוה מודה יחזיר. וי"א דבנמצא ביום שנכתב ומקויים, אפילו אין לוה כאן יחזיר [ס"ה ו']:


{{עוגןמ|לג}} '''דייתיקי''' <br> בלשון יון נקרא כך מתנת שכיב מרע [וחז"ל נתנו טעם למה בחרו במלה זאת, ע"ש נוטריקון, דא תהא קאי. דדברי שכ"מ כל שלא חזר בו, ככתובים ומסורים דמי. ועמ"ש פסחים פ"י סי' מ"ט]:


{{עוגןמ|לד}} '''ושוברים''' <br> הוא כתב שנותן מלוה ללוה שפרע השטר חוב שבידו, ושובר כח השט"ח. ונקט בקצת במתני' ל"ר, מדמצויין טפי מאינך:


{{עוגןמ|לה}} '''שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם''' <br> הא אמר תנו, נותנים:


{{עוגןמ|לו}} '''מצא אגרות שום''' <br> ששמו ב"ד, והורידו למלוה בפני הלוה בנכסי לוה לגבותן, דליכא למיחש לנמלך, דב"ד לא ממלכי, ופרעון לא שייך בו, מדהגבו אותן. ואף למאי דקיי"ל דשומת קרקע הדרא לעולם [כסי' ק"ג ט']. הכא אי הדרה ללוה, צריך שיתן לו מלוה שטר מכירה מחדש, ואי לא עבוד הכי הפסיד הלוה לנפשיה:


{{עוגןמ|לז}} '''ואגרות מזון''' <br> שקבל עליו לזון בני אשתו שמבעל אחר:


{{עוגןמ|לח}} '''ומיאונין''' <br> כתב שהוא לראיה ליתומה שמיאנה בנשואין שהשיאוה אמה או אחיה בקטנותה, שאז אין צריכה גט:


{{עוגןמ|לט}} '''ושטרי בירורין''' <br> שביררו להן בעלי דין, זה אחד וזה אחד לדון בפניהן:


{{עוגןמ|מ}} '''וכל מעשה בית דין''' <br> שהחליטו נכסי לוה למלוה, כשאין הלוה כאן:


{{עוגןמ|מא}} '''הרי זה יחזיר''' <br> דבכל הנהו ליכא למיחש למידי:


{{עוגןמ|מב}} '''מצא''' <br> שט"ח:


{{עוגןמ|מג}} '''בחפיסה''' <br> נוד קטן של עור:


{{עוגןמ|מד}} '''או בדלוסקמא''' <br> כיס גדול של עור, ויש סימן בהכלים ומה"ט לא דמי להך דלעיל משנה ו'. וא"ת אם הלוה נותן סימן הכלי, אם נחזיר לו נחיש לקנוניא שיעשה עם המלוה שיחזיר לו השטרות. י"ל דוקא אנחנו לא נסבב הקנוניא, בשנמסר השטר למלוה ע"פ דברי הלוה, אבל הכא שנותן סי' בהכלי הלוה, הרי בודאי בידו היה כשפרעו והרי הוא עתה בידו כבתחילה קודם שאבדו, ולא איתרע ע"י נפילה:


{{עוגןמ|מה}} '''תכריך של שטרות''' <br> ר"ל או שמצא ג' שטרות כרוכים כל א' לבד, זה בתוך זה:


{{עוגןמ|מו}} '''או אגודה של שטרות''' <br> ר"ל שמצא כריכה, ובתוך הכריכה מונחים ג' שטרות זה על זה בלי כריכה, ובאלו הוה המניין סימן. ואם אינן כרוכים מבחוץ ואינן אגודים יחד, מתיאש, דחושב שלא נפלו ממנו ביחד. מיהו טפי הו"ל למינקט הך בבא בפרקן דלקמן גבי ואלו חייב להכריז [שם מ"ב]. רק נקט לה הכא, דקמ"ל דאפילו גטי נשים ואינך דנקט לעיל דלא יחזיר, אפ"ה ביש סימן יחזיר:


{{עוגןמ|מז}} '''שלשה קשורין זה בזה''' <br> לא שכשהן ב' אין חייב להכריז, אלא מדקיי"ל דאין כריכה סימן [ח"מ סי' ס"ה ס"י] וא"כ קמ"ל דצריך להכריז שטרות מצאתי וזה יאמר ג' הן, הא כשיכריז אגודה שטרות מצאתי הרי הודיעו המניין דרק ג' רגילין לאגוד, מיהו ביש רק ב' אין כאן מנין סימן וצריך סימן אחר:


{{עוגןמ|מח}} '''רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד הלוה משלשה יחזיר''' <br> המוצאן:


{{עוגןמ|מט}} '''ללוה''' <br> אפילו אינו יודע סימן והמלוה יודע הסימן, אפ"ה ודאי מלוה נפלו, דאל"כ מי קבצם למקום א'. ודוקא במקויימין בב"ד, דאל"כ שמא מסופר הדיינין שניתנו לו לקיימן נפלו, ולהכי בכה"ג יחזירם רק בסימן, אבל במקויים כבר, ליכא למיחש להכי, דלא משהי מלוה שטר מקויים ביד הסופר:


{{עוגןמ|נ}} '''שלשה הלוין מאחד יחזיר למלוה''' <br> ודוקא שהן כתיבת יד ג' סופרים, אבל כתיבת יד סופר אחד, יחזירם רק בסימן, דאל"כ שמא מסופר נאבדו [ס"ה י"א]:


{{עוגןמ|נא}} '''מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו''' <br> שמא הלוה הפקידו בידו, או המלוה, או שפרע במקצת והפקידוהו שניהן:


{{עוגןמ|נב}} '''יהא מונח עד שיבא אליהו''' <br> ולא יחזיר לשום א' מהן:


{{עוגןמ|נג}} '''אם יש עמהן''' <br> עם שטרותיו:


{{עוגןמ|נד}} '''סמפונות''' <br> ר"ל אם מצא בין שטרותיו שובר על אחד משטרותיו [ונ"ל דביד הלוה נקרא שובר, מדשובר כח השטר, אבל ביד המלוה נקרא סמפון שהוא כקנוקנא חלולה שאינו חזק כל כך לשבר השטר. ונ"ל דמה"ט נקרא נמי מום סמפון, וכ"כ קנוקנות שבריאה סמפונות, דהכל כנוי לדבר חלל וחסור, שנחסר כח השטר, או שנחסר שלימות העבד, או שנחסר בשר הריאה שבמקום הקנוקנות]:


{{עוגןמ|נה}} '''יעשה מה שבסמפונות''' <br> והשטר פרוע, אף שנמצא השובר ביד המלוה ואין עליו עדים, אמרי' דהאמינו לוה והפקידו בידו. ודוקא שנמצא השטר בין שטרות קרועים, אף שהשטר לא נקרע אפילו הכי איתרע השטר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}